כ-13 ק"מ בקו אווירי מפרידים בין העיתונאי והשר לשעבר ניצן הורוביץ, שמתגורר ביישוב מצפה הילה בגליל המערבי, לבין חניתה. עניין של קצת פחות מחצי שעה נסיעה, אבל נראה שהחניתאים נכנסו לו עמוק ללב. "הבית שבקצה המדינה" – הספר שכתב על חניתה ועל הפינוי הארוך שבעקבות 7 באוקטובר (והתפרסם באוגוסט אשתקד), הוא למעשה הספר היחיד שנכתב על הצפון בעקבות המלחמה. להורוביץ, שעשה שם עבודה יסודית, היו הרבה מאוד "שעות חניתה" עם המקומיים. הוא ראיין אותם באוקטובר-נובמבר 2024, במלאת שנה לתחילת המלחמה ולפינוי. הוא פגש אותם ברחבי הארץ, בנקודות אליהן פונו, ואת חלקם ליווה בביקורים בחניתה המפונה, ושם גם פגש את אנשי כיתת הכוננות וכמה מהתושבים שסירבו לעזוב. אחרית הדבר בספר נכתבה ב-2 בינואר לפני שנה. חודשיים מאוחר יותר חזרו אנשי חניתה הביתה. "והינה אנחנו שוב בתוך הבלגן", הורוביץ חוזר ואומר לתוך השיחה. "זה נכון שמבחינה ביטחונית המצב הרבה יותר טוב מבחינת פריסת הצבא, אבל הסכנה ממש לא חלפה. ושוב ירי ואזעקות ופיצוצים. תחושת דז'ה וו. כאילו שוב חוזרים לסרט הרע שהיה".

רוב גדול של התושבים חזר וגם רוב הנזקים שוקמו, למשל כבישים ומדרכות שנהרסו מנסיעת טנקים. הקיבוץ נראה בסדר, אבל מה שהרגשתי שהכי נשבר במלחמה הוא תחושת האמון. ואני מרגיש את זה גם עכשיו

בחזרה לסרט הקודם. הורוביץ כתב את "הבית שבקצה המנהרה" (הוצאת הקיבוץ המאוחד – ספרית פועלים, בשותפות עם "יד יערי" ו"יד טבנקין") במטרה לתאר, כמעט ב-Real time, את מה שעבר על אחת הקהילות הצפוניות בזמן הפינוי ב"חרבות ברזל" – אירוע תקדימי בתולדות ישראל ש(גם הוא) לא קיבל עדיין את הספוט הראוי לו, בשל אינטנסיביות וקיצוניות שלל האירועים שהתרחשו אז ולא מפסיקים מאז. הוא בחר בחניתה משום שהיא סמל ציוני בולט. אחד מיישובי "חומה ומגדל" המפורסמים ביותר. אותה סמליות, הורוביץ גילה, פועמת בלב אנשי חניתה בהווה והייתה רלוונטית גם לפינוי ולהגנה על הקיבוץ.

למי שמצליח לגייס קשב בימים אלו, מדובר בספר מומלץ מאוד, מעמיק, כאמור, ומרתק. הוא ספר עיון שסוקר היטב מהלכים ובה בעת משתף בגובה העיניים והוא קריא בעיקר בשל הדמויות הצבעוניות והדעתניות שהורוביץ מתאר, שנכנסות ללב ונשמעות כמו טיפוסים שתענוג לפגוש במרכולית. והם מאוד אוהבים את קיבוצם. "זו קהילה שמורכבת מהמון אנשים טובים, זה אחד המקומות הכי יפים בארץ (…) יש מקומות בכדור הארץ שנותנים לך הרגשות מסוימות. יש משהו בחניתה, עם האוויר שהמגיע מהים, בשילוב של מקום גבוה, של יער… יש שם משהו בסלעים האלה", מתאר בספר אסף קאדי, דור שלישי בחניתה.

הם מאוד העריכו את העבודה שלי, למרות שנחשפו שם גם דברים לא פשוטים, כאבים אישיים ומחלוקות. היו שם הרבה קולות, למשל כאלו שהחליטו לחזור לחניתה גם כשהיתה הוראה נחרצת לא לחזור, וזה יצר כעסים ומתחים

מעבר לסיפור ההקמה עוצר הנשימה, הורוביץ חושף שם קיבוץ עם דנ"א ייחודי. אנשים עצמאיים, עקשנים, בעלי גאוות יחידה ועמוד שדרה, שלא מוכנים שיגידו להם מה לעשות. זה מאפיין למשל את העבודה של ארז אדר ודביר שני, הרבש"צ וראש צוות הצח"י, בהתאמה, שמתוארים באופן סמי הרואי (ששניהם בוודאי היו מבטלים בסרקזם). זה גם גרם, אגב, לפינוי של חניתה להיות מאוד לא מסודר. בניגוד לקיבוצים שהתפנו כגרעין אחד, הם התפזרו (טבריה, נהריה, שבי ציון, דיור מוגן בקרית טבעון, מעונות הסטודנטים בעפולה, ניר דוד, כליל ועוד) ואתגר השמירה על הקשר, שמתואר גם דרך פעולות התרבות והעלון שלהם, היה משמעותי. לקראת סוף הספר הורוביץ מתאר את השאיפות ואת החלומות החדשים שלהם. מה למדו בזמן הפינוי על עצמם, על הקהילה. רבים רצו קיבוץ "יותר קיבוצי", למשל.

