"חברת נוער", מסגרת לנערות ונערים שנשלחו לקיבוצים ללא משפחותיהם החל משנות ה-30 ונעלמה מהנוף הקיבוצי עם שנות האלפיים והשתנות הקיבוצים; חלק בלתי נפרד מפסיפס הווית הקיבוץ, לצד "המייסדים", "בני המשק", "בני גרעין", "ילדי החוץ" וכמובן "המתנדבים". נערות ונערים, שלעיתים עלו ארצה ללא הוריהם, ונשלחו במסגרת "עליית הנוער" כקבוצה לקיבוץ – ללמוד, לעבוד, להיטמע בחברה ובתרבות ולהיות חלק מההתיישבות.

רבים מחניכי חברות הנוער שהגיעו לקיבוצים בחרו שלא להישאר בהם. אלו שנשארו וגם אלו שעזבו נושאים איתם זיכרונות טובים מהתקופה, לצד פצעים שאולי לא יגלידו לעולם. על הנושא, שנשאר עלום עד כה, ביקשה לשפוך קצת אור רויטל בר יוסף, בת קיבוץ געש, שהפכה להיסטוריונית עצמאית לאחר שנים רבות של עבודה בחינוך. היא בעלת תואר שני בהיסטוריה של המזרח התיכון, ואת המאסטר הנוסף עשתה בחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב בנושא חברות הנוער בשנות ה-50, "הגשתי תזה ויצאתי למחקר עצמאי".

מסגרת חברת הנוער הוקמה על ידי תנועת עליית הנוער בשנות ה-30 במטרה למלט בני נוער יהודים מאירופה הנאצית. בעשורים סביב הקמת המדינה המשיכו עולים רבים להגיע לישראל. חלקם יתומים שורדי שואה, חלקם עולים ממדינות צפון אפריקה, עיראק וטורקיה, שהועלו על ידי המדינה, פעמים רבות בנפרד ולפני שעלו הוריהם.

חברות הנוער היו פתרון, מנגנון של 'עלית הנוער' לוואקום המדינתי, שלא היה איפה לקלוט אותם נערות ונערים. לא היו אלטרנטיביות רבות

"חברות הנוער היו פתרון, מנגנון של 'עלית הנוער' לוואקום המדינתי, שלא היה איפה לקלוט אותם נערות ונערים. היו מעט פנימיות ובתי ספר חקלאיים. הנערים והנערות נשלחו לקיבוץ אחרי מיון, ולא היו אלטרנטיביות רבות. גם עבור בני נוער שעלו יחד עם המשפחות שלרוב שוכנו תחילה במעברות, זה היה פתרון טוב, כי בתי הספר התיכונים עלו אז כסף וזו הייתה דרך גם לאפשר להם המשך לימודים וגם התערות בחברה הישראלית".

מה הקשר שלך לחברות הנוער?

"מאוד התעניינתי בשנות ה-50, שהן שנות ילדותי. הגעתי להרבה מסמכים שקשורים למפעל קליטת הנוער, שגם בגעש הייתה לו נוכחות חזקה. בשנים האחרונות נפתחו תיקים רבים ויש נגישות רבה לחומרים. אני ממש טובעת בכמות המסמכים. עולם ומלואו על ההיסטוריה של המפעל הענק הזה. זו גם סקרנות אישית וגם תחושת שליחות לחשוף נישה עלומה זו". מי שליווה אותה בעבודתה הוא פרופ' מאיר חזן שתחומי התמחות שלו הן
התנועה הציונית, היישוב היהודי, תנועת העבודה, הקיבוץ ומדינת ישראל בעשורים הראשונים.

"מעבר לסקרנות מקצועית" מוסיפה רויטל, "יש משהו באהבה להבין יותר את השורשים של הקיבוץ (אימי בת ה-92 חיה בגעש ויש לי פינה חמה לקיבוץ), את ההוויה הקיבוצית, להסתכל על הערכים שהובילו את החברה הקיבוצית וגם איך עמדו אותם ערכים במבחן המציאות. השותפים לקליטה חיו בדיסוננס בין הערכים לעשייה ולא היה פשוט".

מחקרה של רויטל עוסק במסמכים ובעובדות השופכים אור על חוויות רבות, טובות וכואבות, שהיו לבוגרי חברות הנוער. "המחקר שלי בא להאיר ולחדד, תוך שאני מראה איזה מאמץ נעשה לקליטת בני הנוער. יחד עם השברים, הוגשמו ערכים שלא היו מודעים להם – מאמץ ל'קיבוץ גלויות' בזמן שהמדינה מתעצבת". שליחות נוספת שלקחה על עצמה היא "להראות לקיבוצים שיש להם מה להתכתב עם ההיסטוריה של עצמם".

