מחלון ביתה בקיבוץ ראש הנקרה, מיה חטב חזז משקיפה אל אחת מרצועות החוף היפות בישראל. "אני יושבת פה ומסתכלת על הים ואני לא מאמינה ששוב נכנסנו לזה, למלחמה", אמרה, שלושה ימים לפני שהפסקת האש עם איראן נכנסה לתוקף. כידוע, עדיין דרוך ואין חזרה של ממש לשגרה מכל סוג. אזעקות, יירוטים. ובכל זאת, הם שם.

הוותיקים כאן לא 'התקלקלו' ואנחנו עפים עליהם. אין לנו כאן הורים, כך שהחברים והקהילה ואנחנו זה השחקן המרכזי. אבל עכשיו, וואו – לא פשוט פה

כשפרצה מלחמת "שאגת הארי" ובן זוגה העיר אותה בבוקר עם תיקים ארוזים ועם הבשורה שהגבול חם שוב ושיש לעזוב שוב את הבית, היא הטילה וטו. "הסתכלתי על הבית ועל הילדים ואמרתי שלא, אנחנו לא זזים לשום מקום. אני לא רוצה את הטרלול הזה שוב. אלירן הסתכל עלי, ישבנו ושתקנו עם הקפה והוא הבין אותי ממש. הבנו שאנחנו עוברים את זה כאן. לא שידענו שזה יימשך כל כך הרבה זמן, אבל מי שעבר פינוי – קשה לי להאמין שיעשה את זה שוב. כל הזמן מזוודות, כל הזמן להיות בארעיות ובלי החפצים שלך. די, לא".

לא רק שמיה חטב חזז (42), יוצרת וקולנוענית, לא מתכוונת לעזוב עכשיו את הבית, למרות המצב המאוד לא סימפטי, היא גם לא מתכוונת להקשיב לביקורת או לתרץ את ההחלטה לשוב עם ילדים קטנים לגור על הגבול עם לבנון. בפוסט חד משמעי בדף שלה בפייסבוק, ב-27 במרץ, כתבה בין השאר כך:

"ממעבר למעבר קיבלנו החלטה

אנחנו חוזרים לאזור המסוכן והאהוב עלינו.

ואם בעתיד נבחר לעבור — זה יהיה מבחירה. לא מתוך בריחה

והיום, כשהתותחים רועמים, אנחנו לא רוצים לברוח

לא להתארח.

לא לשכור.

לא להיות זמניים.

אנחנו רוצים לנשום את הבחירה שלנו

ופשוט להיות".

באותו הבוקר של פרוץ המלחמה הנוכחית עם איראן, היא אומרת שהייתה בטוחה שהיא ואלירן, בן זוגה, יישארו לבד עם ילדיהם בקיבוץ. והופתעה לגלות שלא. "חשבתי שאנחנו המשוגעים היחידים, אבל כנראה שלא. על מה מדברים בקיבוץ? על מתי יחזרו המסגרות".

הפוסט שלה מתחיל כך: "'תברחו משם'.

זו אחת התגובות שאנחנו שומעים הכי הרבה.

בואו לכאן! לשם!

דאגה אמיתית, לפעמים גם ביקורת.

חוסר אחריות. ילדים בתוך מציאות כזו?"

אנחנו כותבים הרבה ב"זמן קיבוץ" על החזרה מאז הפינוי ועל ההתמודדויות. עוד לא יצא לנו לדבר עם הורים בצורה הכי גלויה וישירה על הבחירה לשוב, מבחינת ביטחון המשפחה. והינה כתבת את זה בעצמך. את נתקלת בביקורת של "חוסר אחריות". איך את מנמקת לעצמך את ההחלטה כהורה? ואיך מסננים "רעשי רקע"?

"הביקורת הזאת, של 'מה אתם חיים על הגבול?' ו'מה חזרתם לשם?' ו'למה אתם לא בורחים משם?' מאוד חזקה, שומעים את זה אפילו מההורים. אבל בנוגע ל'איך אתם מסכנים את הילדים ככה?', מבחינתנו מסוכן בהרבה לתלוש אותם מכאן שוב למסע שבו לא יהיה להם בית. אנחנו שומעים בומים מטורפים והילדים נבהלים וקשה מאוד, ואני נשארת גמישה לגבי המחשבה שאם ארגיש שזאת כבר לא הבחירה הנכונה אז לא אתעקש עליה. אבל אני מרגישה כאן בשליטה במובן חיובי".

