"בכל פיקניק צריך ילדים שרצים באמצע" קובעים גל בנג'ו וששי לוי בתמונה זוגית חמודה שמופיעה בדף קמפיין מימון ההמונים שלהם, שנקרא "המשפחה שלנו". ויש משהו בדבריהם. אצל מרבית האנשים שמחליטים להביא ילדים לעולם, הפרויקט הגדול מתחיל רגע אחרי שחותכים את חבל הטבור. אצלם הוא מתחיל הרבה לפני.

בנג'ו (36), בן בית אורן, ולוי (35) שנולד בירושלים, הם זוג חמוד שההבדלים בינו לבין הרבה זוגות חמודים שרוצים להפוך להורים, הם שא' – מדובר בשני גברים, וב' – המשתמע מא' – הם מעוניינים בפונדקאות וצריכים כיס עמוק לשלוף ממנו לפחות חצי מיליון שקל כדי לממן את התהליך וכל הכרוך בו. מי שמכירים את המסע מקרוב דרך זוג גברים שצלחו אותו וחובקים משפחה משל עצמם, יודעים שהרבה דברים עלולים לצאת משליטה ולהתרחש בדרך, ואם מתמקדים בהשלכות הפיננסיות: זה מוסיף לעלויות הגבוהות שגם כך נדרשות כדי להתחילו.

"זה תהליך ארוך, מורכב, מרגש – ובעיקר יקר מאוד, הרבה יותר ממה שמכירים. זה אומר תשלום לסוכנות, תשלומים משפטיים, תורמת ביצית, פונדקאית, מחיה של חודשים בחו"ל, בירוקרטיה ורישומים ועוד לא מעט תשלומים שמגיעים למאות אלפי שקלים", השניים מפרטים. "ופה אנחנו צריכים את העזרה שלכם, שתאפשר לנו לכסות את העלויות הבסיסיות של ההליך, לבנות את המשפחה שלנו ולהרחיב את האהבה שלנו. ואתם שותפים שלנו למסע הזה", הם פונים דרך דף הקמפיין שלהם לכלל הציבור, אותו הם מנסים לגייס כדי לאסוף 375,000 שקל למטרה זו.

נכון לכתיבת שורות אלו, 36% מהסכום כבר גויס. חלק מהאתגר הוא ריבוי הקמפיינים למימון המונים בהווה, הכוונה לכאלו של שיקום ותמיכה בנפגעי 7 באוקטובר או במיזמי הנצחה שעורכות המשפחות שלהם.

בנג'ו: "ברגע שהתחלנו ששי אמר שאין לנו, שלא נדע, סיפור קורע לב וזה חלק מהעניין. איך אתה מספר לעולם שאתה לא חולה במחלה קשה חלילה או פוסט טראומתי, אתה בסך הכול מבקש להיות אבא, זה החלום הכי גדול שלי".

יש הרבה גייז שניסו לעשות גיוס המונים ולא כולם הגיעו ליעד. ראינו קמפיינים שעצרו ב-50 אלף שקל, אחרים הצליחו וזה היה לפני הקורונה ולפני המלחמה. התקשורת היתה יותר פנויה לזה

בחלוקת התפקידים המאוד ברורה ביניהם, בנג'ו הוא "נער הפוסטר" של המיזם, יש לו חיוך קורן וצחור שיניים שמככב גם בסרטון הקצר והחמוד שמופיע בדף "המשפחה שלנו", ומסתדר עם עבודתו כעצמאי ובעל עסק של סדנאות הומור ("להחזיר מבוגרים להיות ילדים מדי פעם") שגם מתנדב כליצן רפואי. לוי הוא אנליסט. "ששי חקר את הנושא וזיהה שיש הרבה גייז שניסו לעשות גיוס המונים ולא כולם הגיעו ליעד. ראינו קמפיינים שעצרו ב-50 אלף שקל, אחרים כן הצליחו וזה היה לפני הקורונה ולפני המלחמה והתקשורת היתה יותר פנויה לזה וזה עבד".