בכל זאת, אי אפשר להתעלם מהסיפורים האישיים. חניכי חברות הנוער נקלטו בקיבוצים כקבוצה, בנפרד מבני הקיבוץ.

"בני ובנות חברות הנוער נקלטו במודל של הפרדה מבני הקיבוץ, בתכנית לימודים ועבודה אחרת, ברוב הקיבוצים. היו גם יוצאים מהכלל בהם נקלטו לתוך חברת ילדים", אומרת רויטל ומבקשת לדייק בתיאור תמונת המצב, נכון לשנות ה-50 בה מתמקד מחקרה: "מייסדי הקיבוץ לא היו מבוגרים הרבה יותר מאותם נערים ונערות. לעיתים, חברות נוער היו 'הילדים הבוגרים', שכבת גיל שעוד לא הייתה בקיבוץ. היו המייסדים, נולדו הילדים הראשונים והנערים השלימו את שכבת הגיל שלא הייתה קיימת".

על פי חלק מחוויות בוגרי חברות הנוער לא הכל היה דבש, בלשון המעטה.

"היה מתח מתמיד בין השתלבות לדחייה, בין הגעגוע לבית ולשורשים, ובין אימוץ הנרטיב הקיבוצי, החלוציות, העבודה. הנערים והנערות של חברות הנוער בשנות ה-50 לא הגיעו אחרי 'הכשרה', כפי שהגיעו מרבית ממייסדי הקיבוצים, שהיו בהכשרה בארץ או בחוות הכשרה באירופה, שם התנסו בחקלאות ושליחים לימדו אותם מה זה חיי קיבוץ. זה השוק הגדול הראשוני. הם לא ידעו מה זה קיבוץ, מה זה חיים שיתופיים, מה זו עבודה חקלאית.

חניכי חברות הנוער בשנות ה-50 לא הגיעו אחרי 'הכשרה', כפי שהגיעו מרבית ממייסדי הקיבוצים, שהיו בהכשרה בארץ או בחוות הכשרה באירופה. זה השוק הגדול הראשוני. הם לא ידעו מה זה קיבוץ

"זו הייתה קליטה מאוד מורכבת עבורם. יש כל כך הרבה נרטיבים אישים שונים", אומרת רויטל שמוזמנת לקיבוצים להרצות בנושא. "באים להרצאות בוגרי חברות נוער וחברי קיבוצים. הם מכירים סיפור אישי, שלהם, של שכן או חבר, שמשתנה מאדם לאדם, חוויות וזיכרונות שונים. בהרצאה זו פעם ראשונה שהם שומעים סיפור קולקטיבי, על מה שהיה".

אחד ה"פצעים" הוא שהייתה הפרדה בין בני המשק לבין חברת הנוער.

"היו באותו זמן המון אילוצים. הפקטור המרכזי להפרדה היה התנגדות 'עלית הנוער' לחיבור, למיזוג. לארגון הייתה תכנית חינוכית משלו, תורמים שתרמו לו כספים. אם אותם בני נוער היו נקלטים בכיתות יחד עם בני המשק, זה היה מייתר את הארגון. סיבה נוספת נבעה מתפיסת החינוך בקיבוץ שקבוצת השווים תעניק לבני הנוער הנקלטים סביבה מוגנת. נכון, שרואים גם בשיח הפנימי בקיבוצים (בעלונים ומסמכים אחרים) שהיו גבולות והיו פערים בין בני המשק לחניכי חברות הנוער".

רויטל מוסיפה כי ב-1952, עם הפילוג שחוו קיבוצים רבים, ביקשו חלק מהקיבוצים למזג את חניכי חברות הנוער עם בני המשק כדי לשמור על גודל הקבוצות, אבל "עליית הנוער שמה רגליים".

הפקטור המרכזי להפרדה היה התנגדות 'עלית הנוער' לחיבור, למיזוג. לארגון הייתה תכנית חינוכית משלו, תורמים שתרמו לו כספים. אם אותם בני נוער היו נקלטים בכיתות יחד עם בני המשק, זה היה מייתר את הארגון

רויטל חוזרת ומדגישה כי היא פועלת על פי דיסציפלינה היסטורית ועוסקת רק במסמכים מהתקופה ולא בזיכרונות. "אני מאוד מצמצמת בפרשנות. אלו הכללים המקצועיים מבית מדרשו של החוג להיסטוריה. זו עבודה מבוססת ראיות, עם הגבלה למסמכי התקופה. אם יש עדויות מאותה תקופה זה נפלא".

