קיץ 1948, קרבות מלחמת העצמאות בעיצומם, צעירים וצעירות מהיישוב הקטן ועולים חדשים, פליטים ששרדו את שואת אירופה, נאבקים למען המדינה שבדרך.

החובשת אסתרק'ה אבני קנטור מתייצבת במטה הפלמ"ח. היא מתבקשת למצוא בית עבור הפצועים שיש לפנותם מבתי החולים עבור אלו שממשיכים להגיע משדות הקרב. רבים מהם נכים וזקוקים לטיפול מתאים, שיקום ותמיכה, חלקם ללא בית תומך או משפחה. "אין די מקומות להבראה בשביל פצועים וחולים תשושי כוח. אין מוסדות להחזקת חיילים שאינם מסוגלים לחזור ליחידות אחרי ההבראה", כתב במצוקה רופא הפלמ"ח, ד"ר יעקב דרייר-דרורי.

אסתרק'ה מסתובבת ברחבי הארץ בחיפוש אחר מבנה שיוכל להיות בית עבור הפצועים והנכים הזקוקים לשיקום, בעיקר בניינים שננטשו על ידי הערבים שברחו, כאלה שלא נזקקים לשיפוץ רב "כי למי יש כסף בכלל?".

הבית המפואר והנטוש הפך לבית החלמה שיקומי לפצועי הפלמ"ח

היא נשלחת על ידי צביקה זמיר לנס ציונה ל"בית הבק", ביתו של עבדול רחמן ביי אל-תאג'י. "ארמון, משהו בלתי רגיל, לא יודעת אם אי פעם ראיתי בית יפה כמו זה שנגלה לנו באותו רגע", סיפרה אסתרק'ה על הבית בן שתי הקומות, בעל אולמות גדולים שסביבם חדרים. בית, שלמרות תפארתו, היה לא רק ריק אלא גם שדוד והרוס, "אפילו הידיות והברזים נגנבו, כמעט לא נמצאה זגוגית שלמה".

הבית נוהל כקיבוץ

בהובלת אסתרק'ה ויחד עם שש פלמ"חנקיות שגייסה וד"ר היימן, רופא הומאופת ("באותה תקופה אף אחד לא רצה להכיר בהומאופתיה ולכן גם לא גייסו אותו. אבל מכיוון שממילא לא היה רופא אחר, אז הסכימו שהוא יבוא אלינו. והוא חולל ניסים"), הפכו את הבית המפואר והנטוש לבית החלמה שיקומי לפצועי הפלמ"ח. בית שנקרא "בית הי"ד", על שם 14 החללים שנפלו בקרב על גשר הזיו בליל הגשרים.

הבית שופץ והותאם לייעודו החדש כבית החלמה, בידיהן המסורות של הנשים הצעירות. הציוד והריהוט – מיטות, מזרנים, ספות ושטיחים, הובאו שלל מרכוש ערבי נטוש לאחר כיבוש צפת. סדינים ופיז'מות נתפרו למחלימים ממחסן בדים ביפו. לתיקון משאבת המים, עבודות בנייה ושיפוץ, הוזמנו בעלי מלאכה שגויסו למשימה.

כאשר ראה אותנו מנהל העבודה וביננו נכים קטועי ידיים ורגליים – חשכו עיניו, כולו החוויר. אבל, בסוף יום העבודה הוא פנה ללשכה ובקש שנחזור לעבוד אצלו

משהגיעו החיובים נקראה אסתרק'ה אל גזבר הפלמ"ח שנתן הוראה לעצור כל פעולה. אסתרק'ה לא היססה ופנתה ליגאל אלון מפקד הפלמ"ח שפסק – הבית קום יקום.

בבית שפעל כשנה היו כ-60 מיטות עבור הנפגעים, רובם נכים קטועי גפיים, נפגעי ראש ומשותקים. המטרה העיקרית של השיקום – להחזיר את הנפגעים למסלול העבודה בענפי הלול, הרפת, מסגרות, נגרות, עבודת חשמל ועוד.

