במימונה של פסח 2025, הבית של אתי מדר-יצחק בנאות מרדכי היה פתוח לרווחה. לא פתוח במובן הסמלי, אלא ממשי: דלת שלא נסגרת, אנשים שנכנסים ויוצאים, צחוק, ילדים, שכנים. "היו אצלנו בבית סדר גודל של 100–150 אנשים שבאו והלכו", היא נזכרת. שתי נערות מהקיבוץ עמדו כמעט שעה על השיש ופתחו מופלטות, שכנה אחרת טיגנה ספינג’ים, ובצד חברת קיבוץ נוספת הוסיפה דבש, סדרה על מגשים והעבירה מאחד לשני. "נוצר פה אירוע קהילתי בבית", היא אומרת, "ואני זוכרת את עצמי עומדת ומבינה – אוקיי, החיים חוזרים למסלולם".

האירוע הזה התרחש לפני כמעט שנה, זמן קצר אחרי שהותר לתושבים לחזור הביתה בעקבות התייצבות הפסקת האש בצפון. הוא לא היה רק חגיגה של סוף פסח. הוא היה רגע מבחן. מבחן לקהילה שחיה חודשים ארוכים תחת אש או בפינוי עצמי, בשאלות של מי נשאר ומי עזב, במתח בין אשמה לגאווה, ובניסיון להבין איך חוזרים לאותו שולחן, כשכבר ברור שהוא לא אותו שולחן.

שנה חלפה, החזרה לבתים כמעט הושלמה. השאלה הגדולה של קיבוצי הגליל העליון איננה עוד "האם נחזור", אלא איזה פרק חדש אנחנו כותבים כאן, דווקא מהמקום שבו הכול נסדק.

"השנה האחרונה הייתה שנה שהקו המנחה שלה היה חזרה לשגרה", אומר ראש מועצה אזורית הגליל העליון, אסף לנגלבן, ומוסיף כי "במקביל, אנו מנהלים מאבק יומיומי להשבת תחושת הביטחון והאמון במערכות. אני חש שלא מעט מהקהילות והקיבוצים שלנו יצאו מחוזקים מהתקופה הזו, ומתוך השבר נולדת תקווה".

האינדיקטור הכי טוב הוא החינוך וברמת המועצה חסרים לנו כמה מאות ילדים לפחות. יש מי שיגיד מעל אלף

האמירה הזו, שיש בה גם נחישות וגם תקווה, משקפת היטב את המתח שבו חיים כאן. מצד אחד, תמונה כמעט מרשימה של התאוששות מספרית; מצד שני, שכבה עמוקה יותר של שינוי דמוגרפי, רגשי וכלכלי, שעדיין רחוק מלהיסגר.

לא רק כמה חזרו, אלא מי חזר ולמה

עמרי חג'ג'-ניצן, מנהל אגף יישובים במועצה, מציג את הנתונים בפשטות: "ברוב הקיבוצים המפונים אנחנו כמעט ב-100% חזרה, ובחלקם אפילו מעל 100% ביחס ל-7 באוקטובר. גם מנרה, שספג נזקים כבדים במיוחד, כבר נמצא בטווח של 60%–70% חזרה". לכאורה, הישג. אלא שהוא מיד מוסיף את המשפט שמזיז את השיח מהמישור הכמותי למישור האיכותי: "האינדיקטור הכי טוב הוא החינוך וברמת המועצה חסרים לנו כמה מאות ילדים לפחות. יש מי שיגיד מעל אלף".

פחות משפחות צעירות, יותר גמלאים שחזרו ראשונים, פחות תיכוניסטים שנשארו במרכז. השנה הזו לא שינתה רק את הגיאוגרפיה של התושבים, אלא את הדמוגרפיה של הקהילות

הדירות מלאות, הוא אומר, כמעט אין נכסים להשכרה. אבל במערכות החינוך – גיל הרך, יסודי, תיכונים, יש חוסר. המספרים חזרו, אבל ההרכב השתנה. פחות משפחות צעירות, יותר גמלאים שחזרו ראשונים, פחות תיכוניסטים שנשארו במרכז אחרי שנחשפו לאפשרויות אחרות. השנה הזו לא שינתה רק את הגיאוגרפיה של התושבים, אלא את הדמוגרפיה של הקהילות.

במלכיה, קיבוץ קטן על קו הגבול, מרגישים את השינוי הזה היטב. לפני המלחמה הייתה שם תנופת קליטה אמיתית. שכונה של 43 מגרשים כמעט שווקה במלואה, רשימות מתעניינים הלכו והתארכו, ותהליכי קבלה לחברות בקיבוץ התנהלו במקביל.

