כששואלים את הבמאי דני רוזנברג מה גרם לו ליצור את הסרט "על כלבים ואנשים", הוא עוצר רגע.
"את שואלת על הסיבה שסיפרתי לעצמי אז?" הוא אומר, "או על הסיבה שאני מבין היום?".

הפער בין שתי התשובות, זו של הרגעים הראשונים אחרי ה-7 באוקטובר, וזו שנולדה במבט לאחור, הוא אולי המפתח להבנת הסרט כולו.

לצלם תחושה אינטואיטיבית

בימים שלאחר מתקפת 7 באוקטובר, רוזנברג עסק בתיעוד ניצולים. באחד המפגשים פגש נערה ששני הוריה היו חטופים.
"ציפיתי לפגוש נערה שברירית ומרוסקת", הוא מספר, "אבל פגשתי נערה עם עוצמות בלתי נתפסות".

המפגש הזה הפך לרגע מכונן. דמות הנערה הפכה להשראה לדמות הראשית בסרט ורוזנברג הבין שהוא רוצה לספר לא על רגעי האימה עצמם, אלא על הימים שאחריהם – על הניסיון למצוא “קרש אחיזה” בתוך סערה של מציאות בלתי אפשרית.

במבט לאחור, שנתיים אחרי, רוזנברג מזהה מניע עמוק יותר. "אני חושב שהיה שם רצון לצלם תחושה אינטואיטיבית", הוא אומר, "להבין את המציאות עוד לפני שמספרים עליה. המצלמה והעשייה מגנות עליך מהמציאות. הן שומרות עליך".

הסרט, מבחינתו, היה גם ניסיון לעשות סדר בכאוס – לא רק לספר סיפור, אלא לשרוד רגשית בתוך מציאות שלא ניתן להכיל.

אורי אבינועם: רק אחרי שקיבלתי את התפקיד ודיברתי עם הבמאי, הבנתי שאין פה תסריט. כל השאר התפתח אחרי. החוויה היתה סוריאליסטית

"תהליך העבודה על הסרט היה מורכב ורגיש. התחקיר בוצע על ידי השחקנית הראשית והיחידה בסרט, אורי אבינועם, שמיד כשבחנתי אותה באודישן הבנתי שהיא מסוגלת להחזיק את התפקיד המורכב הזה. אורי שוחחה עם נערות מהקיבוצים ולמדה אותן במסירות ורגישות אין קץ. הדיאלוגים לא נכתבו אלא נוצרו במהלך הצילומים, כך שכל השיחות שצולמו הן אמיתיות ללא צורך לשחק".

עם הגעת צוות הסרט לניר עוז, ביקש רוזנברג מהמשתתפים לדמיין שהדמות הראשית, דר, היא נערה מהקיבוץ. החיבורים עם אנשי המקום נעשו דרך חברת המשק טלה זילברמן והכול נעשה בהסכמה מלאה. מלבד דר, שאר האנשים המצולמים בסרט הם דמויות אמיתיות שפגשו בקיבוץ, למשל ימית אביטל.

"אחד הרגעים המדהימים בתהליך היה מפגש אקראי עם נתן בהט, ממייסדי הקיבוץ, שחזר לביתו בדיוק ביום הצילומים הראשון שלנו. פגשנו אותו, שיתפנו אותו בסיבה לשמה הגענו, והוא פשוט שיתף פעולה באופן מושלם. נתן מופיע בסרט לא מעט", הוא אומר.

רק לאחר חזרת החטופים

זהו סרטו השלישי באורך מלא של רוזנברג. הראשון הוא "מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם", שמחבר דוקומנטרי ועלילה ונעשה, באופן מסוים, בדומה ל"על כלבים", ומספר על ימיו האחרונים של אביו של רוזנברג, ובו אימו משחקת את עצמה. הוא לקח חלק במסגרת הרשמית של פסטיבל קאן בשנת 2020 וזכה בפרס הראשי בתחרות חג'ג' בפסטיבל הקולנוע בירושלים. "החייל הנעלם" הוקרן בבכורה בפסטיבל חיפה יומיים לפני הטבח בנגב המערבי, הוצג בפסטיבלים בינלאומיים רבים והופץ בהצלחה מסחרית בצרפת, שם צפו בו עשרות אלפים.

אחד הרגעים המדהימים היה מפגש אקראי עם נתן בהט, ממייסדי הקיבוץ, שחזר לביתו בדיוק ביום הצילומים הראשון שלנו. הוא פשוט שיתף פעולה באופן מושלם

לפני שנה "על כלבים ואנשים" כבר היה גמור. נערכה הקרנה סגורה של בכרמי גת, בפני תושבי ניר עוז. תגובותיהם גרמו לו להבין שיש להמתין עם יציאת הסרט. "מתוך כבוד, ומתוך צורך להקשיב לקהילה", הוא מנמק.