"פנינו ללשכה במושבה, ובקשנו עבודת קטיף ל-75 נערים ונערות" סיפרה אסתרק'ה בזיכרונותיה. "למוחרת בבוקר נסענו לפרדס המיועד. כאשר ראה אותנו מנהל העבודה יורדים מן האוטו, וביננו נכים קטועי ידיים ורגליים – חשכו עיניו, כולו החוויר, והיה קרוב להתעלפות. אבל, בסוף יום העבודה הוא פנה ללשכה ובקש שנחזור לעבוד אצלו".

הייתה בבית הזה אווירה יוצאת מהכלל. כולם, כולל הפצועים הנכים היו שותפים בניקיונות ובאחריות על הפעילות

על אף שהפלמ"חניקיות היו חסרות הכשרה מקצועית, הן היו מלאות מוטיבציה. הבית נוהל כקיבוץ, כאשר גם המטפלות וגם המחלימים לוקחים חלק בעבודות הבית ובכל פעילות: תורני הגשה בחדר האוכל, קילוף ירקות במטבח, ואפילו גיהוץ, גם אם ההספק היה שתי חולצות בשעה. מתוך אינטואיציה ניהלו הנשים חיי שגרה בבית ועל ידי כך השיבו את הפצועים לחיים "הרגילים".

"הייתה בבית הזה אווירה יוצאת מהכלל. הייתה פעילות תרבותית, ריפוי בעיסוק, לימודים. הכול התנהל ברוח השותפות של הפלמ"ח. כולם, כולל הפצועים הנכים היו שותפים בניקיונות ובאחריות על הפעילות".

כעבור שנה, ובעקבות פירוק הפלמ"ח, הבית, בו הן צוות הנשים המטפל והן הפצועים המאושפזים משורות הארגון בלבד, הוכפף לצה"ל ובהמשך הפך להיות בית חולים לחולי נפש.

מדוע רק לוחמי הפלמ"ח טופלו בבית? איך "הוחרם" בית משפחתו המפואר של עבדול רחמן ביי אל-תאג'י, שסייע לאנשי מושבת נס ציונה אל מול השלטון התורכי?

הסיפור המופלא הזה, על הבית החם והייחודי בלב תופת המלחמה סביב, בית בו נרקם גם סיפור אהבה בין אחות לפצוע וסיפורים רבים נוספים, מעלה בראי הזמן גם שאלות ותהיות – מדוע רק לוחמי הפלמ"ח טופלו בבית? איך "הוחרם" בית משפחתו המפואר של עבדול רחמן ביי אל-תאג'י, שסייע לאנשי מושבת נס ציונה אל מול השלטון התורכי? וגם מזכיר לכולנו שפליטים שנרדפו וברחו מבתיהם היו לא רק בני לאום אחד.

30 שנה, על אופניים, פותח את בית הספר, סוגר את בית הספר

את סיפור הקמתו של הבית, סיפורן של הפלמ"חניקיות שהקימו וניהלו אותו וסיפור התקופה, מביא בהרצאה ייחודית רמי אלוני ממעגן מיכאל. רמי בן ה-80, מורה להיסטוריה בעברו, המנהל הפדגוגי המיתולוגי בבית הספר הניסויי במעגן מיכאל, אוהב היסטוריה ואוהב אדם, אוהב לחקור וללמד.

רמי נולד במושבה מזכרת בתיה. דור שלישי למשפחת חקלאים מצד אימו, שלמרות אי שביעות רצונו של אביה, נישאה לעולה חדש מריגה, איש תנועת הנוער העובד, סוציאליסט וציוני שהתנדב לנוטרות והגיע כדי להגן על המושבה. במקשת האבטיחים ראה את בת האיכרים עובדת והאהבה ניצתה. וגם ניצחה.

