לרגל יום השואה הבינלאומי: סיפורו של אברי פישר מכפר מסריק

הרזומה של אברי פישר (90), גדוש בהרבה תפקידים מרשימים: מאז עלה ארצה ב-1949, הוא עסק בעבודה חינוכית בתנועת "השומר הצעיר" ובחינוך נוער עולה; היה מחנך ומורה במוסד החינוכי "נעמן" ואז התמנה לראש תנועת "השומר הצעיר" בעולם ולמנהל מכון "מורשת". היו לו שתי שליחויות בארצות הברית, הוא היה מזכ"ל הברית העולמית של מפ"ם, חבר הנהלת ההסתדרות הציונית העולמית והנהלת הקונגרס היהודי העולמי. בנוסף גם היה מזכיר הקיבוץ (פעמיים) ויו"ר עמותת ת. ג. מסריק, שמטעמה נפגש ב-1990 בפראג עם נשיא צ'כוסלובקיה ואצלב האוול והזמין אותו לביקור בכפר מסריק, שהתקיים חודש מאוחר יותר. פישר מכהן כבר כעשור כיו"ר ועדה של "יד ושם" בתחום חסידי אומות העולם.

לקילומטראז' הזה קדמה הילדות שלו. הזיכרונות הצרובים ממנה הם הבסיס לאוטוביוגרפיה "לשרוד! סיפורו של אברי פישר", שפורסמה ב-2025. היום הוא אב לבן ולבת, סב לשישה נכדים וסבא־רבא לשלושה נינים. בימים ההם, כבן יחיד שגדל בבית עוטף ואוהב, נאלץ ביום אחד להיפרד מהוריו ולחיות בין זרים באימה ובפחד מתמיד שזהותו תיחשף. מנקודת המבט הילדית, הוא חוזר עם תובנות ושאלות לתקופה המעצבת של חייו ועורך חשבון נפש על הדרך בה בחר ועל החלטותיהם של הוריו ומשפחתו.
זהו סיפור אישי של ילד מברטיסלבה, ולא פחות מכך – זוהי עדות על עולם ומלואו שהיה ואבד.

טבעת החנק נכרכת סביבי

פישר נולד בשנת 1935 להוריו, לילי וד"ר דוד פישר. השלווה של שנותיו הראשונות נקטעה בצל שואת יהודי סלובקיה. "בשנותיי הראשונות – לבטח גם אלה שאינני יכול לזכור – הייתי מוקף אהבת הורים ובני משפחה ולא ידעתי מחסור. את החוויה הכואבת הראשונה חוויתי כילד רך. ילדים גדולים ממני רמסו את הארמונות שבניתי עם חברי בארגז חול לא הרחק מביתי. הם ליוו את מעשיהם בקריאות גנאי להיותנו יהודים".

בשנים הבאות, הוא אומר, קלט בהדרגה את צעדי השלטונות כנגד היהודים. הוריו תיווכו לו את המצב באופן מותאם. המשפחה נאלצה לעקור מהדירה שבמרכז העיר, שנועד להיות "נקי מיהודים"; על חלונות הראווה של חנויות בבעלות יהודית ועל לוחות המודעות הגדולים הופיעו ציורים ומילות הסתה נגד יהודים; כשסיים את כיתה ב', נסגר בית הספר היהודי שבו למד. סופר לו שדודו נרצח כשלוש שנים לפני כן בלכתו ברחוב בעיר, בשל מראהו היהודי.

אל הפחד והדאגה נוספה עצבות ותחושת חוסר אונים שאין ביכולתי לתאר. גם עתה, כעבור למעלה משמונה עשורים, עולים בזיכרוני רגעי הפרידה הקשה, ואפילו מיקומה המדויק בחצר שליד ביתנו

"אבי הרופא היה חייב להמיר את דפי המרשמים הרפואיים הרגילים בדפים צהובים ועליהם מגן דוד. במועד כלשהו סיפרו לי הוריי כי כל היהודים הצטוו לשאת טלאי צהוב. יהודים חויבו למסור את חפצי הערך שבידיהם לידי השלטונות. על אף גילי הצעיר, הרגשתי את טבעת החנק נכרכת סביב צווארי", הוא אומר.

