ט"ו בשבט, חג האילנות, מוקדש לנטיעות עצים ויערות עבור דור העתיד. בנווה איתן החליטו השנה להתחבר אל החג דווקא מכיוון השורשים, אל האדמה והאדם.

רגע של היסטוריה: קיבוץ נווה איתן נוסד ב-1938 על ידי גרעין יוצאי פולין. ב -1930 הגיעו בני קבוצת "עקיבא" יוצאי פולין להכשרה בפתח תקווה לקראת ייסוד התיישבות. ב-1936 הגיעו ראשוני הקבוצה ל"מעוז המשותפת" בה היו חברי הגרעינים שהקימו את הקיבוצים כפר רופין, מעוז חיים, מסילות ונווה איתן. ב-25 בנובמבר 1938 (ב' בכסלו תרצ"ט) נעשתה העלייה לקרקע במסגרת "חומה ומגדל", כאשר ב-1939 הגיעו אחרוני הקבוצה מפתח תקווה לקיבוץ. ב-1945, עם סיום מלחמת העולם השנייה, הצטרפו לקיבוץ ניצולי שואה מתנועת "עקיבא".

"הם הצטרפו לקיבוץ בשנותיו הראשונות, כשתנאי החיים היו קשים – אקלים מאתגר, מחסור וגעגועים למשפחה שנותרה באירופה" נכתב בהקדמה לפרויקט "שורשים", "אך הם גילו נחישות, אחריות ויכולת הסתגלות. הם הקימו כאן בית, גידלו משפחות והיו שותפים לעיצוב רוח המקום".

הקיבוץ, שעבר הפרטה בתחילת שנות ה-2000, נמצא בתהליך צמיחה דמוגרפית לקליטת משפחות צעירות. פרויקט "שורשים" מבקש לחבר את הנקלטים החדשים לבניהם של מיסדי הקיבוץ, גשר בין הדור המייסד לבין משפחות חדשות, שיבנו כאן את עתידן וישתלבו בתנופת הפיתוח של העמק.

יפעת אדור, העוסקת בנושא דוברות ותקשורת, יזמה פרויקט ושילבה בין תחומי התרבות, הצמיחה והתקשורת. היא מספרת שבכל שנה נסובה פעילות ט"ו בשבט סביב נטיעות ופעילות קהילתית והשנה הוחלט לחבר ל"שורשים", ראיונות עם ותיקי הקיבוץ שיספרו את סיפורם של הוריהם, דור המייסדים של הקיבוץ, במטרה לחבר את הנקלטים לדור הוותיק. "השורשים של נווה איתן נטועים עמוק באדמה, החג הזה אינו רק חג של נטיעות חדשות, אלא זמן של התבוננות בשורשים העמוקים והאיתנים שהונחו כאן לפני קרוב ל-90 שנה".

חליפה ראשונה בגיל 50

סיפורם האישי של בני דור המייסדים שזור בסיפור הקיבוץ כולו. מהעלייה מפולין, הקשיים בראשית הדרך ובניית הקיבוץ, על ענפיו ומוסדותיו. מובאות טעימות קטנות מתוך הסיפורים:

אברי כפרי מספר על הוריו שמואל אהרון (דורפמן) ויהודית: שמואל עלה מוורשה שבפולין בשנת 1935, חזר לפולין כדי לחלץ אישה באמצעות נישואים פיקטיביים, ושב ארצה יום אחד בלבד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.

אבי סיפר לי בילדותי כי אימי נמצאת בחו"ל, על פטירתה שמעתי מאחד הילדים במהלך קטטה, רק בגיל 10

אלי לוין מספר על אביו אהרון לוין:
"אבי, אהרון לוין (לוינק’ה), נולד בליטא לפני מלחמת העולם השנייה. הוא היה הראשון מבין האחים שעלו לארץ ישראל בגיל 19. את אימי יפה לא הכרתי, מכיוון שהיא נפטרה בלידתי. בשל כך, נשלחתי לבית יתומים בירושלים עד גיל שנתיים.
לוינק’ה, שעבד בפרדסים של כפר סירקין, שם לב לקבוצה מרשימה שהחלה להתגבש שם – חברי גרעין “עקיבא”. הוא הצטרף אליהם במהלך תקופת ההכשרה בכפר סירקין.
כאשר ההכשרה הועברה לקיבוץ בעמק בית שאן, הוצע לאבא להצטרף אליהם. מכיוון שלא הייתה לו אפשרות אחרת עבורי, הוא החליט לקבל את ההצעה ולהצטרף לקיבוץ.
אבי סיפר לי בילדותי כי אימי נמצאת בחו"ל, על פטירתה שמעתי מאחד הילדים במהלך קטטה, רק בגיל 10. כשאבי היה כועס עליי, הייתי הולך לביתה של השכנה מינה, שטיפלה בי. כאשר אבי היה עובד בשדה בלילה, אריה בן חורין היה מכסה אותי בכילה נגד יתושים ומשכיב אותי לישון בבית הילדים, יחד עם בנו אבי.

לוינק’ה היה החבר המבוגר ביותר, שכן הצטרף לקיבוץ מחוץ לתנועת הנוער. לא הייתה לו בת זוג והוא לא נישא שוב. כשהגיע לגיל 50, הראשון מבין חברי הקיבוץ, קנו לו חליפה, אך הוא התבייש להגיע למסיבה שנערכה לכבודו. בסופו של דבר, אני התעקשתי והוא הלך".

אמנון ברט מספר על הוריו שמעון ובתיה ברט, ומוסיף פרטים שרק מי שנולד וגדל בקיבוץ יודע:

"'שיתוף' היה השם שניתן למחסן הבגדים, ובכדי לסמן את הכביסה, הבחורות רקמו את שמות החברים. ב'שבת השחורה', החיילים הבריטים יכלו לבדוק את השמות על צוואר החולצות, ומאז כל החברים קיבלו מספרים שהיו בלתי ניתנים לבדיקה".

כדי לסמן את הכביסה, הבחורות רקמו את שמות החברים. ב'שבת השחורה', החיילים הבריטים יכלו לבדוק את השמות על צוואר החולצות, ומאז כל החברים קיבלו מספרים שהיו בלתי ניתנים לבדיקה

אסתר שהם מספרת על הוריה משה וציפורה פומושצ’ניק שנולדו בפולין.
"הגורל חיבר ביניהם, ובשנת 1936 הם החלו את המסע לארץ. במהלך הנסיעה ברכבת הם נפגשו, הכירו ונהנו מימי אושר גם על האונייה שהביאה אותם.
השניים היו מאוד מעורבים ופעילים בקיבוץ. אבא עבד בהנהלת חשבונות ונחשב ל"מתריע בשער" על כך שהמצב לא טוב. אבא ואימא זכורים כזוג מופלא, שטיילו יד ביד ברחבי הקיבוץ ומחוצה לו בכל יום אחה"צ. הקיבוץ הישן מאוד התאים לזמנם, והשינויים שהתרחשו בהדרגה הכאיבו להם מאוד".

ויש עוד סיפורים רבים על דור המייסדים, כואבים ומשעשעים, כמו החיים עצמם.