בשנים האחרונות עובר שמואל למדן (39) מהרצאה להרצאה ומקיבוץ לקיבוץ ומספר את סיפור חזרתו בשאלה. מספר על המסע המטלטל שעבר מבני-ברק החרדית אל העולם החילוני. הוא בא, לדבריו, לספר ולא לשכנע. לספר ולא להטיף. לספר מתוך גישה מכבדת ולא שיפוטית, חשוב לו להדגיש.

לפני כמה שנים הוא וזוגתו חלי (רחל), אותה הכיר ב"הלל", עמותה שמלווה יוצאים ויוצאות מהמגזר החרדי בדרכם לשילוב מלא בחברה הישראלית, עברו לגליל. כרגע הם ביסוד-המעלה, אבל פניהם לאחד מקיבוצי האזור. "'אגוז מערכות מחשוב', החברה שבה אני עובד היום, מספקת את שירותיה להרבה קיבוצים בצפון, וכך יוצא לי ללמוד ולהכיר את עולמם של הקיבוצניקים. גם זוגתי וילדינו אוהבים את ההווי הקיבוצי. מושבת יסוד-המעלה וקיבוץ חולתה, צמודים זה לזו, והם נמצאים שם במסגרות. אני רוצה קהילתיות, וקיבוץ הוא אחלה קהילה בשבילי. עזבתי קהילה, ואני רוצה לחזור לקהילה, אבל קהילה שאבחר בה והיא בי. חשוב לי שבקיבוץ יהיה חדר אוכל מתפקד. חדר אוכל זה מקום שקורים בו דברים".

חייתי המון שנים במסגרות שאינן מתאימות לי. שנים רבות מדי של שִעמום וכלא. השהייה במקום כזה גורמת לתחושות של כעס וצער. ואין לי למי להפנות את התחושות האלה. אפילו לא לאלוהים, שאני כבר לא מאמין בו

על ההרצאות שהוא נותן, הוא אומר: "זה תהליך תרפויטי, תהליך נפשי טוב שאני מרוויח ממנו המון. זה גם בונה ביטחון עצמי. אגב, אבא שלי (הרב אלימלך למדן, מַרְצֶה, מטפל, מגשר ומחנך), שמע על ההרצאות האלה, והציע להצטרף אליי. זה רעיון טוב מאוד, כי לאבא יש המון מה לתרום".

קורא לעצמי אתאיסט מאמין

שמואל הוא אחד מעשרת ילדיהם של אלימלך וזיוה למדן. הוריו גדלו בעולם אמוני בסגנון המזרחי (תורה ועבודה), אבל רצו יותר תורה. ביקשו להקדיש יותר לעבודת הבורא, והתחרדו. הם היו מאלה שהקימו את הקהילה החרדית בנתיבות. איך שלא נסתכל על זה, גם הם עשו דרך. דרך הפוכה מזו של בנם.

את המעבר הזה של הוריו, ממשיל שמואל לאדם שמטייל בהודו ולא מסתפק בהתוודעות תיאולוגית לדת הבודהיסטית, אלא עובר לגור במנזר. "לעבור לקהילה החרדית, זה כמו לעבור לחיות במנזר", הוא אומר.
שני הוריו היו אנשי חינוך, כמו רבים בציבור החרדי. חינוך זה לעסוק בהוראה בבתי הספר של הקהילה החרדית. אימו הייתה מורה לאנגלית, ואביו מורה לדינים, הלכה וגמרא.

העיסוקים הרבים והרחבים של אביך, שחלקם נגעו בעולם שלנו, לא השפיעו עליך באיזה שהוא אופן? לא הנביטו אצלך משהו?
"לא העיסוקים, כמו הדרך שבה אבא התהלך ביומיום. העדינות שלו, וטוב הלב שלו, והאמת שהוא הולך איתה כל ימיו, הותירו בי רושם עמוק כבר בילדותי. זה אומר להיות כמוהו, ולעבוד על המידות שלי. זה אומר שאם לומדים בכיתה בתלמוד תורה על החשיבות של עשיית חסד, אז תמיד רציתי לעשות את זה גם לשמה. לעשות טוב בעולם, לא כדי לזכות בגן עדן אחר כך, בניגוד לחברים אחרים, שמקיימים מצוות כדי לקבל משהו. להגיע לגן עדן, זה לקבל משהו. אבא השפיע עליי לטובה בעבודת המידות, בלהיות אדם טוב, לא בחיבורים שלו לעולם החילוני".