על איזה קשר אתה שומר עם אנשי חניתה היום?

"עם חלקם נוצרו קשרים חזקים. הייתי שם כמה פעמים, למשל בחגיגת יום העצמאות המפורסמת, וזה היה מאוד מרגש. עשינו שם את השקת הספר, בסוף אוקטובר 2025. אירוע משולב של ביקור במוזיאון והתכנסות במועדון".

אז מה קורה בחניתה כיום? לפני הפינוי תיארת קיבוץ של כ-750 איש, כמחציתם תושבים. אחד מחברי הקיבוץ הוותיקים אמר לך שלדעתו המיזוג של הקיבוץ וההרחבה בחניתה הוא אחד המוצלחים ביותר.

"רוב גדול של התושבים חזר וגם רוב הנזקים שוקמו, למשל כבישים ומדרכות שנהרסו מנסיעת טנקים בתוך המשק. הקיבוץ נראה בסדר, אבל מה שהרגשתי שהכי נשבר במלחמה הוא תחושת האמון. האמון לא שוקם ואני מרגיש את זה גם עכשיו. ועכשיו זה (כוונתו לכניסת חיזבאללה למערכה, ע"ט) מראה שהתחושה היתה מוצדקת והבעיה לא נפתרה וזה קשה".

הספר עוסק רבות בהחלטה על פינוי היישובים, שאתה אומר – כמו רוב המרואיינים – שהיתה טעות, או אירוע שהיה אמור להסתיים במהרה. "אנחנו צריכים להיות חזקים על הגבול ולא לעזוב (…) אפשר לפנות ילדים לאיזו תקופה ואפשר לפנות את אלה שחוששים, אבל לא כאמירה גורפת של המדינה (…)", אמר ליאור שרון, יו"ר הקיבוץ וחבר כפר גלעדי, שהוא גם מפקד מכלול ההגמ"ר של חטיבה 769 וסא"ל במילואים. והינה ב"שאגת הארי" הוכרז די מיד שיישובים לא יפונו.

"אני מקווה מאוד שהלקח הזה נלמד, כי הפינוי היה שגיאה קשה ביותר שגרמה נזק איום ונורא שעד עכשיו לא ממש השתקמו ממנו. הוא היה בלתי נמנע בימים הראשונים. אבל הטעויות היו שההחלטות התקבלו בצורה מבולגנת ושמשכו אותו שנה וחצי. חניתה ממש צמודה לגדר והיה אפשר להבין את זה, אבל היו הרבה יישובים אחרים שלא היו צמודי גדר וכבר לא היתה סכנה מפלישת חיזבאללה. והבעיה היתה גם שהוא לא נוהל. אני מקווה מאוד שאם יהיה צורך באיזשהו פינוי, הוא יישקל טוב ויהיה מאוד מדויק".

הצטרפו משפחות חדשות בשנה האחרונה. אני חושב שהאווירה נהייתה קצת יותר חברית, מקבלת ומחבקת. הכול רגיש עכשיו. הקהילות עברו שבר קשה, לא פשוט להתפזר ליותר משנה

"אנחנו צריכים לשאוף שלפחות חניתה תהיה מקום יותר טוב ממה שהייתה, זו ההזדמנות לתקן דברים", אמר בספר אור בן ברק, שגם ערך את העלון, באחד הפרקים האחרונים. מיכל מאיר, בת הקיבוץ, בת 76, דיברה על הקמת חדר הנצחה למייסדי הקיבוץ, פרויקט שהיא חולמת עליו שנים. נראה שעם כל האינדיווידואליזם המובנה שלהם, בחניתה קיוו לקאמבק עם יותר קהילתיות. האם זה קרה?

"הצטרפו לשם משפחות חדשות בשנה האחרונה", הורוביץ עונה. "אני חושב שהאווירה נהייתה קצת יותר חברית, מקבלת ומחבקת. הכול רגיש עכשיו. הקהילות עברו שבר קשה, זה לא פשוט להתפזר ליותר משנה. משפחות התפרקו, בעיות אישיות עלו. אבל חניתה הוא קיבוץ חזק. יש להם הנהגה מאוד רצינית: גם הניהול של הקיבוץ, העסקים, הקהילה, המשק, הביטחון – אנשים טובים ורציניים מאוד. וזה מאוד חשוב מבחינת העתיד. יש להם מזל שהאנשים שלהם כאלו תותחים".

