בספרה השלישי "אגדת עטרה" (הוצאת "התחנה") והטוב מכולם לדעתי (גם השניים הקודמים מומלצים בחום) בוחרת דפנה ברשילון (46) להעיר ולהאיר באור אקטואלי את דמותה המיתית של עטרה שטורמן (מישהו חכם אמר פעם, תדאג שהגיבורים שלך יהיו מתים, ככה הם לא ישברו לך את הלב).

כאשר עטרה שטורמן נעלמת יום אחד בלי להותיר זכר – לא באינטרנט, לא במוזיאון שבו התנוססה תמונתה, לא בספרים שבארכיונים ואפילו לא בבית הקברות של הקיבוץ – שחר לא יודעת את נפשה

"שחר היא לא בדיוק צעירה ישראלית טיפוסית. היא מעריצה של המשוררת רחל, ועובדת במוזיאון קטן בעמק, שבו היא מספרת בהתלהבות לקבוצות של חיילים וצעירים מ'תגלית' על החלוצים שהגיעו לשם מאה שנים קודם לכן" נכתב על גב הספר, "היא מכירה את סיפוריהם של כל ראשוני העמק, אבל מכולם היא אוהבת במיוחד את עטרה שטורמן, אלמנתו של איש 'השומר' חיים שטורמן: עטרה שהייתה בחוות העלמות, עטרה, שרחל בכבודה ובעצמה העניקה לה את שמה, עטרה שלמסכת ייסוריה לא היה סוף. לכן כאשר עטרה שטורמן נעלמת יום אחד בלי להותיר זכר – לא באינטרנט, לא במוזיאון שבו התנוססה תמונתה, לא בספרים שבארכיונים ואפילו לא בבית הקברות של הקיבוץ – שחר לא יודעת את נפשה. היא פונה לחוקרים של תולדות הציונות, והם פוטרים אותה בבוז בזה אחר זה באמירה שעטרה שטורמן היא בדיה, פרופגנדה של הממסד. הרי אישה כזאת, גיבורה שנשאה את השכול בגאון ושאין תחנה ציונית שפסחה עליה, בוודאי מעולם לא הייתה אלא משל הייתה".

צורך להתאהב

הספר מספר, כאמור, את סיפורה של שחר, שמעבירה את השלב הנוכחי של חייה כמדריכה במוזיאון שטורמן שבעין חרוד מאוחד ומספרת לקבוצות שמגיעות לשם על המקום, ועל עטרה.

אני מכיר את סיפורה של עטרה בזכות שוש, בת הזוג שלי, שהיא גם זאת שהכירה אותו לדפנה, ואני חייב להודות ולהתוודות שאלמלא כן הייתי מגיע ל"אגדת עטרה" ללא שמץ של מושג מי היא הייתה. גם אל סיפור משפחת שטורמן התוודעתי מאוחר מאוד בחיי, לבושתי הגדולה.

אבל הספר של דפנה הוא לא עוד ספר על העמק ועל עין חרוד ועל ארגון השומר וכל מיני דברים חשובים כאלה של פעם. הוא ספר על כאן ועכשיו. הוא כתוב בשפה עדכנית ודפנה ברשילונית מיוחדת, שרק מי שמכיר אותה היטב יכיר את כל הרמזים אבל כל מי שחי וחיה במדינת ישראל ימצא בה עניין והזדהות.

זה לא ספר קיבוצי במובן האסף ענברי "הביתה" של המילה, אבל "אגדת עטרה" נוגע בקיבוץ המופרט של היום ומתכתב עם הקיבוץ הישן, עם המפגש בין הקיבוץ לחברה שמחוץ לו, הוא ידבר לבני 19 בסוף שנת שירות ולקשישי המשק

יש שם הכול: קליטת עלייה וציונות, חלום ושברו, קיבוץ והפרטה, חלומות גדולים ודילמות מתחום הקוסמטיקה, ארומה ופריפריה, עיר וקיבוץ, הקרע בחברה הישראלית בתקופה של לפני 7 באוקטובר וכן, גם הצורך של אנשים צעירים להתאהב קצת.

החיבור של הדמות הצעירה של שחר לעטרה והעיסוק בדמותה וזיכרונה קוסם ומרתק וכך גם הניסיון של מוזיאון ישן וקיבוצי להיות עדכני (בעיה של כל המוזיאונים הקיבוציים בגדול, המתח בין אז להיום, בין הממלכה לתנועה, הקושי לשרוד ולהיות רלווונטי וכו').

ידבר לבני 19 בסוף שנת שירות ולקשישי המשק

אין מנוס מגילוי נאות: דפנה ואני מכירים ואף חברים טובים במשך המון שנים, נראה לי שכמעט 30. הכרנו במשעולי הנוער העובד והלומד ואנחנו חולקים את אותו דנ"א רעיוני וערכי פלוס מינוס, כולל החיים בקיבוץ מחנכים עירוני, היא בראשון לציון ואני בחיפה, תחת אותה מטרייה של בוגרי התנועה.

קל לי מאוד להזדהות ולהבין את הדקויות שטמונות בספר הזה וגם למקם אותו על ציר היצירה של שני ספריה הקודמים. הראשון, "הדבר הכי יפה" (2018, הוצאת "דרור לנפש") עסק בעבודת נוער ובמאבק עובדים והשני "רוסלקות", (2024, פרדס הוצאה לאור) בפיגוע בדולפינריום.

גם את הספר הזה אי אפשר לנתק מהדמות של הכותבת אותו, ששנים עושה ופועלת בתוך החברה הישראלית כמדריכה ורכזת, כולל ריכוז ארצי של פעילות תנועת הנוער ובעוד המון התנסויות חינוכיות ומפגש עם החברה הישראלית. אבל ספר זה לא פעולה בתנועה, ספר על המדף בקניון הוא מוצר וכך הוא צריך להימדד והאמת היא שהוא פשוט ספר נפלא שקראתי בשקיקה תוך שעה וחצי. הדמות הראשית מרתקת, הניואנסים וההומור קורעים.

הספר אומנם מתרכז בעטרה שטורמן אבל נותן ביטוי גם לחלקים אפורים בחברה הישראלית, בהם החברה הקיבוצית, שלא תמיד ניתן להם ביטוי.

זה לא ספר קיבוצי במובן האסף ענברי "הביתה" של המילה, אבל "אגדת עטרה" נוגע בקיבוץ המופרט של היום ומתכתב עם הקיבוץ הישן, עם המפגש בין הקיבוץ לחברה שמחוץ לו, הוא ידבר לבני 19 בסוף שנת שירות ולקשישי המשק. אני לא מרבה להמליץ על ספרים בעיקר כי 99 אחוזים ממה שאני קורא זה שואה ואני מבין שלא כל העולם זה אורי כובע גרב, אבל האמינו לי, אם יש ספר אחד שאתן צריכים לקרוא היום, במציאות המחורבנת שלנו, גשו לחנות הקרובה למכשיר שבו אתם קוראים או לחנות שבה ממש מוכרים ספרים מנייר, וקנו את "אגדת עטרה".