רמי דבק בצד של אביו והצטרף לנוער העובד והלומד, משם הגיע לקיבוץ. בתחילה לבית אורן, שם הקים עם אשתו חיהל'ה, בת ניר דוד, את ביתם. בהמשך, כשבית אורן התפרק בראשית שנות ה-80, עברו למעגן מיכאל ב-1979, אז כבר היה חלק מצוות פדגוגי שחלם וגם הקים בית ספר ייחודי ומיוחד.

בחלק מהמקצועות, במקום בחינת הבגרות הארצית, נדרשו התלמידים לעבודת חקר: קיבלנו אישור ממשרד החינוך והיינו מובילים ברמה הארצית

לתואר ראשון למד במכללת אורנים, היסטוריה וספרות, ולימים גם הוזמן לנהל בית ספר בקריית שמונה וגם בכרמיאל, אך כיוון שהיה בין מקימי בית הספר המשותף חוף כרמל, הלב משך לשם.

"הייתה לי הזדמנות בלתי רגילה להשפיע על הקמת בית ספר בישראל, בית חינוך ייחודי מתקדם מאוד", מספר רמי על בית הספר שעלה לא מזמן לכותרות, בהקשרים פחות פדגוגיים.

המשותף חוף הכרמל נחנך ב-1970 והיו שותפים בו קיבוצי האזור, ובהמשך גם קיבוצים רחוקים יותר. בית הספר החל את דרכו בקיבוץ ומהר מאוד עבר ל"גבעת הארנבות" סמוך לחוף הים. היה זה בית ספר ייחודי שהאמין בבחירה האישית של כל תלמיד. "שמנו דגש לא רק על ה'מה' אלא גם על ה'איך'", אומר רמי ומספר שבחלק מהמקצועות, במקום בחינת הבגרות הארצית, נדרשו התלמידים לעבודת חקר. "קיבלנו אישור ממשרד החינוך והיינו מובילים ברמה הארצית".

התפיסה החינוכית הייחודית באה לידי ביטוי גם במבנה בית הספר: ספרייה גדולה במרכזו וסביבה כיתות הלימוד. הכיתות נבנו כמשושים ומבנה בית הספר ייצר כוורת ענקית. "רצינו את האינטראקציה, קשרי גומלין בין הספרייה לבין כיתות הלימוד, שהלמידה תהיה גם בכיתות וגם בספרייה. בנינו בית ספר ייחודי, בעל שיעור מכל הארץ באו לראות. בית ספר בו מקבלים את כל התלמידים, לוקחים אחריות על כולם ונותנים תשובות לכולם. ולמרות הקיבוץ, הקבוצה, היחד, נותנים פתרונות שונים ומותאמים לכל פרט".

חיהל'ה אשתו הקימה את מעבדות הביולוגיה של בית הספר ויחד גידלו ארבעה ילדים, מהם רווה רמי הרבה נחת, וכך גם מ-12 נכדיו, כולם בקיבוץ. שלושה מילדיו עוסקים בחינוך: דורון – הוא מנהל בית ספר הריאלי בחיפה "בית ספר עם תרומה אדירה למדינה", נשוי לאחינועם בת קבוצת יבנה ויחד הם מנהלים בית חילוני-דתי; אלמוג, שסרב ללמוד בבית הספר אבל סיים מצטיין באורנים, עבד בכפר הנוער "ימין אורד" הסמוך לזיכרון יעקב, ועם המלחמה עבר לעבוד עם ילדי נחל עוז שפונו למשמר העמק; עלוית, הגננת המיתולוגית של הקיבוץ שכיום מלווה אנשי חינוך, ומאור, שבחר בדרך העסקית, ניהל שנים ארוכות את פלסאון ישראל, אחד המפעלים המצליחים שמביא לקיבוץ רווחה כלכלית שנים רבות, וכיום מנהל את גלקון בכפר בלום.