באותה תקופה קלטה המשפחה את בני הזוג פרנקל, פליטים יהודים מפולין. אברי הצעיר היה עד להגעתם אנשי "משמר הלינקה" – מיליציה שפעלה מטעם הממשל הפשיסטי הסלובקי נגד היהודים, שהעמיסו אותם על משאית קטנה. "ידעתי מה צפוי להם", הוא אומר.

בשנת 1942, בזמן הגירוש הגדול של יהודי סלובקיה למחנות המוות בפולין, הייתה המשפחה מוגנת מפני גירוש, משום שאביו היה רופא. "על אף זאת, אימה ופחד ליוו אותי יומם ולילה", לדבריו.

בהמשך, הודיעו לו הוריו כי עליהם לעזוב את הבית ולעבור למסתור, "הם במקום אחד ואני במקום אחר".

אתה זוכר איך קיבלת את הבשורה?

"לשמע הדברים חשך עולמי. אל הפחד והדאגה שליוו אותי עד אותו רגע נוספה עצבות ותחושת חוסר אונים שאין ביכולתי לתאר. הרגשתי שניתוקי הצפוי מאמי ומאבי ישים קץ לתחושת הביטחון ולחמימות הביתית שזיכיתי לה עד אז. גם עתה, כעבור למעלה משמונה עשורים, עולים בזיכרוני רגעי הפרידה הקשה, ואפילו מיקומה המדויק בחצר שליד ביתנו".

בסתיו 1944 מצאו הוריו מסתור בבקתת שכנים ("משפחת הרוזנים דיולאי"), שם התקיימו בתנאי חיים "שקשה לתארם". במשך כשבעה חודשים, מדי לילות אחדים, הייתה דודתו איצה מספקת להם מזון ומצרכים חיוניים אחרים ובכך הצילה את חייהם. היא הייתה גם אשת הקשר בין ההורים לבין אברי, שהסתתר במקום אחר; הודות למוצאה הקתולי, היה באפשרותה לנוע בחופשיות ברחובות העיר. "ביקוריה היו חוויה בלתי נשכחת", הוא נזכר. לשמחתו, "יד ושם" הכיר בה בתור חסידת אומות העולם. לצערו, זה כבר היה לאחר מותה. כעבור כשבעה חודשים פישר התאחד עם הוריו ("בתום ימים ולילות מלאי אימה וחרדה").

המילה "חוסן" לא היתה אז בשימוש כמו היום, אבל אתה מדבר עליה.

"אינני בטוח שהאהבה שהרעיפו עליי הורי הייתה שונה מאהבתם של הורים אחרים לילדיהם, אך אין לי ספק שבנסיבות שבהן גדלתי הם העניקו לי, ברוב אהבתם ודאגתם לשלומי, חוסן נפשי שסייע לי בעמידה מול הרוע שנכפה עליי, עלינו. חוש הצדק של אימי ואבי, יושרם ויושרתם, ערכיהם האנושיים, רמתם האינטלקטואלית והתרבותית, חריצותם וכוח ההתמודדות שלהם היו לי מופת ומקור השראה לאורך שנות חיי".

ואז נפרדתם שוב, הפעם ביוזמתך. אחרי המלחמה הצטרפת לתנועת "השומר הצעיר" ורצית לעלות ארצה.

"הפרידה השנייה מהוריי הייתה שונה. מקורה בבחירה שלי, בהחלטה חופשית לעזוב את מקום סבלי בשנים קודמות ולבנות את עתידי על יסוד הרעיונות שספגתי בתנועת הנוער הציונית שהשתייכתי אליה, שהייתה מלווה בהתלהבות נעורים סוחפת".

גם כאשר ילד או אדם בוגר חי בתחתית בור אפל, עליו לשאוב את הכוחות שיפלסו את דרכו אל האור. בילדותי חוויתי מנות גדושות של רוע, ולצידן גילויים מופלאים של יחס אנושי

ההורים סברו שהוא עוד צעיר, אך הוא הציב מולם את הטיעון הפשוט לכאורה "אני אעלה לישראל, ואתם תעלו אחריי". הפרידה הפעם לא הייתה לו קשה. "אחרי חיבוקים ונשיקות, מלוות בקריאה 'להתראות בארץ', יצאתי לדרכי", הוא משחזר.

זאת הייתה פרידה שהייתה מונעת מהרצון האידיאולוג שלך. והיית מלווה בחברים.

"כן. רק כעבור לא מעט שנים הייתי מסוגל לתת את דעתי גם על מצב רוחם של הוריי שנותרו לבדם, ללא בנם יחידם האהוב מכול".