כשאמיליה היתה בת שנתיים היא נפלה במדרגות ואחרי חודש התחילו לה ניתוקים, שמיטת חפצים… היא היתה 'נעלמת' לכמה שניות וחוזרת. זה ממש קשוח ומפחיד. כל הזמן את מרגישה שזה על הקצה"

מבחינה מקצועית, עבורה "שאגת הארי" הכניסה להולד חלום, פרויקט שאפתני ומושקע שכבר התממש ויצא לאוויר העולם (בפסטיבל הסרטים של חיפה בחג סוכות האחרון), אבל מתקשה לעשות צעדים ראשונים במסגרת הנסיבות. סרטה החדש "אנו", שהיה אמור להיות מוקרן כעת בבתי הקולנוע ברחבי הארץ, כבר הספיק לזכות בפרס הבימוי בטקס פרסי הקולנוע של משרד התרבות והספורט. חטב חזז נכחה בטקס שהתקיים בבנייני האומה בסוף דצמבר, ואף ענתה בדף הפייסבוק שלה לכל המתנגדים והמלעיזים.

"'אנו' הוא סרט המשכיל לשלב מציאות משפחתית עדינה עם התבוננות עמוקה בזיכרון, בזהות ובגעגוע. מיה חטב חזז בונה בבימויה עולם דרמטי שלם, שבו כל בחירה, מהובלת השחקנים ועד עיצוב המרחב הקולנועי, פועלת בהרמוניה ליצירת חוויה רגשית עמוקה ומדויקת. הבימוי (…) חושף את השבריריות ואת עומק האנושיות שבבסיס הסיפור, ומעניק לדמויות נוכחות. זוהי עבודת בימוי המזקקת אמת קולנועית מהדהדת ומלאת חיים ויוצרת רגעים הממשיכים ללוות את הצופה זמן רב לאחר שהסרט מסתיים", נימקו השופטים.

הבנתי שלטובת הסרט אני רוצה להשתמש באנשים מהגליל והצלחתי להפיק פה. חלקו מצולם בחורפיש. היו פה ישיבות צוות, כל התל אביביים הגיעו הנה, זה מאוד יוצא דופן

אם להשאיר בצד את הפולמוסים ולהתמקד בסרט, הוא באמת חזק, יפהפה ומצולם ברגישות ובעדינות וניכר שהיוצרת שמה בו 200% לב והשקעה. חטב חזז, בוגרת בית הספר לקולנוע "המעלה", שמעידה שכבר כתלמידה מתבגרת במגמת תקשורת הייתה לה "משיכה חזקה לפריפריות ולמצוא שם את הקסם", כתבה את התסריט על משפחה דרוזית, שבה הסבתא משוכנעת שבבסיס מחלת האפילפסיה של נכדתה האהובה עומד גלגול נשמות לא פתור, שיש לטפל בו.

חטב חזז ידעה כבר מזמן שתכתוב תסריט על ילדה קטנה ועל גלגולי נשמות – עניין שהעסיק אותה מגיל צעיר. כילדה שגדלה בבית דתי באשקלון, היא זוכרת שראתה דמויות בחדרה וחוותה רגעים נטולי הסבר רציונלי. סבתה האזינה ואפשרה לה להתבטא בנושא. כשהייתה בת 12 ראתה כתבה ב"ערב חדש" שעסקה בבחור דרוזי ובגלגול נשמות. זה הותיר אותה סקרנית "ובעיקר מופתעת מזה שההורים שלו תמכו בו לאורך התהליך. זה היה סוריאליסטי ומרתק".

בבגרותה ואחרי שיצאה בשאלה, התחילה לגשש ואף חיה בכפרים דרוזיים עם בן זוגה לצורך תחקיר. כשילדה את בתה הבכורה אמיליה ב-2017, הזוג גר בתל אביב. משם הגיעו לאכזיב, חיפשו בית על הקרקע ועברו למושב בצת. ב-2018 כבר אושר התסריט שכתבה, על ידי הקרן לקולנוע הישראלית. גם בצילומים ברמת הגולן, ממש ליד הגבול, לא תיארה לעצמה ששנה פלוס מאוחר יותר, החרמון הסורי ייכבש ומשטר אסד ייפול. בניגוד לאופי המאורעות, חטב חזז – שכוללת בסרט את המלחמה בסוריה ומראה את "גבעת הצעקות" – מדברת כל הזמן על הצורך שהיה לה, כבמאית ומנחת שחקנים, לרכך. התוצאה ניכרת. "נורא התחשק לי להביא אהבה. זה היה שלב שנדרשה מלא חמלה".

