מאז ילדותי ועד שבגרתי הכינוי הבא נחשב לכינוי המבזה והמשפיל ביותר:

"אגואיסט!"

ולא רק בביתי – בית של ניצולי שואה ששרדו ימים שבהם אנשים שעזרו אחד לשני הצליחו לשרוד מצבים קשים – נחשב הכינוי מבזה, ולא רק בשכונת ילדותי, שרובה היה מורכב מאנשים מרקע דומה, בעלי תחושת שותפות גורל, בני אותו לאום נרדף.

גם בגן הילדים היה הכינוי מבזה, וגם בבית הספר, שבו אם לא חלקת עם ילדים אחרים את מה שיש לך, כי לכולם היה ממש מעט, היית מנודה. וגם בתנועת הנוער, שבה אם פתחת את קופסת השימורים של תירס מתוק בלילה ואכלת אותה לבד, חרש-חרש, היית מוצא עצמך מבודד חברתית.

וגם בצבא, ובגרעין הנח"ל שבו היינו צמודים איש לרעהו 24 שעות ביממה, וגם בחיי הקיבוץ שבו נעשיתי חבר ובו חייתי מרבית שנותיי, מקום בו כולם היו באורח כזה או אחר תלויים בכולם והחיים היו שיתופיים.

בכל אלה, בנוסף לכל השאר.

ועל כן לא הייתי כזה – אגואיסט, רוצה לומר.

ולא משום שאני אדם חיובי בדרך כזו או אחרת (יש לי דווקא דעה מאוד שלילית על עצמי, אבל זה שייך לטור אחר) אלא משום שכך גודלתי וכך חונכתי ולא הכרתי אורח התנהגות וחשיבה אחר.

עד שעלתה לשלטון ממשלת הטרלול הנוכחית.

כשאומרים לי שאין מה לחשוש, כי הטילים האיראניים לא ממש מדויקים, לא רק שזה לא מרגיע אותי – זה מכניס אותי לחרדה של ממש! כי אם האיראנים יורים טיל על הקריה, אני רוצה ושואף לכך שהטיל יפגע בקריה ולא ביפו, למשל, ששם מתגוררת בתי

ועד שעלה לשלטון האדם אותו אני מגדיר "הנרקיסיסט והנוכל הגדול בתולדות העם היהודי".

ועד שהוא, יחד עם הבור והטיפש בעל אוצר המילים של ילד בן חמש ואופק מחשבה של ילד בן שש, פתחו במלחמה הזו.

וכך מצאתי את עצמי אגואיסט-על-מלא, במלוא ההכרה, והתשוקה, ועם הרצון להיות כזה.

והביטוי של האגואיזם שלי מתבטא בדבר הבא:

כשעל מסך הסמארטפון מופיעה התראה, שבעקבותיה מתחיל להרעיש הצופר המזהיר מפני מתקפה, הדבר היחיד שאני מתפלל אליו, מייחל לו, ומקווה שיקרה הוא זה:

שהטיל ייפול על מישהו אחר ולא עלי.

או על בני משפחתי.

או על מי מחבריי.

כל השאר יכולים, מצידי, לקפוץ לי.

אשמה ובושה

מלחמת יום הכיפורים ב-1973 תפסה אותי כחייל סדיר בנח"ל, ולאחריה נשלחתי לקורס חובשים קרביים, כי הצבא נזקק לחובשים, כמו שגם נזקק לכל המקצועות הצבאיים האחרים.

ובקורס החובשים סיפרו לנו שבמלחמת יום הכיפורים צצה תופעה חדשה, שלא הכירו אותה בהיקף כזה עד אז, והיא נקראה "הלם קרב".

ועוד סיפרו לנו בקורס, שאחד מסוגי הלם הקרב שהופיעו במלחמה הזו נבעו מהדבר הבא: חיילים שהחבר שעמד או הסתער לידם נורה, ושהרגש הראשון שחשו היה זה: שמחה.

אני זוכר את השיעור הזה כאילו היה אתמול.

ואז הסבירו לנו שזו תגובה רגשית מאוד טבעית, השמחה או ההקלה, כשהכדור פוגע במי שלידך ולא בך. אבל הסתבר שהרגש הזה גרם לכל כך הרבה חיילים רגשות אשמה ובושה, עד שלא יכלו להתמודד איתם.

אני מתפלל שכל טיל יגיע אל היעד שלו, כי אם לא, היעד עלול להיות הראש שלי, וזה ממש לא מוצא חן בעיניי. הראש של אנשים אחרים נשמע לי כמו יעד הרבה יותר מוצלח

ואז הם נקלעו למצב ההדחקה הקרוי "הלם קרב".

היום, אגב, קוראים לזה PTSD. פוסט טראומטיק סטרס דיסאורדר.

ולמה סיפרתי לכם את כל זה?

כי כשאני מתחיל לשמוע את ה"בומים" שאחרי האזעקה, והם נשמעים רחוקים יותר או רחוקים פחות, רחוקים מהמקום שבו אני נמצא, ואני יודע שהטיל, או הרסיסים שלו, או שברי היירוט, או איך שלא קוראים לכל החלקים שנופלים ומתפוצצים וגורמים הרס רב, נפלו על מישהו אחר, אני חש הקלה רבה.