לא שאלו אותי על קורותיי

הוא הגיע לכפר מסריק כחניך עליית הנוער. עם תום שירותו הצבאי התקבל לחברוּת בקיבוץ. מגיל צעיר היה פעיל בחקלאות המקומית ("לצד ארבע שעות לימוד ביום, עבדתי, להנאתי הרבה, בפלחה").
לירדנה הוא נישא בחתונה קיבוצית בשנות ה-50 עם עוד שישה (!) זוגות. כמו רבים וטובים, "במהלך 20-15 השנים הראשונות אחרי השואה לא זו בלבד שאנשים מבוגרים ממני, בקיבוץ ומחוצה לו, לא שאלו אותי על קורותיי בה, אלא גם חבריי ואני נמנענו מלעסוק בעברנו. זה לא היה קשר שתיקה שהחלטנו עליו, אלא תהליך שהיה כנראה, לפחות בחלקו, בבלתי מודע האופייני לאותה תקופה של ריפוי מפצעי העבר ומאמץ להתמקד בהווה ובבניית העתיד". לקח זמן עד שהתחילו לדבר.

למרבה הצער, שנאת היהודים היא בת לוויה קבועה בתולדות עמנו. אישית, לא הופתעתי מהגל הנוכחי של האנטישמיות ואין בו כדי לערער את השקפת עולמי

בהמשך, כשהתבקש לספר את סיפורו בפני קהלים שונים, הייתה לו דילמה. "לא אחת שאלתי את עצמי האם סיפורי האישי – שאין בו מחנה ריכוז או נדידה עם פרטיזנים בקור מקפיא או ימים רבים של רעב וצמא – עשוי לעניין מישהו? רק כעבור שנים ועם עבודות השורשים של ילדי המשפחה, החלטתי להעלות את זיכרונותיי על הכתב".

מסעות השורשים המורחבים של המשפחה שלכם, עם ירדנה בבודפשט ואיתך בברטיסלבה, כללו גם כיף ובילויים.

"הצענו שנצא למסעות אלה רק כאשר ילדינו ונכדינו ירצו לערוך אותם. החלטנו מראש שהם לא יהיו מסעות זיכרון בלבד. שילבנו בהם טיולים בטבע, ביקורים באתרים שונים וצפייה במופעים, בעיקר מוזיקה ומחול. מפגשי ההכנה לקראת המסעות, השאלות והתשובות במהלכם והשיחות שקיימנו בעקבותיהם היו חוויה מיוחדת. הרגשתי שהם מחזקים את הקשר המשפחתי שלנו".

שאלתי את עצמי האם סיפורי האישי – שאין בו מחנה ריכוז או נדידה עם פרטיזנים בקור מקפיא או ימי רעב וצמא – עשוי לעניין מישהו? רק כעבור שנים החלטתי להעלות את זיכרונותיי על הכתב

חברי קיבוץ ניר עוז אריה זלמנוביץ', עודד ליפשיץ ועמירם קופר, שהיו בנעוריהם חניכיו בקן חיפה של "השומר הצעיר", נרצחו כידוע ב-7 באוקטובר. לא מעטים בציבור הישראלי השוו את הזוועות של 7 באוקטובר לשואה. "לדעתי, השוואה כזאת אינה במקומה. המכה שנחתה עלינו ב-2023 נוראה דיה ואין טעם להשוותה לשואה ולאסונות אחרים שפקדו את עמנו", הוא אומר.

ומה לגביי גילויי האנטישמיות החדשה?

"למרבה הצער, שנאת היהודים היא בת לוויה קבועה בתולדות עמנו. היא הופיעה ומוסיפה להופיע בדרכים שונות שלא כאן המקום לנתחן. אישית, לא הופתעתי מהגל הנוכחי של האנטישמיות ואין בו כדי לערער את השקפת עולמי".

הספר שלך, לדבריך, מכיל גם מסר עקיף.

"גם כאשר ילד או אדם בוגר חי בתחתית בור אפל, עליו לשאוב מתוך תוכו את הכוחות שיזקפו את קומתו ויפלסו את דרכו אל האור. ועוד דבר: בילדותי חוויתי מנות גדושות של רוע, ולצידן גילויים מופלאים של יחס אנושי. למרבה הצער, הרוע לא נעלם וגם כיום יש להילחם למען ניצחון הטוב על הרע!".