השניים גרים ברמת גן והכירו בה לפני ארבע שנים דרך אפליקציית ההיכרויות לגייז "גריינדר", אבל לבנג'ו יש סיפור מעניין שקשור לזה דווקא מבחינה יזמית, ואיך לפעמים המזל או החוסר או הקארמה – תקראו לזה איך שאתם רוצים – מפלסים את הנתיב המקצועי. "נורא לא רציתי להיכנס לאפליקציות כי זה היה סביב סטוצים ורציתי להבין איך מוצאים בן זוג רציני שנכיר באופן יותר ענייני", הוא פוצח. "הייתי אחרי פרידה ממישהו שהייתי איתו חמש שנים ובגריינדר נורא נבהלתי והרגשתי שאני לא מוכן רגשית להתמודד עם הלחצים האלו, ושזאת קהילה שהיתה אמורה להיות כייפית ומהנה. הייתי תמים, כנראה".

אימא שלי אמרה: 'בוקר טוב, תודה שנזכרת. אני יודעת מגיל 13 וכבר הכנתי את אבא, היו לו שבע שנים לעכל את זה. אבל כשחזרתי לקיבוץ לתפקיד רכז הנוער זה התחיל להיות שאלה. 'מה, אני אשלח את הילדים שלי לרכז נוער גיי?'

הימים היו ימי הקורונה ובאחת הקבוצות של הקהילה הגאה בפייסבוק עלתה שאלה בעניין חוקי משחק הקופסה האסטרטגי הפופולרי "קטאן". בנג'ו נדלק. "ואני קיבוצניק חמוד, חולה על קטאן, אמרתי לו שאלמד אותו. ופתאום בהמשך לתגובה שלי, ראיתי שמלא גייז שואלים אם אני יכול ללמד אותם גם". הוא תפס יוזמה, גיבש קבוצה של 12 גייז שכבר למוחרת הגיעו ללמוד את המשחק. לבנג'ו היה כיף, והוא גם חשב שחבורת בנים יכולה לעזור לו לצאת, לבלות ולהכיר ("נהניתי מהחיים ושחררתי כאבים מהפרידה, הרגשתי כמו תל אביבי ברמת גן").

אז כבר הכיר את לוי וכבר לא נזקק לחבר'ה לצאת איתם, אבל בעקבות שאלה נוספת שעלתה בפייסבוק בעניין ה"קטאן" הוא קלט שנוצרה סביב היוזמה שלו קבוצה של 250 איש, "ואמרתי: 'וואו, אני לא היחיד שחווה את הבדידות הזאת והרצון להכיר'". חדור ברצון לתרום, פנה לעירייה, קיבל מקום וייסד מפגשי "קטאן" דו-חודשיים. במקביל למד NLP וקיבל פנייה מעיריות נתניה וגבעתיים, לייסד שם קבוצות סביב המשחק. "אני בכלל איש חינוך והלכתי על זה, על ערבי היכרויות בשם smartdate לגייז וזה כל כך תפס וזוגות הכירו בערבים האלו". הוא פיתח סוג של מתודה על בסיס שילוב של טכניקות של חשיבה חיובית והתפתחות אישית שיעזרו למשתתפים לעלות על התדר הקופידוני, למד תקשור והפך את כל אלו ל"הכוח לבחור", חלק מהעסק שלו.

מה לגבי האפשרות של הורות משותפת, יחד עם חברה או מכרה? זאת אופציה עם נקודת התחלה פחות תובענית כלכלית, באופן משמעותי.

בנג'ו: "לי היה מאוד קשה עם הרצון לבדוק הורות משותפת. סטרייטים אמרו לנו שיש כאן דמות נשית, שזה טוב, וזה יותר חסכוני ואם נרצה לטוס אז האימא תוכל להיות עם הילדים, זה לא היה נשמע לי הגיוני. אני רוצה להיות עם הבן זוג שלי המשפחה, שלא עוד אנשים יתערבו לנו בחינוך הילדים וככה האופציה היחידה היא הפונדקאות. אין פתרונות קסם וזה כן מאוד תובעני ודורש ויש לנו חברים שהתחילו את התהליך ונתקעו והיו צריכים להתחיל מהתחלה".