אחת הדמויות הצבעוניות בספר היא האומנית מיכל דיבואה, שגם אחראית על איור הכריכה. הציורים הצבעוניים שלה, "יומן מפונה" ציני ותרפויטי שניהלה במגורים הזמניים בקיבוץ ניר דוד, מופיעים בפנים. לדיבואה גם אימא בקיבוץ, במבי מטלון בת ה-86. דיבואה ביטאה בספר כעס על נזקי הפינוי גם בהקשר של ותיקי הקיבוץ, שנעקרו ממנו בריאים ופעילים עד כמה שניתן, ומצבם התערער. "בגלל שאין לך אחיזה פתאום קשה לקבל החלטות", הסבירה את הסבל הכרוך בעקירה לזמן כה רב ולא ידוע. "אני בן אדם מאוד החלטי, עם דעות אינטואיטיביות, מהירות. ופה פתאום משהו השתנה". הורוביץ מספר ששלשום דיבר איתה. "היא הייתה במיגונית. היא חזקה אבל מבואסת שזה חוזר". בבית הסיעודי של חניתה, בו נמצאת אמה במבי, אין ממ"ד.

הורוביץ מנה שני לקחים חשובים מההיבט הביטחוני: חיזוק כיתות הכוננות ואכיפה רצינית של ההסדר שהביא לסיום המערכה הצפונית של "חרבות ברזל". דביר שני, ראש הצח"י, אמר לו, מפוכח, באחד הפרקים המסכמים: "בוא נראה מה המדינה באמת תעשה. הרבה נצטרך לעשות בעצמנו, כמו שאנחנו עושים תמיד".

כיתות הכוננות מאוד חשובות אבל אין להן את האמצעים לעשות את זה בצורה רצינית וזה נופל בין הכיסאות. בשבוע האחרון התגייסו בחניתה וביישובים נוספים עוד אנשים לכיתות הכוננות, אבל הסיפור הזה לא פתור

יום לאחר הריאיון עימו, עברו כיתות הכוננות של גשר ונווה אור לילה לבן מחשש לחדירת מסתננים לאזורן. קוראים שם למערכת הביטחון להסדיר כעת גיוס מלא של כיתות הכוננות למילואים. המסקנה הראשונה של הורוביץ נגעה לחיזוק כיתות הכוננות, שבחניתה יש לה אף משימה ייחודית של כיבוי אש, בשל יער חניתה. "עכשיו חברי כיתות הכוננות מחזיקים את הנשקים אצלם בבית וזה נלמד בעקבות 7 באוקטובר, אבל הבעיה היסודית לא נפתרה. כיתות הכוננות מאוד חשובות אבל אין להן את האמצעים לעשות את זה בצורה רצינית וזה נופל בין הכיסאות. בשבוע האחרון התגייסו בחניתה וביישובים נוספים עוד אנשים לכיתות הכוננות, אבל הסיפור הזה לא פתור".

הלקח השני, הוא חוזר ואומר, לא קרה בינתיים. "ידענו לאן אנחנו חוזרים אבל הייתה ציפייה בכל זאת לשינוי, ואני חושב שהוא היה. עכשיו המצב יותר טוב כי חיזבאללה כבר לא צמוד פיזית לגבול, אבל הוא נמצא ויורה וזה מדאיג. המבחן והאתגר האמיתי הוא למנוע מהדברים האלו לקרות מלכתחילה, וזאת הייתה מטרת ההסכם. ואני מקווה שזה יקרה. לממשלת לבנון אמור להיות לה אינטרס יותר גדול משל ישראל לפרק את חיזבאללה כי הוא גם מאיים עליה, ויש פה אינטרס משותף ואני חושב שצריך לעשות הכול כדי שיהיה שיתוף פעולה".

לפני כמה ימים התפרסם אצלנו מאמר של ניסן זאבי, חבר כפר גלעדי וממקימי "הביתה. חוזרים לגליל". הוא מדבר, ואני מצטטת, על "ללכת עד הסוף ולגמור את חיזבאללה. לא עוד סבב. לא עוד הרתעה זמנית". מה אתה חושב על זה?

"ישראל לבדה לא יכולה לעשות את זה. היא לא תכבוש ולא תנקה את כל לבנון. פעולה צבאית צריכה להיות במקביל למהלכים מדיניים שיאפשרו יציבות ולחיות פה".

בהקשר של חוסן, הנדרש כל כך, והאופטימיות של הרבה חברי קיבוץ שרואיינו ב"הבית בקצה המדינה" – הספר עצמו עשה להם טוב? לא כל קיבוץ יכול להתהדר בכך שכתבו עליו ספר, ועם כל כך הרבה השקעה, הערכה ואהבה.

"הם מאוד העריכו, למרות שנחשפו שם גם דברים לא פשוטים, כאבים אישיים ומחלוקות. הבאתי את הקול שלהם והיו שם הרבה קולות. למשל כאלו שהחליטו לחזור לחניתה גם כשהיתה הוראה נחרצת לא לחזור, וזה יצר כעסים ומתחים. הם מאוד התרגשו ושמחו ואמרו שזאת המתנה הכי יפה שחניתה קיבלה. להשקה הגיעו הרבה אנשים. הם לא אנשים שרגילים לראות את השם שלהם בספר".