מתי הרגשת שמשהו קורה לך? שמשהו נסדק בעולם שבו אתה חי?
"בגיל 18-17 כבר לא קיבלתי תשובות לשאלות שעלו בי בענייני אמונה. באפשרות להיות מאמין, ועם זאת קצת שונה. רציתי, למשל, לנגן בגיטרה. זה משהו שמגיע ממקום טוב. אתה רוצה לנגן, זה לגיטימי, אבל זה כבר הספיק כדי לתייג אותי כשונה. זה היה תהליך, עד שלאט לאט נפלטתי מהמסגרות. המחנה אז היה מאוד נוקשה. מאוד לא מאפשר. צריך ללכת כל הזמן עם כובע וחליפה, ועוד כהנה וכהנה. ומי שקצת קשה לו, זה הכול או לא כלום.

"עם השנים, החברה החרדית הבינה שהיא מאבדת ככה הרבה חבר'ה טובים ונפתחו מסגרות מכילות ופתוחות יותר. יכול להיות שאם הייתה אז מסגרת כזאת, הייתי מוצא בה את מקומי, ולא נפלט, ולא מחפש את הדרך שלי במקום כל כך שונה. מצד שני, גם לא הייתי מגלה את הדרך שעושה אותי היום כל כך מאושר. את הדרך שבה אני חי כיום. כלפי חוץ אני חילוני, אבל בפנים אני קורא לעצמי 'אתאיסט מאמין'. מבחינה שכלית אני לא מאמין באלוהים, אבל אני אוהב חלקים מהמסורת, ואפילו לוקח את הילדים שלי (בת חמש ובן שנתיים) מדי פעם לקבלת שבת בבית כנסת, ונוגע בשירה ובניגון ובתנועה המיוחדת הזאת של התפילה, שקיימת אצלי בלב…".

אז אתה הולך עדיין לבית כנסת?
"כשמתחשק לי. אולי פעם בחודשיים".

בוא נחזור לתקופת בית הספר שלך. מה למדתם חוץ מעולם התורה? איזה לימודי ליבה, אם בכלל?
"חוץ מלימודי קודש, היו לנו שעתיים בשבוע לימודי עברית וחשבון. חשבון עד רמה של כיתה ו'. חשבון, לא מתמטיקה. מתמטיקה היא מילה לועזית, למילים לועזיות אין מקום בעולם החרדי".

אתה עוזב את העולם הזה בגיל 17?
"לא. בגיל הזה אני מתחיל את הבלבול והקושי. היציאה ממש נעשתה בגיל 24. הגעתי אז למצב נפשי קשה. והיה דרוש לי המצב הקשה הזה, כדי לעשות את הצעד המכריע. כי לפני זה הייתי כטובע הנאחז בקש. ניסיתי להישאר בכל זאת חרדי, כי המעבר הוא מאוד מפחיד".

העובדה שאחיך, דניאל, שמבוגר ממך בעשר שנים, עשה את המעבר הזה לפניך, גם הוא חזר בשאלה, הקלה עליך?
"זה בהחלט הקל. הוא הכניס לבית רוח זרה. רוח זרה זה מוסיקה אחרת – הוא היה שומע בחדר שלו אביב גפן – והביא גם חיבוקים. הוא שירת בצבא. הוא היה מאוד אהוב עלינו, ונוצר דיסוננס קשה: מישהו כל כך אהוב – עד היום הוא איש מאוד עדין ואיש של חסד – ועם זאת כבר לא מאמין. זה השפיע עליי כילד. משום מקום נופל עליך סוג של אסון. אסון טבע. ככה ראיתי את זה. המשפחה ניסתה לקבל אותו, תמיד קיבלו אותו באהבה גדולה, אבל היה שם כאב. כאב חד, סוג של אֶבֶל, שכולנו הרגשנו. אבל לא היה כעס, בשונה ממשפחות אחרות שזה קרה להן. זו הייחודיות של ההורים שלי".