כוח מרכזי בבניית הקיבוצים

"אני טובעת בים של פרוטוקולים. מדריכי חברות הנוער היו מחויבים להשתתף בכנסים של עלית הנוער והדברים שאמרו נכתבו ונשמרו. המדריכים עצמם מספרים מה קורה, מה אומרים החניכים. יש מכתבים של משפחות, יש אירועים דרמטיים, תאונות. יש מפקחים שמגיעים ומעלים בעיות, אנשי הקיבוץ מסבירים על הקשיים. מה שעולה חזק מהפרוטוקולים, מהעיסוק והירידה לפרטים, מעיד שהיה לחניכי חברות הנוער כוח עצום ודינמי בתוך הקיבוצים. הם היו כוח מרכזי בבניית הקיבוצים ובקהילה המתעצבת בשנות ה-50".

בתולדות הקיבוצים תחת קטגורית 'חינוך', לרוב לא מופיעות חברות הנוער. זו עובדה. גם בשיח הנוכחי, המעמד של חברות הנוער הוא שולי. זאת למרות שהעדויות ההיסטוריות מעידות שהן היו כוח מרכזי

המשפט האחרון, הנוכחות והמשמעות שהיו לחברות הנוער בקיבוץ, עומד בניגוד, למקום שנותנים הקיבוצים לחברות הנוער בפרקי ההיסטוריה שלהם. "קיבוצים מספרים מעט מאוד, מציגים מעט את הנושא. בתולדות הקיבוצים תחת קטגורית 'חינוך', לרוב לא מופיעות חברות הנוער. זו עובדה. גם בשיח הנוכחי המעמד של חברות הנוער הוא שולי. זאת למרות שהעדויות ההיסטוריות מעידות שהן היו כוח מרכזי. כמובן, בכל קיבוץ באופן שונה, ולכל קיבוץ הסיפור שלו".

להוכחת הנוכחות המשמעותית של חברות הנוער בקיבוצים מציגה רויטל פרוטוקולים מכנסים גדולים שנערכו בשלוש התנועות הקיבוציות הגדולות לאורך שנות ה-50, "הסעיפים הנוגעים לחברות הנוער נמצאים בין השלושה-ארבעה סעיפים ראשונים. משמע זה היה נושא מרכזי".

אז מה קרה?

"חברות הנוער לבסוף התפרקו. לא רק בגלל הבעיות שנוצרו. לתנועות המיישבות היה חשוב להישאר עם האתוס שהעשייה היא חזון. יש לנו תפקיד, אנחנו מגשימים. עם הקמת המדינה פורק הפלמ"ח, המפקדים חזרו לקיבוצים, רצו להמשיך להישען על משהו. הייתה גאווה גדולה בקליטת חברות הנוער. זה דעך. האתוס דעך, חשיבות האתוס דעכה. הקיבוצים בשנות ה-60 כבר מתכנסים לפתרון בעיות פנימיות, אבל בשנות ה-50 התרומה של הקיבוץ למדינה הייתה חשובה".

נמצא שאחוז גבוה עזבו כדי לעזור למשפחות להתפרנס. למשפחות העולים לעיתים היה קשה להשתלב. חלק לא באו עם שפה, הם התמודדו עם הרבה בירוקרטיה בארץ, והמשפחות לחצו על החניכים לחזור

1952 זו שנה שקמים בה קיבוצים רבים, מציינת רויטל. "בשנה זו נקלטים בקיבוצים מעל 8000 חניכי חברות נוער, כאשר יש קיבוצים שבמהלך השנים קלטו גם חברת נוער שנייה ושלישית". מהנתונים שבארכיון האגף לעלית הנוער בשנה זו נרשמו 46% עזיבות של חניכים.

ידוע מה הסיבות לעזיבה? כלומר, השאיפה ל"כור היתוך", "קיבוץ גלויות", לא התממשה?

"יש קושי לפלח את הסיבות לעזיבה. היו קיבוצים שמראש לקחו חברות נוער שלא נועדו להישאר בקיבוץ. אלונים למשל, מהקיבוץ המאוחד, היה קיבוץ של הכשרות. חלק מחניכי חברות נוער למדו ועבדו בו שלוש שנים במטרה שימשיכו לקיבוץ צעיר. חלק עזבו אחרי הצבא. חלק עברו לקיבוץ אחר".
"בתחילת שנות ה-50 נעשתה בדיקה לסיבות שבגללן החניכים עוזבים. נמצא שאחוז גבוה עזבו כדי לעזור למשפחות להתפרנס. חשוב להבין את זה. למשפחות העולים לעיתים היה קשה להשתלב. חלק לא באו עם שפה, הם התמודדו עם הרבה בירוקרטיה בארץ, והמשפחות לחצו על החניכים לחזור".
"תפיסת החינוך, כתפיסה אידיאולוגית בקיבוץ, הייתה לנתק חינוכית את ההורים מילדיהם" מוסיפה רויטל. "הניתוק הוחל גם על חברות הנוער. הם נסעו הביתה רק בחגים וסופי שבוע פעם בכמה זמן. הילדים רצו לחזור לחיק המשפחה. בהרבה משפחות עם אוריינטציה מסורתית היה קשה לשחרר את הבנות מהבית".