מחלת האפליפסיה שאנו סובלת ממנה, וששולחת את סבתה למסע מסוכן כדי למצוא מזור, נכנסה לתסריט מאוחר יותר, אחרי שכבר אושר, בנסיבות אישיות.

"נכון. כשאמיליה הייתה בת שנתיים היא נפלה במדרגות, נפתח לה המצח ואחרי חודש התחילו לה ניתוקים, שמיטת חפצים… היא הייתה 'נעלמת' לכמה שניות וחוזרת. בהתחלה היא נראתה כמו פיה וזה היה נראה לי כמו חוויה מיסטית. היא אובחנה, אנחנו היינו חלוקים לגבי סגנון הטיפול וקלטתי שזה חייב להיכנס לתסריט. הסרט שואל את השאלה הגדולה של נשמה מול גוף ומדבר על מה זה בית".

שבוע אחרי שעברו לבצת, אמיליה התאזנה לחלוטין לשנה שלמה "והיינו בטוחים שפיצחנו את זה", חטב חזז נזכרת. כשהייתה בחודש השביעי להריונה עם נורי, הבן הקטן, התקף נוסף קרה. למרות שהגליל המערבי לא עשה קסם מוחלט בעניין הזה, הם התאהבו בו. "הבנתי שלטובת הסרט אני רוצה להשתמש באנשים מהגליל ולהביא לפה תרבות וקולנוע ואת הסרט הזה הצלחתי להפיק פה, חלקו מצולם בחורפיש. היו פה ישיבות צוות, כל התל אביביים הגיעו הנה, זה מאוד יוצא דופן".

הורות לילדה אפילפטית נשמעת מאוד מאתגרת. אפשר לקבל קצה קצהו של מושג מהצפייה בסרט. באיזשהו שלב אתה נהיה דרוך. מתי היא תקרוס שוב לתוך כוס השוקו.

"זה ממש קשוח ומפחיד. כל הזמן את מרגישה שזה על הקצה. התקף הוא כמו שליש מוות. מאוד דרמטי".

כשני עירונים מלידה, הם חשבו שמושב וקיבוץ זה "סיים סיים", אבל אז התחילו לעמוד על ההבדלים והבינו שהם רוצים קיבוץ. הם חיפשו בית ולא מצאו. הדרך להתיישבות העובדת הייתה רצופה מהמורות. או במילים אחרות, הפינוי.

באותו פוסט בפייסבוק בו הצהירה שהיא לא עוזבת, חטב חדד תקצרה לכל המעוניינים את הסאגה. הם הדרימו ב-8 באוקטובר לזיכרון יעקב אל גיסתה, אלירן גויס והיא מצאה דירה של 40 מ"ר ומשם המשיכה לנדוד בעוד כחמש תחנות באזור ("התלישות המזעזעת הזאת"). עד שהגיעו, עם מפונים מראש הנקרה ומחניתה, למלון בטבריה. "ההחלטה לאן מתפנים הלחיצה אותי, כי ידעתי שאני יכולה לבחור כל מקום בארץ וצריכה להחליט טוב. נסעתי לטבריה כי היו שם אנשים מהקהילה. עוגן לילדים היה השיקול הכי קריטי. חדר של 15 מ"ר, היה מחריד. כולם עצובים ומיואשים".

ואז עברת לבית קשת ובעצם התנסית לראשונה במגורים בקיבוץ.

"וזה היה מדהים. הקהילה שם היא השראה לכל הקיבוצים. יש שם ערבות הדדית והאווירה הזאת מגיעה דווקא מהתושבים החדשים, ואנרגיות חזקות וקסם. קסם שעובד. שם חזרתי לעבוד. תוך כדי המלחמה צילמנו השלמות, ערכתי את הסרט בזום. לחזור לעבוד נתן לי המון, אבל הדינמיקה בצוות הערבי-יהודי כבר לא הייתה אותו דבר. הוא היה מגובש קודם ופתאום היה מתח אדיר".

