אז איך אוריין צ'פלין התחילה לכתוב? שאלה שסופרים נשאלים הרבה. בדף הפייסבוק שלה סיפרה ל-3,700 עוקביה שהאסימון, כלומר התשובה לשאלה הנ"ל, נפל לה במהלך ערב שהנחתה בעמק חפר עם הסופרת שירי ארצי, בינואר.

"ואז שירי שאלה מתי אני התחלתי לכתוב ופתאום בלי שחשבתי על זה קודם, הגיעה אלי התשובה:

ב'״'ראש ל-קיר'… גדלתי בבית הילדים בקיבוץ. 'ראש לקיר' הוא הרגע בו קיבלנו הוראה להפנות את הגב מרעשי העולם, להיפרד לרגע מהלהקה אליה היינו צמודים כל היום, כל היום, להפנות את הראש אל הקיר ולהיות בשקט.

כמה זה מפחיד להיות בשקט פתאום…

ילדה וקיר.

שם התחלתי לספר לעצמי סיפורים, עוד לפני שידעתי לכתוב אותם.

אולי בכלל עלי המציאו את הביטוי:

לדבר לקיר…

הרבה שנים חשבתי ש'ראש לקיר' הוא סיוט של ילדי קיבוצים רבים ופתאום חשבתי שיש בו הצלה. רגע של שקט:

קצת פחות קבוצה,

קצת פחות עולם רועש,

זמן למחשבות וסיפורים".

זאת אוריין צ'פלין. לא בטוח שהיא היוצרת או בת הקיבוץ הראשונה שהתייחסה למושג הקיבוצי הידוע, אבל יש לה מין דרך בלתי אמצעית, חמודה, רגישה ונגישה מאוד לשתף בהרהוריה ובענייניה, שהם לעיתים קרובות גם הרהורינו ועניינינו, רק שלא בהכרח הרהרנו אותם בכזאת חינניות ויצירתיות. במה שטוב ומצחיק, ובמה שעושה קוואץ' אכזרי בסרעפת.

היא יוצרת תוכן ששלושה מספריה היו לרבי מכר, פיתחה סרטים תיעודיים ואף עבדה על תסריט, מרצה ומעבירה סדנאות ועושה הרבה דברים – שזה מרשים כשלעצמו, אבל יש משהו מיוחד ולוכד בדרך שהיא משתפת חוויות בדף הפייסבוק שלה. כל כך הרבה אנשים עושים את זה, גם כאלו שכותבים מצוין וזאת עבודתם. העניין הוא שלשמור על עניין ואטרקטיביות זאת משימה. צ'פלין עומדת בה. היא מצאה מין מתכון אינטליגנטי ומכוונן היטב ומשובב איך לגעת בנקודות המדויקות ולהקליל כשצריך.

אני קבוצת פשוש אני

השיר שכתבה בינואר על אבי הרוש, אביו של סמל ריף הרוש, מקיבוץ רמת דוד, לוחם בהכשרה בביה"ס לקומנדו שנפל בקרב בדרום הרצועה באפריל 2024, הוא כמו סכין לתוך הלב ההורי האוניברסלי. ואז גוללים בדף שלה לתוך זוטות לכאורה שמתחילות לרוב ב"תשמעו סיפור", ושזורות בהן תובנות עדינות, יפות. זה יכול להיות מפגש אקראי שלה, למשל, עם נוסע שישב לידה בטיסה ארוכה, או סיפור איך ירדה לנגב המערבי עם בעלה וחברי הצוות שלו מימי הצבא הרחוקים ונשותיהם, ומצאה את עצמה במשחק כדורסל מקומי, ביציע הלא נכון, בלי בעלה.
"האולם כבר מלא
והרעש עד יד אליהו…
ואנחנו שלושתנו עומדים במדרגות ומסתירים
נגשת אלינו סדרנית אימתנית ושואלת דווקא אותי:
״את מכבי חיפה???״
אני יודעת מה אני?
אני קבוצת פשוש אני.
מספר 7 צהוב.
לא יודעת…"