ומה עם אחיך הצעיר ממך בשלוש שנים, דב, שגם הוא יצא בשאלה?
"הסיפור שלו אחר. ההורים שמו אותו מהתחלה בישיבה תיכונית. הוא עשה בגרויות, עשה שירות צבאי מלא, הוא מלכתחילה היה גם שם. הוא לא היה צריך לפרוץ בכוח שום דבר. נדמה לי שאימא לא מרגישה על החזרה בשאלה שלו כאב עוצמתי, כפי שהיא מרגישה עלינו. דניאל עוסק היום בעולם האתגרי, ודובל'ה בבינה מלאכותית".

נחזור אליך. בגיל 24 אתה חוצה את הרוביקון. מה קורה אז?
"אני מרים טלפון לעמותת 'הלל'. זו הפעולה הכי קריטית בשינוי. אני חייב לה את החיים שלי. אני ועוד רבים אחרים. אני מגיע למועדון, למקום שבו אנחנו נפגשים בבית החם הזה, לארוחות שישי, לפעילויות, לחוגים. ברגע שאני רואה שיש עוד בנים ובנות במצב כמו שלי – אני נרגע. אנחנו יוצאים לטיולים מאורגנים ברחבי הארץ, לומדים על הגיאוגרפיה של ארץ ישראל וההיסטוריה של ארץ ישראל והציונות, ויש לנו גם שיחות בענייני תעסוקה וקריירה, ויש גם עזרה למי שרוצה להתגייס לצבא. זה סוג של בית ספר, בית ספר לחיים, או מכינה כזאת. באותו זמן אני מתגורר בבית ההורים ושומר בסוד שאני בעמותה".

בעמותה שמואל עושה בגרויות, באנגלית, מתמטיקה, פיזיקה אזרחות ולשון, הכול ברמה של חמש יחידות. הכול בשנה אחת. הוא גם נבחר כמצטיין של השנתון. אין לו בגרות מלאה. זה מאוחר מדי. זה גם לא דרוש לו. הוא פשוט רצה לשבת וללמוד.

הצבא לא רצה לקבל אותי. לא היו לו אז כלים לקבל עוף מוזר כמוני. למרות שאני לא יתום, ולא עולה חדש, ויש לי משפחה, הוא היה צריך להכיר בי כחייל בודד, עם פוטנציאל לבעיות פסיכולוגיות, ואפילו פסיכיאטריות, בגלל השינוי שעשיתי

איך אתה מגיע למחשבים? אני שואל. "אני חושב שהם הגיעו אליי. יש לי כישרון לזה. גם מצד החומרה וגם מצד התוכנה", הוא אומר. את הקריירה התעסוקתית שלו הוא מתחיל בבית החולים שיבא. הזדקקו שם לטכנאי מחשבים, והוא הציע את עצמו. עבר מבחנים והתקבל. זו עבודה קשה, הוא אומר. עבד שם שלוש שנים. הגיע למעמד של טכנאי בכיר, ואם היה נשאר – היה הופך למנהל של צוות הטכנאים. אבל הוא לא נשאר. התחלופה שם גדולה. גם בגלל הפן הפיזי, וגם הנפשי. "אתה פוגש שם את כל הישראלים שיש, ואת כל המחלות הקשות שיש, ואת כל אנשי הצוות שיש, מרופאים ועד אנשי מעבדה, ולא כולם מלאכים, ויש קשיים ופחדים וקולות וריחות. זה להיות באוניברסיטה של החיים, וזו אוניברסיטה לא קלה".