עלתה ההצעה להתאווררות בים המלח, אמרתי 'מגניב'. בקבלה של המלון היו כמויות אדירות של אנשים וחטפתי סחרחורת, הגרון התייבש. זה היה כמו בפינוי ופלאשבק על פלאשבק

אחרי תשעה חודשים המשכירים שבו מהודו והם נאלצו לעזוב לנהלל, מה שחידד שוב את ההבדל בין מושב לקיבוץ, "ורק חיכינו לחזור לגליל המערבי עם ההבנה שלא חוזרים למושב. ובניגוד למצב שהיה לפני 7 באוקטובר – התפנו בתים בקיבוצים. הכרנו את ראש הנקרה טוב. נוצרו במלון קשרים. לא באנו זרים".

הם הגיעו לקיבוץ בקיץ 2025 וההתחלה הייתה טובה. "אנחנו אנשים סופר קהילתיים ויש לנו זיקה ממשית לקיבוץ הישן. הוותיקים כאן לא 'התקלקלו' 'ואנחנו עפים עליהם. אין לנו כאן הורים, כך שהחברים והקהילה ואנחנו זה השחקן המרכזי. הגענו והייתה תחושת שיקום, התחלתי להזיז את מיזם בית הקולנוע שלי (עליו בהמשך) והסרט יצא וזכיתי בפרס וזה מאוד מינף. אבל עכשיו, וואו – לא פשוט פה. המחיר של הדרמה של לחיות על הגבול הוא אדיר".

התנסיתם גם ביציאה ל"התאווררות" שהבהירה לך שבעצם הפינוי הוא חוויה פוסט טראומתית.

"עלתה ההצעה להתאווררות בים המלח, אמרתי 'מגניב'. בקבלה של המלון היו כמויות אדירות של אנשים וחטפתי סחרחורת, הגרון התייבש ואמרתי לאלירן 'אנחנו לא נשארים פה!' זה היה כמו בפינוי ופלאשבק על פלאשבק. ואז נשמתי והבנתי, אוקיי – חוזרים עוד כמה ימים. וזה הרגיע אותי. היה שקט ולא היו אזעקות".

בבית קשת חזרתי לעבוד. צילמנו השלמות, ערכתי בזום. אבל הדינמיקה בצוות הערבי-יהודי כבר לא הייתה אותו דבר. הוא היה מגובש קודם ופתאום היה מתח אדיר

בדצמבר האחרון "אנו" זכה בפרס הראשון על "הסרט הטוב ביותר" בפסטיבל ה-NYIFA בניו יורק ובפרס הבימוי הטוב ב"אזוטריק פילם פסטיבל" ברוסיה, לפני כחודשיים. "אני בשלב שבו צריך לתכנן הכל מחדש! החיים כנראה השתנו והפעם לתמיד. מבחינתי יצירות הקולנוע הן השתקפות השינוי שמתחולל פה בתרבות. אני באמת באחת התקופות המעניינות בחיי, בטח מבחינה יצירתית", היא אומרת.

יש קולנוענים ויוצרים שהולכים עכשיו לנישה של הקרנות אינטימיות ושיחות עם הקהל. זה גם עובד עם התקנות וזה תפור על קיבוצים. הייתה לך כבר הקרנה כזאת לפני שבוע וחצי במועצה האזורית הבשור, שבחרו לא לבטל אלא להעביר לפורמט של שיחה איתך בזום על מסך גדול, בסוף הצפייה. הייתה שם גם כניסה למקלט באמצע. סיכמת את החוויה הזאת כ"מלאת חיבור".

"לגמרי. ההקרנות שנעשו עד עכשיו מטריפות. ה'איך' צריך להשתנות. החלום האמיתי שלי הוא לבנות כאן קולנוע קטן כמו 'קולנוע סמדר' בירושלים ושזה יהיה בילוי, לבוא לקולנוע בוטיקי. אני רוצה להחזיר את הרומנטיקה לקולנוע ולהביא את זה לגליל המערבי ואני מרגישה שזה יתגשם".

עכשיו אנחנו בשביתת אש, אבל הרבה מאוד אזרחים ולא רק הפריפריות חוו עד אתמול אזעקות וטילים, פחד לעלות על הכביש עם הילדים, איום קיומי ועזיבת בתים זמנית. את מרגישה מובנת יותר מאשר ב"חרבות ברזל"?

"יש תחושת שותפות גורל. כולנו באותה סירה. אנחנו אנשים שנוסעים הרבה, ולא היה מקום שהגעתי אליו עכשיו ואמרתי: 'פה אנחנו לא במלחמה'. חברים תל אביביים מבינים עכשיו שאין בחירה נכונה. אתה גר במרכז תל אביב והינה אתה כמו שאני הייתי לפני שנתיים. אין לאן לברוח, חבר'ה. כולנו בתוך זה".