צ'פלין (52) בת קבוצת "פשוש" וקיבוץ שריד, מסכימה עם התובנה. "(פייסבוק) זה כלי עבודה שלי וזאת דרך לתקשר עם קבוצה של קוראים נאמנים מאוד. לא היה לי דף פייסבוק גם ב-2010 כשלכולם היה, כי הייתי מרצה באקדמיה וזה לא נראה לי הגיוני שסטודנטים יקראו אותי. ואז עזבנו את הארץ ב-2011 כמשפחה, היינו שליחים של "אלביט מערכות" בדאלאס, טקסס, מטעם העבודה של יובל, בעלי, ופתחתי את הפייסבוק כדי להצליח לשמור על קשר. ולאט לאט נהיה לי קהל מאוד חם ומפרגן והמון שנים אני מחזיקה בזה שהרשתות החברתיות הן מרחב לשיתוף. אני לא מתנגחת שם או מביאה לשיח קונפליקטים, זה מרחב עם מקום לסיפורים וזה עולם התוכן שלי. כל מפגש עם בן אדם הוא סיפור ואני תמיד עונה ומתייחסת לתגובות, זה סוג של דיאלוג וזה לוקח לי המון זמן. אבל אני אגיב לכולם, זה מאוד חשוב לי ודרך הפייסבוק אנשים מגיעים להרצאות ולמופעים וזה כל פעם מפתיע אותי מחדש. תמיד ההרצאות שלי 'סולד אאוט' מאנשים שמגיעים דרך הפייסבוק".

הסבלנות והקשב מאוד הצטמצמו, והמילה 'קריא' מאוד משמחת אותי. אנשים מספרים שהם לא מצליחים לצלוח ספרים כי הם מוצפים, ומבחינתי אם מישהו הצליח להיכנס לספר ולהיות בו במאה אחוז, זה כבר טוב

מעבר להיותה סופרת (תכף נדבר על הספר החדש-חדש שלה, "הסיפור של כרמן") היא אשת תוכן שמעבירה בהצלחה את המילה הכתובה לתדר של חיבור פיזי לקהל. יש לה מופע יחד עם אלון נוימן בשם "שחוקים" ("אלו ערבים שנערכים כמו משתה. אנחנו מדברים על עשורים שונים בזוגיות ובסוף כל סיפור אנחנו מרימים כוס יין לכבוד הזוג הסימבולי שדיברנו עליו… כל ערב מסתיים בארבע כוסות יין שונה והרבה צחוק") והיא מרצה ומנחה מפגשים, סדנאות וערבי תוכן. הרבה מהם היא גם עושה בעקבות ה-7.10, למשל כנס גדול שהנחתה במכללת עמק יזרעאל לזכרו של סגן עומרי שוורץ, לוחם בסיירת צנחנים שנפל בקרבות בצפון הרצועה בדצמבר 2023. היא מתנדבת באופן קבוע ומנחה סדנאות כתיבה במרחב "אדמה טובה" בנהלל, שהקימו אביאלה ושגיא חיאל (גם שגיא בן שריד) לזכר ילדיהם, גידי ונועה, שנרצחו בנובה.

"זה תפקיד שלקחתי על עצמי. אני עסקתי ועדיין עוסקת בפרויקטים של כתיבת עדויות ואני מנחה סדנאות כתיבה גם לחיילים אחרי אירועי לחימה בחווה שיקומית ולקציני נפגעים, ואני מנחה הרבה מאוד ערבי זיכרון והנצחה וזה מבחינתי המילואים שלי".

כמו הרבה אזרחים טובים, נכנסת לתפקיד הזה בלי שיש לך את הפרקטיקות המקצועיות להגן על הנפש שלך, שיש לאנשי בריאות הנפש. יש לזה מחיר וזה עולה בחלק מהפוסטים שלך בפייסבוק.