"בדקה אחת של פרוץ מלחמה הכול נעצר", מתאר איתי קרויז, מנהל הקהילה, אך מוסיף ומציין כי כיום 80% מהתושבים חזרו ומעבר לכך, "אף אחד לא בא ואמר רשמית שהוא לא חוזר".

ובכל זאת, הפער מורגש. במקום להגיע לכ-500 תושבים, כפי שהייתה התחזית ערב המלחמה, הקיבוץ עומד על פחות מ-400. המשמעות איננה רק מספרית. פחות ילדים בגנים, פחות בני נוער בחינוך החברתי, פחות אנשים בוועדות ובצוותים.

משפחות שחזרו אחרי חודשים של טלטלה, של מעבר בין דירות זמניות, של חיפוש יציבות לילדים, לא בהכרח יודעות אם הן בונות כאן את העשור הבא שלהן

השיקום הפיזי היה אינטנסיבי: תשתיות מים וחשמל, כבישים, מבנים, שיקום נוי והחייאת אזורים שהוזנחו בשנתיים של אי־רציפות. "אנחנו לא מורידים את הרגל מהגז", אומר קרויז על קצב הפרויקטים והניסיון למצות כל תקציב שמגיע מהמדינה.

אבל לצד הקבלנים והמהנדסים, הוא מדבר בשקט על משהו עמוק יותר. "מה שמטריד אותי יותר", הוא אומר, "זה דווקא אלה שחזרו… עד כמה הם רוצים להישאר". זו אמירה טעונה, משום שהחזרה הפיזית איננה ערובה לשייכות. משפחות שחזרו אחרי חודשים של טלטלה, של מעבר בין דירות זמניות, של חיפוש יציבות לילדים, לא בהכרח יודעות אם הן בונות כאן את העשור הבא שלהן. לכן, לדבריו, השלב הבא הוא "תהליך הבראה קהילתי": חיזוק זהות, שייכות, בירור כוונות, ובעיקר – יצירת תחושת עתיד.

חוסן של חירום מול שגרה של יום-יום

בזמן שבמלכיה מנסים להצית מחדש תנופת צמיחה שנעצרה, בכפר סאלד בחרו בדרך אחרת לגמרי. כפר סאלד לא פונה במלחמה. בתור חבר של כבוד בקיבוצי "השמינייה", הקיבוץ חי שנה שלמה תחת אש, תחת מדיניות "הכלה", ללא פיצוי משמעותי מהמדינה. "המדינה לא הייתה", אומרת פנינה בורנשטיין, מנהלת הקהילה, בצורה ישירה. "יישובים שלא פונו לא פוצו, לא שופו בשום צורה".

אבל במקום להסתגר, הם החליטו לייצר שגרה. "גייסנו את כל הכוחות הפנימיים שלנו לייצר רציפות תפקודית ככל הניתן", היא מספרת. מערכות חינוך פעלו בתנאים קשים, הפאב נשאר פתוח, הבריכה המשיכה לעבוד, ומפגשים קהילתיים, לעיתים בניגוד לאינסטינקט להסתגר, נמשכו. "רצינו שאנשים יישאו את הבלתי נסבל יחד", היא אומרת.

הבעיה היא לא מה שהמדינה נתנה לתושבים והישובים שפונו, אלא מה שאנחנו, היישובים שספגו את האש, לא קיבלנו

הגישה הזו יצרה חוסן מסוג אחר. לא כזה שמבוסס על מענקים ותקציבים, אלא על התארגנות פנימית. ואולי משום כך, חודש אחרי הפסקת האש, הגיעו לכפר סאלד 50 מתעניינים לכנס שעסק בשיווק עשר יחידות דיור בקיבוץ, כולן כבר נמכרו. תוכנית של 63 יחידות נוספות כבר ממתינה לשיווק. ועדיין, מתחת להצלחה הזו מונחת תחושת חוסר צדק. "הבעיה היא לא מה שהמדינה נתנה לתושבים והישובים שפונו" אומרת בורנשטיין, "הבעיה היא מה שאנחנו, היישובים שספגו את האש, לא קיבלנו". המשקעים קיימים והאתגר של המועצה, לדבריה, הוא למצוא דרכים לאזן פערים שנוצרו. הפער הזה, בין מפונים ללא מפונים, אינו רק תקציבי. הוא רגשי.

בשניר, הקהילה פונתה כמעט כולה למלון בנוף הגליל. כך גם אשתו ושלושת ילדיו של ליאור שלף, אך הוא נשאר בקיבוץ כחלק מכיתת הכוננות. הוא מדבר על החזרה במונחים של חובה כמעט מוסרית. "לי אין זכות לא לחזור לפה", הוא אומר. “אבא שלי קבור בגבעה בשניר… האתוס פה גדול מאיתנו".