ששי, אתה אומר שכאדם קשה לך לקבל עזרה ופה יש בקשה רצינית לסיוע.

"אני אישית 180 מעלות מלעשות קמפיינים כאלו, אני בכללי פחות אדם של לבקש עזרה או להיחשף, אין לי אפילו אינסטגרם. וזה האתגר שלי. עשינו חלוקת תפקידים מאוד ברורה בקמפיין: גל יותר בפרונט ואני מנהל מאחורי הקלעים. יש דברים שאנחנו שונים בהם. גל יותר רגשי ואני אנליטי, שכלתני ותכלס'י. אנחנו מקבלים גם הרבה התעלמות וחוסר שיתוף פעולה כי אנחנו מנסים לירות לכל כיוון. הפרויקט מאוד גדול, מאוד משפיע ומאוד רגשי, הוא מאוד מורכב ונוגע בהמון דברים".

"יש לנו מתנות בשווי 200 אלף שקל. יש שוברים לעיסויים, סוף שבוע בבית ההארחה בבית אורן. ייפוי כוח של עו"ד בשווי 2,500 שקל. מקעקעת רפואית נתנה לנו שובר לשחזור פטמות לנשים שעברו כריתת שד

אז החברים והמשפחות כבר תרמו, ועכשיו הם בסוג של נקודת קיפאון. יש להם עד ה-20 לפברואר. "אנחנו רחוקים מאוד מהיעד. אנחנו מנסים לחשוב על אסטרטגיות שונות, להוציא את זה החוצה", לוי מסביר.

בגיוס המונים יש אפשרות לתרום ויש אפשרות, בדרך כלל במקרה של מי שלא מכיר אישית את המתרימים, לקנות תשורות מגוונות שאנשים אחרים תרמו עבור הקמפיין. הכסף מגיע גם כך לייעדו. ללוי ולבנג'ו יש הרבה תשורות. "אנחנו בעיקר מנסים לראות איך אנחנו מוכרים את התשורות. המון המון בעלי עסקים נתנו לנו מתנות לקמפיין, יש לנו מתנות בשווי 200 אלף שקל, העניין הוא למכור אותנו", לוי מסביר.

"נועם חורב נתן לנו ספרים שלו עם הקדשות אישיות, למשל, וגם יובל אברמוביץ', ויש שוברים לעיסויים, סוף שבוע בבית ההארחה בבית אורן – מתנה ממש שווה, ודברים ספציפיים, נניח עו"ד שנתן לנו ייפוי כוח מתמשך בשווי של 2,500 שקל ומישהי שהיא מקעקעת רפואית נתנה לנו שובר לשחזור פטמות לנשים שעברו כריתת שד. כך שאלו מתנות מאוד ספציפיות והשיווק כאן מורכב. אני כמו חנות אונליין עם הכמות שיש אצלי. זאת מלא עבודה, אנחנו עובדים בזה ממש".

אני מאמין וחושב חיובי ואנחנו נהיה הורים כך או כך, ואני חושב שגיוס ההמונים הוא דרך קצת לספר לעולם מה קורה, להגיד שוואלה, אנחנו חלק מהחברה וזה בסיסי להיות הורה ולמה לא?

בנג'ו מסכים. "שלושה חודשים לפני פתיחת הקמפיין למדנו, חקרנו ובדקנו איך זה עובד. זה כאילו אני עובד בעוד משרה מלאה, זה כל היום וכל הזמן כי בסוף אנשים צריכים לדעת ולהתחבר, וכאמור הסיפור שלנו לא קורע לב, אבל זה הסיפור של כולנו והוא עשוי לגעת בכל אחד שרוצה להרגיש משפחה. וזה הסיפור שלי ושל ששי, שאנחנו אנשים נותנים מטיבנו.

אפרופו משפחה והדמויות שמרכיבות אותה, אתה אומר שאתה הראשון שיצא מהארון בבית אורן.