ועל כך שהטיל או רסיסיו או מצרריו לא נפלו על ראשי אני מרגיש אפילו שמחה.

ושלא כמו החיילים במלחמת יום הכיפורים, אני לא חש על כך אשמה ולא נקלע להלם קרב.

אדרבא, אני נושם לרווחה.

ככה זה.

ואם זה לא אגואיזם ממדרגה ראשונה, אני כנראה לא יודע אגואיזם מהו.

שלא ייפול לי על הראש

אבל האגואיזם שלי לא נגמר בזה.

אני גר ביישוב קטן, צמוד לעיר טול-כרם, שבימים רגילים אין בזה כל יתרון ואפילו זהו חסרון ממדרגה ראשונה, אבל בימים מטורפים כגון אלו, יש לעובדה שמדובר ביישוב קטן וחסר משמעות יתרון גדול:

את אף אחד לא מעניין לירות עליו טילים.

כי למה לפגוע בבית חד-משפחתי אם אפשר לפגוע ב-50 דירות במכה?

בקורס חובשים סיפרו לנו שאחד מסוגי הלם הקרב שהופיעו במלחמת יום כיפור נבעו מהדבר הבא: חיילים שהחבר שעמד או הסתער לידם נורה, ושהרגש הראשון שחשו היה זה: שמחה

ועל כן כבר במלחמת המפרץ הראשונה ברחו אלינו ליישוב תושבים מהעיר הגדולה, בהבנה שאצלנו ביישוב הם יהיו חשופים פחות לסכנה של טילים, וכך היה גם במלחמת איראן הראשונה, וכך אמור היה להיות גם במלחמת איראן השנייה, אלא שכאן לא נלקחו בחשבון המיירטים.

רוצה לומר: אם טיל עושה דרכו אל העיר תל אביב, לצורך הדוגמה, והוא עובר מעל יד חנה, הדרך היחידה שהוא או ראש הקרב שלו או רסיסיו או מצרריו או הדודה שלו יפלו על ראשנו תהיה אם הוא יפגוש בדרכו מיירט.

שאז, מטבע הדברים, הוא לא יגיע ליעד אלא ייפול על יעד שכולו פספוס והחמצה:

על הראש שלי.

וזה לא מוצא חן בעיניי.

ועל כן אם אתם רוצים לדעת עד כמה המלחמה עשתה אותי לאגואיסט, שמעו את הדבר הבא:

אני מתפלל שכל טיל יגיע אל היעד שלו, כי אם לא, היעד עלול להיות הראש שלי, וזה ממש לא מוצא חן בעיניי.

הראש של אנשים אחרים נשמע לי כמו יעד הרבה יותר מוצלח.

דיוק בבקשה

ואם כל זה לא מספיק, אספר לכם את הדבר הבא: כשאומרים לי שאין מה לחשוש, כי הטילים האיראניים לא ממש מדויקים, לא רק שזה לא מרגיע אותי – זה מכניס אותי לחרדה של ממש!

כי אם האיראנים יורים טיל על הקריה, ששם נמצא מתקן צבאי, אני רוצה ושואף לכך שהטיל יפגע בקריה ולא ביפו, למשל, ששם מתגוררת בתי.

ואם הם יורים על הנמל בחיפה, אני רוצה שהם יפגעו בנמל ולא בשכונה שבעיר שבה מתגוררת בתי האחרת, עם בן זוגה ועם הנכדה שלי היקרה לי כל כך!

אני שואף לכך שהקליעות תהיינה מדויקות! ודי עם הפרטאץ' הזה, כן?!

לאיראנים אין סיבה להפסיק

ויש לי רק עוד דבר אחד לומר בעניין:

סקרי דעת קהל מראים שבממוצע כ-90% מהציבור היהודי (בלי שקלול הקול הערבי) תומכים במלחמה הזו, למרות שמי שפתח בה הם שני אנשים שעל השפיות שלהם אני חולק, ושעשו זאת מאינטרסים אישיים לחלוטין, כל אחד והבעיה שלו במדינתו, ובלי לתת לעצמם דין וחשבון על משמעותה של המלחמה לאזרחיהם ולגורל המדינה.

לגבי האזרחים בארה"ב אין לזה משמעות, המלחמה לא נוגעת בהם, למעט מחיר הדלק, אבל אם התחזית שלי מהשבוע השני למלחמה תתברר כנכונה, מי שיחליט מתי המלחמה תסתיים תהיה איראן.

היא ולא אף אחד אחר.

כי כבר ברור שבמצב שנוצר לאיראן אין מה להפסיד. מי שיינזק מהמלחמה יהיו טראמפ, בגלל מחיר הדלק המאמיר, וישראל, שתמשיך לחטוף טילים עד אין קץ.

אין סיבה לאיראנים להפסיק לירות טילים על ישראל. אף פעם.

פשוט: אין להם שום סיבה להפסיק.

ועל כן, אם 90% מהציבור היהודי תומכים במלחמה, מן הצדק הוא שה-90% הללו יחטפו את הטילים, ואילו אני יחד עם שאר הבלתי-חסונים, שמלכתחילה הבנו ששני הנוכלים עובדים עלינו, נשאר בצד.

אולי נסמן את הגג שלנו במזוזה ענקית?