הוא החליט להוציא את הסרט רק לאחר חזרת החטופים מניר עוז. תאריך הפרימיירה נקבע ל-25.1.2026. כידוע עכשיו, יום לפני השבתו של החלל החטוף רן גואילי. "זו מקריות שלצערי אני לא יכול לקרוא לה מדהימה", הוא אומר.

הפרמיירה הראשונה בסינמטק חיפה נקבעה לתאריך שבו הוכרזה הפסקת האש והקרנה נוספת בטורונטו הייתה בדיוק בימים של המתקפה האיראנית. ואולי לא במקרה, כאמור, גם "החייל הנעלם" הוקרן יומיים לפני האסון. "אני קצת מבולבל מענייני תאריכים מאז", הוא מודה.

במהלך העריכה הראשונה הרגיש רוזנברג שהוא מספר רק את סיפור ניר עוז של ה-7 באוקטובר. "רציתי לספר גם על ניר עוז שלפני", הוא אומר. "על קיבוץ עם חיים שוקקים, ערכים, קהילה". מתוך ההבנה הזו נולד רעיון היומן, שמלווה את הסרט. למרות שהיו בידיו יומנים אמיתיים שנכתבו בקיבוצים, הוא בחר בסופו של דבר לכתוב יומן פיקטיבי, המבוסס על קטעים ומכתבים אוטוביוגרפיים – לא תיעוד ישיר, אלא אמת רגשית.

לחוות את הבלתי נתפס

בשיחה עם אורי, שמשחקת את הדמות הראשית והיחידה בסרט, היא משתפת על התהליך שעברה בסרט המיוחד והרגיש הזה: "קראתי שמחפשים דמות נערה לסרט מורכב", היא משתפת. "אני גרה בעיר ואין לי קשר לעוטף. אני גם לא מכירה אף אחד או אחת מהנובה… ידעתי שזה קשור ל-7.10 אבל לא ידעתי בדיוק איך. רק אחרי שקיבלתי את התפקיד ודיברתי עם הבמאי, הבנתי שאין פה תסריט. דני אמר לי: 'הסרט הוא על נערה שחוזרת לקיבוץ ומחפשת את הכלבה שלה בזמן שאימא שלה נחשבת לחטופה. וזהו'. כל השאר התפתח אחרי. החוויה הייתה סוריאליסטית. האירועים, כשקרו, הרגישו גם ככה לא אמיתיים, אז בשלב הזה ניסיתי להיות נוכחת ולחוות את מה שאני חווה".
לאחר שדיברה עם שתי נערות וצפתה בכמה עדויות, אורי התחילה לכתוב יומן דמיוני של ילדה שהייתה כביכול בניר עוז בימים האלו, כולל החיים שלפני, היחסים עם אימא שלה, הכלבה… כל אלו עזרו לה לבנות דמות אמינה, אותנטית, מורכבת ואמיצה של ילדה שחווה את הבלתי נתפס ואמורה להתמודד עם זה.

חוויית הצפייה בסרט הותירה אותי דוממת. הרגשתי שאורי היא בתי בת ה-15 שהייתה איתי בממ"ד, ב-7 באוקטובר בכפר עזה. אורי הצליחה לא רק לשחק את דמות הנערה, אלא להיות הנערה עצמה. הסרט עדין ורגיש, החזון של הבמאי התממש במלואו ועבורי זאת הייתה חוויית צפייה "של פעם" בסרט אילם. כשהמילים לא צריכות להיאמר האף שלב, וגם כשהן נאמרות, ההבעות והדמויות מספרות אותן במקביל.

"על כלבים ואנשים" הספיק לגרוף כבר מספר פרסים: הבחירה הרשמית בפסטיבל ונציה – במסגרת תחרות אוריזונטי, זוכה פרס חבר השופטים בפסטיבל הסרטים בחיפה, 2025, הבחירה הרשמית – פסטיבל הקולנוע הבינלאומי בבוסאן – קוריאה הדרומית, הבחירה הרשמית – פסטיבל מאר דל פלאטה – ארגנטינה.

זהו לא רק סרט על טראומה, אלא ניסיון לתפוס רגע חמקמק בין זיכרון, הישרדות ותקווה.
הוא אינו מציע תשובות ברורות, אלא מבקש לשהות בתוך השאלות:
איך מספרים מציאות שבמידת מה עדיין מתרחשת?
איך מתעדים כאב בלי לפגוע בו?
ואיך ממשיכים לחיות במקום שבו הזמן עצמו עצר מלכת?

"על כלבים ואנשים" מוצג בשבועות הקרובים ב־28 בתי קולנוע ברחבי הארץ