משיבא הוא עובר לעולם הטיפוס. לעולם האתגרי. לאחריו הוא ואשתו חלי (רחל) עוברים לצפון. "זה מקום שעושה טוב לנפש", הוא מסביר. אשתו היא רואת חשבון בהשכלתה, אבל עובדת היום כמורה ליוגה.

אפשר להגדיר אותך כמחונן?
"אני אוטודידקט ברמה גבוהה מאוד. אני יכול לטייל בשטח, ולראות הר, ולמשש אבנים, ומתוך התבוננות מעמיקה לחבר בין גיאולוגיה, היסטוריה, כימייה, טופוגרפיה, הידרולוגיה, מתמטיקה ועוד. זו מתנה. זה כישרון מולד. זו גנטיקה".

לא מתעורר בך לפעמים כעס על בזבוז, על השנים בעולם הקודם שלך? יכולת להגיע מאוד רחוק. אתה over qualify ברמות, אפרופו העיסוק שלך היום כטכנאי מחשבים.
"יש בי כעס, בוודאי, הייתי יותר מדי שנים בסוג של כלא, אבל אין לי למי להפנות את התחושות האלה. אפילו לא לאלוהים, שאני לא מאמין בו. אני משלים עם זה ומנסה היום לעשות טוב".

אגב over qualify, יש לו הערה. "לפעמים אתה פוגש מישהו שלמד רפואה, ולטעמי, בפועל, הבן אדם הזה הוא under qualify. לא בידע שלו, אלא במעשיו ביומיום. כי הוא לא עושה טוב. כי הוא לא עובד נכון. כי אנשים לא יוצאים ממנו בהרגשה טובה. מצד שני, ואני מדבר כאן על עצמי, זה לא משנה כמה ידע יש לי ומה מגדיר אותי, מה שחשוב זה שאני משתדל לעשות טוב. לעשות את הדברים בלב שלם. זה משהו שלמדתי מאבא. אם אתה לומד בישיבה – תעשה את זה כמו שצריך. אפילו אל תלך לצבא, אבל תלמד תורה לשמה. טוב שיהיו גם אנשים כאלה, שמקדישים את כל כולם למשהו. זה מאוד חשוב. זאת הפואנטה".

נחזור לכעס. מהצד השני שלו עומדת החרטה. לא הייתה לך אף פעם תחושה של חרטה על מה שעשית?
"לא. עד לרגע של היציאה הייתה לי חרדה, לא חרטה. חרדה עצומה להפסיק להיות אדם חרדי. אבל בשנייה שבה עשיתי את הצעד המפחיד הזה והצטרפתי ל'הלל' ולחברים, אז נהיה לי רק טוב. מאז ועד היום – שום חרטה. רק שמחה גדולה על שניצלתי וזכיתי לצאת מהכלא הנפשי הזה. הרגשי. המחשבתי".

הענקתי למאות חיילים אפשרות לתקשר עם הבית בימים קריטיים

אחרי שהגיעו לגליל, והתמקמו ביסוד-המעלה, ושקד בת החמש נולדה, הוא החליט להתמסד, לחשוב קדימה, וכך הגיע לחברת המחשבים "אגוז". ב"אגוז" הוא מתמקצע בתחום של ניהול מערכות מידע, ופניו לתפקיד עצמאי של מנהל מערכות מידע ארגוני.
לאחרונה תיכנן והקים חמ"ל שלם באחד מקיבוצי האזור. חמ"ל שיכול לעבוד גם במקרה של הפסקות חשמל, בעזרת מכשיר מיוחד שקיים בתחום.