"כשגדלתי זה היה קיבוץ מאוד קטן. הייתי ילד חרדתי ולא יצרתי קשרים חברתיים בלי קשר לזה, אבל בתור ילד לא הבנתי את המקום של משיכה, התאהבתי בגיל עשר בילד מקיבוץ אחר ולא קלטתי את זה בעצמי. הייתי נאיבי ושקט ובגיל העשרה היה לי מאוד קשה עם עצמי, כי הבנתי שאני גיי ולא היו לי בכלל מודלים בקיבוץ, הייתי כולה בן 17. יצאתי מהארון בגיל 21 באילת אחרי הצבא, חזרתי לקיבוץ ורציתי לספר להורים".

ושם נכונה לך הפתעה.

"אימא שלי אמרה: 'בוקר טוב, תודה שנזכרת. אני יודעת מגיל 13 וכבר הכנתי את אבא, היו לו שבע שנים לעכל את זה. אז בגדול החוויה הפנימית של המשפחה הייתה טובה, אבל כשחזרתי לקיבוץ לתפקיד רכז הנוער, ב-2013, זה התחיל להיות שאלה. 'מה, אני אשלח את הילדים שלי לרכז נוער גיי?'. פריצת הדרך שלי הייתה בזה שממש דיברתי על זה עם הילדים. למדתי לתואר ראשון בחינוך ב'סמינר אורנים' במקביל, עשיתי סרט על עצמי וראיינו את בני הנוער ושאלנו אותם אם זה מפריע להם שאני גיי ויש שם סצינות מקסימות של ילדים שהיו מופתעים מזה שזה בכלל אישיו. ופתאום, עוד חברי קיבוץ יצאו מהארון, חברי קיבוץ גייז חזרו לכאן לגדל משפחות. היו ילדים שיצאו מולי מהארון. זה היה מאוד משמעותי. ב-2016 סיימתי ועברתי למרכז".

ממתי אתה יודע שאתה רוצה ילדים?

"מ-1900", הוא נקרע מצחוק. "כבר בדייט הראשון דיברתי עם ששי על ילדים, שזה לא אופייני בדרך כלל וזה נורא חיבר בינינו (ששי: "בקהילה שלנו זה משהו שנדרש לדעת, כי יש הרבה שלא רוצים לגדל ילדים"). כשאני עובד עם ילדים אני מרגיש שאני אבא שלהם, כנ"ל מבוגרים. אבא זה אני, פשוט לא יצא לי להיות עדיין אבא פרופר. אצל ששי זה התבשל. אנחנו עובדים אחרת. אני קודם מדמיין את הדבר ואז הולך לשם וששי קודם מייצר את מה שקורה. אז אני מבחינתי מאוד מאמין וחושב חיובי ואנחנו נהיה הורים כך או כך, ואני חושב שגיוס ההמונים הוא דרך קצת לספר לעולם מה קורה, להגיד שוואלה, אנחנו חלק מהחברה וזה בסיסי להיות הורה ולמה לא?".

לוי: "אנחנו נצא עם זה לדרך, זה יקרה. אנחנו לא מתעסקים בתוכניות מגירה, זה בוודאות יקרה. אנחנו צולחים את זה יפה עד עכשיו".

גם בעתיד, אחרי שכבר יקראו לך "אבא", יהיה עוד הרבה מה לצלוח.

"אמרתי לגל שזה לא יהיה יותר קל בהמשך, כשהם יגיעו. אני מחדד לו את זה כל הזמן".

לתמיכה במסע של גל וששי להתחיל לקרצף פסטה יבשה מהרצפה:

https://giveback.co.il/project/87549?fbclid=IwY2xjawPto0JleHRuA2FlbQIxMABicmlkETFOdjhOOXE4MDViZFlmZzFYc3J0YwZhcHBfaWQQMjIyMDM5MTc4ODIwMDg5MgABHsZOhTctDawSFpsvLGPKt1oxI2NPFtaBB7DWpgMaYxAq05Ycv6-pgTPWRMiC_aem_Y144fFmEY1_vZ6NuNj1NMA