הילדים עדיין מתעוררים בלילה מפיצוצים של אימונים או של מה שמכונה 'ירי תקין', ושואלים אם צריך ללכת לממ”ד

שלף טוען כי כיום בשניר 95% מהתושבים חזרו, כאשר בקרב הגמלאים מדובר בכמעט 99%. אבל אצל משפחות עם תיכוניסטים התמונה מורכבת יותר. "תיכוניסטים שעברו למרכז נחשפו לפערים מטורפים וקשה להם להביט לאחור", הוא אמר בצער.

"הקהילה חזרה", שלף מדגיש, "אבל היא קהילה שונה". בעלי תפקידים התחלפו, מנהל קהילה התחלף, צעירים נכנסו לוועדות. החיים חזרו, אבל לא באופן נאיבי. הילדים עדיין מתעוררים בלילה מפיצוצים של אימונים או של מה שמכונה 'ירי תקין', ושואלים אם צריך ללכת לממ”ד. ובכל זאת, הרחבה חדשה ניצבת בפתח בתכנון, וזו שאחריה, עם 100 יחידות דיור, כבר בתכנון. הביקוש קיים. החיבור לאדמה, מבחינת שלף, עמוק מהנסיבות הביטחוניות.

בכל זאת הגענו למרות הכל

חזרה לנאות מרדכי, למימונה ההיא, ולשאלות שלא תמיד נשאלות בקול. 70% מהתושבים יצאו מהקיבוץ בתחילת הדרך בפינוי עצמי, 30% נשארו. בהמשך, כשהתברר שהמדינה לא תסייע לתושבי הקיבוץ, המספרים התהפכו. מי שנשארו פיתחו חוסן, מי שיצאו חזרו לעיתים עם תחושת נתק. "אם יצאתי, אני צריכה להתנצל? ואם נשארתי, אני מסכנת את הילדים שלי?" מתארת מדר-יצחק את הדילמות הלא מדוברות, שלצידן הבנה אחת ברורה, כולנו שילמו מחיר.

אם יצאתי, אני צריכה להתנצל? ואם נשארתי, אני מסכנת את הילדים שלי?

החגים חזרו, סדר פסח של 500 איש וילדים שמחים מילא את חדר האוכל, מצד שני, לקח זמן רב לייצב את מערכות החינוך. מדריכים התחלפו, קבוצות ילדים השתנו, היציבות נסדקה. "בסוף, ככל שאתה יותר מעורב, יותר יוזם, אתה יותר מחובר", היא אומרת. אולי זה המפתח להבנת השנה הזו: הקהילה איננה תוצר אוטומטי של גיאוגרפיה, היא תוצר של אנשים שבוחרים להחזיק אותה.

במועצה יודעים שהשלב הבא יהיה מורכב לא פחות מהשנה שחלפה. "ההפרדה הזאת, בין הקיבוצים המפונים לאלו שלא פונו, בין צפון העמק לדרומו, היא בלתי נסבלת", אומר חג'ג'-ניצן על הפערים בין קבוצות היישובים.

עסקים קטנים נפתחים, אירועי תרבות וציפייה לאוניברסיטה החדשה שתקום בתל-חי, תביא צעירים ותחזק את הדמוגרפיה האזורית

במקביל, תקציבי מלחמה שהסתירו גירעונות מסתיימים, 2026 מביאה איתה צורך להעלות מיסי קהילה ולהתמודד עם מציאות כלכלית "אמיתית". עדיין, לצד האתגרים, יש גם אנרגיה. "אנחנו מתמקדים עכשיו הרבה בפעולות ויצירת תשתית בקיבוצים לחיזוק הקהילות. זו תורה בפני עצמה, ודורשת תכנית עבודה סדורה ומתמשכת", מסכם חג'ג'-ניצן ומצביע על עסקים קטנים שנפתחים, עגלות קפה, אירועי תרבות, וציפייה לאוניברסיטה החדשה שתקום בתל-חי ותביא צעירים ותחזק את הדמוגרפיה האזורית.

השנה הזו לימדה את קיבוצי הגליל העליון שיעור כפול: החוסן הקהילתי הוא נכס אמיתי, אבל הוא איננו בלתי נדלה. הוא דורש תחזוקה, ניהול, תשומת לב. החזרה לבתים הייתה שלב אחד. עכשיו מתחיל שלב אחר – בנייה של עתיד שאיננו רק תגובה לאירועי עבר, אלא החלטה מודעת להישאר, לצמוח, ולחיות כאן גם כשהשגרה עדיין רועדת מעט מתחת לרגליים.

המופלטות התקררו מזמן. השאלה שסימנו – איך חוזרים להיות קהילה – עדיין חמה.