יוצא למחקר היסטורי בכל שנה

רמי היה מורה להיסטוריה, ריכז את צוות ההיסטוריה והיה מנהל פדגוגי בבית הספר, שהיה חלק מרכזי בחייו. "30 שנה, יום יום, על אופניים, קם בבוקר, פותח את בית ספר, סוגר את בית ספר, במסירות אין גבול". בהמשך הוזמן ללמד בירושלים במכון לעובדי הוראה בכירים, מה שהפך מאוחר יותר ל"אבני ראשה". לימד נוער, מורים ומנהלים. "היה לי תמיד השילוב של חינוך והיסטוריה". וגם תמיד פעיל בקיבוץ, בוועדות השונות, בעשייה ציבורית וגם בהקשבה לחבר כזה או אחר "בין קירות החדר הזה".

למרות 80 שנותיו, והישגיו, שעל עלי הדפנה שלהם יכול לנוח, החליט רמי בכל שנה לצאת למחקר היסטורי ובעקבותיו לערוך הרצאות לקהל הרחב המעוניין בסיפוריו. "בחרתי ללמד היסטוריה, בעיקר את בני הנוער, ולא לעסוק במחקר ופרופסורה. כיום אני יכול לעסוק במחקר היסטורי ולהעביר את הידע לקהל הרחב". בשנים קודמות ערך מחקר על משה שרת וגם על "הנוקמים בפיקודו של אבא קובנר", "דת ומסורת בתקופת עלייה שנייה", עבודת החקר הנוכחית מתמקדת בפלמ"ח.

רמי מספר על הארץ שהיו בה אז "600,000 יהודים בסך הכול ומיליון ומשהו ערבים", על הפליטים שהגיעו "פגועים, עייפים, מותשים, ממשפחות שנשרפו ונשחטו", ועל הבית הזה "שכולו חום אנושי בתוך הגיהינום הזה שיורים והורגים ופליטים וכולם מפסידים".

הסיפור מתחבר גם לקיבוצו. אסתרק'ה, אולי גיבורת הסיפור, "שכל הכשרתה הרפואית הייתה שהיא עברה קורס חובשות של הפלמ"ח והיא בנתה את הבית", שלימים תהיה שכנתו במעגן מיכאל. את החומרים החל לאסוף דרך בתה, דוקטור יונת קנטור תמיר.

"אמרתי, אני רוצה להיכנס לבית הזה. לכל פצוע, להרוגים, למוטיבציה. להיכנס להוויה של הבית הזה בסוף המלחמה, כשעוד יורים, כשעוד הורגים וסביב שיירות של פליטים". גם אסתר רם, שהייתה חלק מהצוות המטפל בבית, הייתה חברת מעגן מיכאל וגם בעלה רמי רם, שהגיע אליו כפצוע, "שהייתה לי הזדמנות לשוחח איתו".

סיפור אנושי של טיפול, אהבה, אמונה וחום

הסיפור על בית ההחלמה הייחודי שנולד וגם נסגר עם הקמת המדינה מתחבר לסיפורי השיקום הרבים, על הקשיים וההצלחות, בעקבות מלחמת "חרבות ברזל". עכשיו, כמו אז, סיפור אנושי של טיפול, אהבה, אמונה וחום, כשסביב עדיין תופת וגיהינום.

"בית אחד בתוך ההמולה הזאת, בתוך הטרגדיה הזו, בתוך הפליטות הזאת, בתוך המלחמה הזאת, בתוך ההרג הזה. בית אחד בנס ציונה שעובד עם פצועים בדרכים מאוד מקוריות של יצירה, של עבודה, של הקשבה, כשהמטפלים גרים באוהלים בחוץ והפצועים בתוך הבית. משהו מרגש ונוגע שמראה משהו מעבר לסיפורו של בית ולכן נכנסתי לזה בצורה כל כך עמוקה".

רמי מרצה במקומות שונים בארץ ללא עלות. ליצירת קשר: 0523236095