רויטל מציינת שיש מסמכים המעידים שהיו קיבוצים שביקשו דווקא להצמיד את חניכי חברות הנוער לקבוצת בני המשק. "בסוג של תיקון פנימי אחרי מודל ההפרדה שהיה מקובל".

מה עם הנושא העדתי, כמה משקל היה לו בקליטה?

"את הנושא העדתי צריך לבחון בתוך קונטקסט. יש מחקרים על ותיקים ועל עולים והרבה מאמרים קשורים לשיח העדתי. הקיבוצים לא היו טריטוריה נפרדת. הקיבוצניקים קראו גם את עיתון 'הארץ' שהיה מאוד אליטיסטי. אפשר למצוא שם כתבות מחרידות על היגיינה ומצב קשה במעברות. זו הייתה תקופה של סטריאוטיפים וחברי הקיבוץ לא היו שונים בכך מהחברה הישראלית. אבל, צריך לציין, שהנושא לא השפיע על מקבלי ההחלטות בקיבוצים.

את הנושא העדתי צריך לבחון בתוך קונטקסט. יש מחקרים על ותיקים ועל עולים והרבה מאמרים קשורים לשיח העדתי. זו הייתה תקופה של סטריאוטיפים וחברי הקיבוץ לא היו שונים בכך מהחברה הישראלית

"חקרתי ישיבות של ועדות, גם בקיבוצים וגם בכל תנועה (הקיבוץ המאוחד, הקיבוץ הארצי ואיחוד הקבוצות והקיבוצים) – זה לא השפיע. להיפך, היה מאבק בניסיון למתג אותם כנחותים. יצחק כפכפי, מבכירי המדריכים והמרכזים של תנועת המחנות העולים וממייסדי קיבוץ מעוז חיים, פעל למען שילובם המלא של החניכים. היה מאמץ גדול של הקיבוצים לקלוט וזו לא הייתה קליטה קלה, היו אתגרים ובעיות. לא בגלל הצבע והמוצא".

חומרים בעלי גוון אישי יותר נמצאו בעלוני הקיבוצים, כאשר המדריכים כתבו סיכומים על מה קורה בחברת הנוער "ואפשר לדלות גם בין השורות. מעבר לכך נשמרו בקיבוצים גם עדויות נוספות, אוטנטיות לזמן כתיבתן, למשל בגן שמואל נשמרו יומנים של מדריכים שתיעדו מה אומר כל ילד בשיחה אישית".

מה הפתיע אותך במחקר?

"הופתעתי מאוד עד כמה זו לא הייתה יוזמה פרטית של קיבוץ זה או אחר. זה היה מפעל גדול שכמות השותפים בו עצומה. היה צריך לאתר את הילדים. חלק הגיעו משכונות שולים בארץ בערים הגדולות. זה מנגנון ענק שהמשיך לפעול לתוך שנות ה-80, מפעל שנכנס בתוך וואקום מדינתי כדי לייצר לפתרון לבני נוער בגילאי 14 עד 17. לא היה למדינה משאבים לעשות את זה. זה הכי הפתיע אותי.

המיזוג של הכיתות היה צעד משמעותי בקיבוצים. זה יצר הדהוד

"מעבר לכך גם כמה היה משמעותי תהליך ההצמדה. בגעש אמנם הייתה הפרדה, אך על פי המסמכים כבר ב-1952 היו 25 קבוצות נוער מוצמדות. המיזוג של הכיתות היה צעד משמעותי בקיבוצים. זה יצר הדהוד, בקיבוצי המאוחד תהליך המיזוג התחיל ב-1952, 1953 וב-1954 כבר ניתן למצוא תקנונים חדשים בקיבוצי הקיבוץ הארצי: כנס ענק עם פעילויות עם חברות הנוער, הוראות והנחיות למדריכים, הנחיות למוסדות הקיבוץ הארצי לשלב בקן את חברת הנוער, לחלוק משאבים בספריה, במעבדה, דברים שלא היו לפני כן. רואים הדהוד של זה".