"הבנתי את זה מאוד באיחור. נכנסתי לתוך הסיפורים האלו, נודבתי והתנדבתי בלי להסס כי היינו במלחמה וכאוס וזה מה שיש לי לתת ונכנסתי לזה בלי אפוד וקסדה מטפאוריים. צללתי לסיפורים האלו ואני לא חושבת שמישהו חווה, בהיסטוריה של המדינה, תקופה כזאת ארוכה עם כאלו סיפורים של צער וחוסר אונים. וכשאתה נכנס לזה יומיום זה משפיע וזה מתערבב, ואתה רק זה שמארגן את הסיפור ומסיר אותו ממישהו לרגע כדי שהוא יישמר, וזאת חשיפה משנית לטראומה. זה כמובן לא דומה ולא קרוב למה שאנשים חוו אבל לכתוב ולשמוע את זה יום יום זה מטלטל ומשנה תפיסות חיים".

כתב היד של "הסיפור של כרמן", ספרה החדש (הוצאת הקיבוץ המאוחד-ספרית פועלים) היה גמור כבר בספטמבר 2023, "אבל אז פרצה המלחמה וכולנו שותקנו ומיד נידבתי את עצמי למיזמי כתיבת עדויות והספדים. זה היה מאוד מאוד תובעני ומציף ולקח לי שנה להתחיל את העריכה. אין ספק שהמלחמה השפיעה", היא אומרת.

בסוף תמיד מגיע הסוף והשאלה איך בוחרים להגיע אליו. אפשר לעשות מזה דבר נעים ורך. 'נתתי' לכרמן לאסוף תובנות. כנראה שמגיע הרגע שאדם מוכן לספר ולשתף בדברים שהוא מעולם לא דיבר עליהם

כרמן עוגן, בת 27, מחליטה להפוך לאחות פליאטיבית, שזה השם הרשמי ל"דולה של המוות", שמלווה אנשים אל מותם. כמובן שלניתוב המקצועי הזה יש קשר לסיפור מעברה שנדחק לפינה חשוכה ועמוקה. "אפשר להתבלבל ולחשוב שהספר עוסק במוות, אבל בסופו של דבר הוא מתעסק בחיים שלפני המוות ואיך אפשר לעשות אותם לטובים יותר מתוך התובנות שכרמן מלקטת", צ'פלין מנתחת. "היא בוחרת בבגרותה להיות אחות כי היא מונעת מהחמצה מאוד גדולה שחוותה בילדותה, ובסופו של דבר הספר מדבר על כוחם של סיפורים וכמה חשוב לדבר ולא לקבור אותם. כי החיים פחות טובים כשקבור בתוכנו סיפור מטריד או לא פתור".

ב"משהו קורה לבלה", ספרך הקודם מ-2023, רצית להעלות את המודעות לדמצניה ועשית קודם לכן שיעורי בית דרך שיחות עם משפחות ורופאים פסיכו-גריאטריים. מלווה פליאטיבית, שהיא אחות בהכשרתה הבסיסית, הוא מקצוע חדש יחסית, שלדבריך תופס תאוצה. איזו הכנה עשית כאן?

"שיחות עם מלוות פאליאטיביות. דיברתי עם סיון טמיר-משגב (שהיא גם בת הזוג של העיתונאי אורי משגב, בן חפציבה) שהתחילה את חייה המקצועיים כמיילדת והיום היא אחות פליאטיבית, והיא רואה בשני אלו דבר מאוד דומה, של הכניסה לפה והיציאה מכאן".

הסתכלות מעניינת. מרוקנת מהמוות אולי את הממד המורבידי, האפלולי.
"בסוף תמיד מגיע הסוף והשאלה איך בוחרים להגיע אליו. אפשר לעשות מזה דבר נעים ורך. 'נתתי' לכרמן לאסוף תובנות מאנשים שיודעים שהם עומדים לסיים את חייהם והם מספרים ומשתפים. כנראה שמגיע הרגע שאדם מוכן לספר ולשתף בדברים שהוא מעולם לא דיבר עליהם".