השיחה הזאת מתקיימת ערב פסח. זה חג מאוד משפחתי. איפה שמואל, אשתו וילדיהם יישבו לסדר?
"זו שאלה קשה. כבר כמה שנים שאני מתחמק בכל מיני תואנות כדי לא להשתתף בליל הסדר בבית ההורים האהובים עליי. לצערי, אני כבר לא נהנה מליל הסדר בצורתו החרדית. עשיתי אותו כהלכתו שנים על שנים, וזה לא כיף לי כבר. להיות רעב חצי מהסדר, ואחר כך להיות עם בטן כאובה, בגלל השתייה והאכילה המוזרה והרבה, והמנהגים והטקסים המרובים… בשנים האחרונות אני עושה את ליל הסדר עם שני אחיי, פה, בצפון, שניהם גרים בקלע אלון, דניאל ודובל'ה, סדר כייפי, עם ניגונים, אני במפוחית, אחי בגיטרה, ואנחנו עושים את זה קצר ומותאם לילדים הקטנים שלנו".

למה לא שירת בצבא?
"הצבא לא רצה לקבל אותי. לא היו לו אז כלים לקבל עוף מוזר כמוני, עם בעיות. למרות שאני לא יתום, ולא עולה חדש, ויש לי משפחה, הוא היה צריך להכיר בי כחייל בודד, עם פוטנציאל לבעיות פסיכולוגיות, ואפילו פסיכיאטריות, בגלל השינוי הגדול שעשיתי. עוד לא היו אז מסגרות לחבר'ה כמוני. היום זה אחרת, במידה רבה בזכות עמותת 'הלל' והמסגרות המותאמות שנבנו. היום היו מקבלים אותי בלי שום בעיה".

אתה מרגיש פה איזושהי החמצה?
"גדולה מאוד. מאוד מאוד. זה לא כיף להיות שונה ולא לתרום את חלקך כמו רוב האנשים במקום שבו אתה חי. יש גם חוויות בצבא, שלא זכיתי לחוות, טובות ולא טובות".

ולו היו מגייסים אותך?
"הייתי יכול להיות טכנאי מטוסים. חבל לך על הזמן, איזה טכנאי יכולתי להיות. אבל אחרי 7 באוקטובר תרמתי את חלקי מהמקום שבו אני נמצא. רכשתי באופן מיידי, מכספי ומתרומות שגייסתי, המון מכשירי אל-פסק. אלה מכשירים ש'אגוז' מספקת למחשבים וציוד רשתות, כדי שבזמן של הפסקת חשמל המחשב לא ייפול, האינטרנט לא יתנתק, והעבודה לא תרד לטמיון. כל מכשיר כזה עולה בסביבות 500 שקלים.

"כבר ב-8 באוקטובר זיהיתי את הצורך בדבר הזה, והתאמתי את היכולות של המכשיר כך שיוכל גם להטעין עשרות טלפונים של חיילים בו זמנית. דחפתי את המכשירים האלה למכונית שלי, והתחלתי לנסוע לאורך הקו. לכל יחידה דחפתי את הדבר הזה. הם לא הבינו מה נפל עליהם. הם הודו לי מאוד מאוד. אני חושב שהענקתי למאות רבות של חיילים את האפשרות לתקשר קצת עם הבית בימים הכול כך קריטיים האלה. אני מאוד שמח וגאה בזה. זו הייתה מנת קרב חיונית, לא אוכל בופה, כלומר לא משהו אוריגינלי, לא משהו שנועד לזה מלכתחילה, אבל זה סיפק את הצורך. נכון, לא יריתי במחבלים, אבל עשיתי טוב על הלב לחיילים ולמשפחות שלהם".

כבר כמה שנים שאני מתחמק בכל מיני תואנות כדי לא להשתתף בליל הסדר בבית ההורים האהובים עליי. לצערי, אני כבר לא נהנה מליל הסדר בצורתו החרדית

שמואל הציע לסיים עם שיר שחיבר לאחרונה.

זה שיר מלחמה
בעצם לא,
זה שיר על שירי שבת –
גם לא.

זה שיר על הילדים שלי
כן, זה שיר על הילדים.

שבאו פתאום לידי בבית כנסת
בעודי שר קבלת שבת
והתיישבו על ברכיי
והתמלאתי גאווה עצומה
וליבי גאה על גדותיו מרוב אושר.

זהו שיר על הילדים שלי,
שבעת מלחמה ושלום
הם כל עולמי.