העולם לא באמת יודע

בספרים שלה חשוב לצ'פלין לתת ערך מוסף, פרט לחוויית הקריאה. ב"ארבע שעות ביום", רב המכר שלה מ-2020 שעובד לסדרה בכאן 11 ואפשר בהחלט לומר שהיכה גלים והפך לדבר גדול מצ'פלין עצמה (מה שלא בא להמעיט בערכה הרב בשום אופן, והיא מסכימה עם האמירה הזאת), היא פתחה, אולי לגמרי לראשונה, צוהר לנקודת המבט האימהית של האימהות בלינה המשותפת. כמי שנולדה בשריד, שם נולדה גם אימה, השתדלה ליצוק לתוכו נקודת מבט חומלת, לספר סיפור שעוד לא סופר על אוטומט ותחת שיפוט.

איזה ערך מוסף הכנסת מבחינתך ל"הסיפור של כרמן"?

"להעלות לסדר היום את העניין של החמצות שאפשר לתקן לפני המוות וכמה חשוב לדעת לא רק איך למות אלא איך לחיות".
היא כבר קיבלה פידבקים מקוראים שהספר לא כבד או מדכדך (מה שנכון), וזה משמח אותה. "יש הרבה אנשים שלא יכולים עכשיו לקרוא ספרים קשים, הסבלנות והקשב מאוד הצטמצמו, והמילה 'קריא' מאוד משמחת אותי. אנשים מספרים לי שהם לא מצליחים לצלוח ספרים באופן כללי כי יש טריגרים והם מוצפים, ומבחינתי אם מישהו הצליח להיכנס לספר ולהיות בו במאה אחוז, זה כבר טוב".

סיפרת לי משהו מעניין. הסרט התיעודי שנוצר בכאן 11 בעקבות "ארבע שעות ביום" הציג ב-17 פסטיבלים בעולם. ואחרי שהנשים המבוגרות שנחטפו לעזה – שכולן היו קיבוצניקיות – שבו, הסרט זכה לעדנה מחודשת והוזמן שוב להקרנות בחו"ל.

"זה היה שנתיים וחצי אחרי שהוא יצא והוא שוב הוזמן כי הנושא הזה עלה לכותרות. אז שוב בנסיעות שלי ברחבי העולם עלתה השאלה מה זה קיבוץ וזאת הייתה הזדמנות להסביר שוב, כי העולם לא באמת יודע".

נראה לך שתעסקי שוב, דרך היצירות שלך, בעולם הקיבוצי? הספר הזה מיתג ומינף אותך. העשייה שלך מגוונת ולא נשענת עליו, אבל תמיד תהיי מזוהה איתו.
"אני לא יכולה להתחייב על שום דבר, אבל אני חושבת שסיימתי את החלק שלי פה. נגעתי במשהו חדש, זה היה מעניין והסביר לי דברים על עצמי ועל האימהות והסבתות שלי וזה היה משמעותי להרבה אנשים. השיח הזה לא היה קודם, ואני חושבת שמיציתי את הדבר הזה. העולם מלא בעוד דברים, אבל הקיבוץ תמיד יהיה חלק ממני".

המלצות הקריאה של אוריין צ'פלין

1. השמיים שבתוכי – אתי הילסום. יומנה המדהים שנכתב בשנים הגורליות של ימי השואה, ברגישות וחכמה של אישה צעירה המחפשת את דרכה בעולם. מומלץ תמיד ובמיוחד בעת הזו.

2. במקום פרידה – זיו יונתן. שיחה במכתבים בין זיו יונתן ואביו (המת) המשורר נתן יונתן. 20 שנה אחרי מות האב, זיו עונה למכתבים עם המלצות ספרים שאביו השאיר עבורו כצוואה נפשית.

3. הבחירה – ד״ר אדית אווה אגר . סיפור אישי של שורדת שואה שארוג בסיפוריהם של אנשים אחרים שפגשה כאשת טיפול.

4. כשהדברים מתפרקים – פמה צ׳ודרון. טקסטים מעוררי מחשבה ותקווה על ההזדמנות המיוחדת שניתן לראות בכל מצב.

5. מי שסוכתו נופלת – צבי בן מאיר. ספר ביכורים רגיש, מפתיע, מסע של בחור דתי נשוי אל השלמה עם "נטיותיו ההפוכות". כתוב בעדינות על נושא סוער ועוצמתי.