אדריכלית הנוף האחראית על הגינון בנירים, מרים דינֶר-מישקין, לא שיערה שבחלוף 35 שנה מאז ניטעה שדרת הדקלים המקבלת את פני הבאים בשערו של הקיבוץ, ייפגעו העצים שהיא מטפחת עם צוות העובדים המסור שלה. מלחמת חרבות ברזל לא פסחה על נירים ובלהט הקרבות נפלו ונפצעו חלק מהעצים. להבדיל מפגעי המזיקים בהם חדקונית הדקל, שפלשה מדרום מזרח אסיה, והטיפול היקר הכרוך בריסוס בתוך הלולב, עד היום הקיבוץ לא זכה לפיצוי עבור הנזק לשדרה הנאה שנמשכת מצומת נירים אל תוך הקיבוץ לאורך כ-750 מטרים.

שְדֵרָה בנוף הקיבוץ מתויגת כתחום בעל ייחוד של נטיעת עצים במרחב היישוב. שדרות עצים ניטעו בקיבוצים משום שנמצא בהן היגיון תכנוני-חברתי, כגון: יצירת צל במרחבים פתוחים ללא בנייה גבוהה. שדרה מיוחסת לציר תנועה מרכזי ובעל חשיבות למקום אליו היא מוליכה: משער הכניסה פנימה אל רחבת חנייה בקרבת חדר האוכל, בית תרבות או בית העלמין.

אי אפשר שלא להבחין בעצי השדרה הנטועים בדרך כלל בטור, מה שמעניק משמעות למופע שלה ומוסיף הדר וחשיבות ליעד שבסופה. כך היא שומרת על מעמדה במרחב המקומי כשהיא חובקת בנוכחות חיננית את שני צידי הדרך, או הכביש. בהגדרתה, שדרה יכולה להיות שורת עצים נטועה או צמחייה שתולה באופן רציף בטור אחד של הדרך במרווחים קבועים, גם אם היא אינה דו צדדית. קיימת גם מנהרת עצים המדמה חוּפָּה מצילה.

"השדרה היא אחד הנכסים המשתתפים בהגדרת השייכות והקרבה למרחב שבו חיה קהילה; לייחודו של הקיבוץ נמצא ביטוי מוחשי במתאר הפיזי שלו, במרחביו, בגניו, בשדרותיו", סבורה פרופ' עירית עמית-כהן (מחברת "חצר הקיבוץ – ערכים ונכסים"). השדרה הפורמלית הייתה לסימן היכר בעל ערך בנוף הקיבוצי, מקורה בסגנון הארכיטקטוני ששלט בתכנוני הקיבוצים המוקדמים והיא מסייעת לתחושת השייכות ולהתמצאות המרחבית. הדרך שמקשרת את המשק עם הכביש הבין-עירוני, לרוב מלווה בשדרת עצים.

שדרה יכולה להיות שורת עצים נטועה או צמחייה שתולה באופן רציף בטור אחד של הדרך במרווחים קבועים, גם אם היא אינה דו צדדית. קיימת גם מנהרת עצים המדמה חוּפָּה מצילה

את מתכנני השבילים ליווה החשש שהם יגרמו לפגיעה באחידות הנוף, והשדרות מאפשרות יצירת גבולות רכים בין אזורי מגורים, משק ושטחים ציבוריים. הן תרמו לחיזוק תחושת הקהילה באמצעות מרחבים מוצלים להליכה ולהתכנסות וסייעו לקשר ביעילות ביותר בדרכים מהמגורים לפונקציות השונות מבלי לפגוע במראה הטבעי של הגן.

באתר קיבוץ כפר גלעדי מספרים בגאווה מהולה בנוסטלגיה: "מי הבא לכפר גלעדי אינו יכול להתעלם מעצי הברוש זקופי הקומה המעצבים את הנוף היישובי. שדרות של עצי ברוש מעניקות הצללה בימות הקיץ ויוצרות מרחבים ציבוריים איכותיים, ומבלי משים מעטרות את נוף ילדותנו".

וכך זכו בה: משלוח גדול של עצי ברוש הגיע מאלג’יר בדרך הים לחיפה. פקידי הברון קיבלו אותו ומשנותרו עוד קצת שתילים, החליטו לצרף גם את כפר גלעדי ליישובים הנהנים מהתרומה הנדיבה. העצים ניטעו סביב הקיבוץ הצעיר ולאורך השביל המרכזי המוביל אל חצר ראשונים.

זקופים וצופים להר ולעמק

בתחילת שנות ה-20 החלו לנטוע שדרת ברושים שתחבר את בית הראשונים עם מתחם הילדים ובית הספר הראשון. האתר מפרט כי "עצי הברוש נטועים עמוק בלב הקיבוץ, זקופים וצופים להר ולעמק". על מה שמכונה "סליק הברושים" מסופר: "בשנת 1946, לקראת 'השבת השחורה' היה חשש שהבריטים יחשפו את הסליקים. החליטו להשתמש בעצי הברוש הגבוהים. נערים טיפסו אל צמרות הברושים ובין ענפי הברוש קשרו את כלי הנשק והסתירו אותם. הבריטים הסתובבו במרכז הקיבוץ אבל לא הרימו עיניהם מעלה".

בהצדעה למגזר הקיבוצי ולתרומתו מצטטים את "גנים ונוף בקיבוץ" (רות אניס ויוסף בן ערב, 1994, הוצ' משרד הביטחון) ומציינים ש"הגן הקיבוצי הינו תופעה יוצאת דופן בתולדות האדריכלות בעולם ובישראל". מסתבר עוד ש"נוף עצי התרבות בארצנו נקבע במידה רבה הודות לניסויים שנעשו במגזר הקיבוצי ובהתאם לתוצאותיהם הופצו העצים לכל רחבי הארץ".

סמוך לחדר האוכל של דפנה, הטיולים בעקבות העצים מובילים את המבקר לשדרת עצי הדולב המזרחי. זהו עץ הנחשב לבר בארץ, הגדל לאורך נחלים. גבוה ורחב נוף, נשיר אמיתי, בעל גזע לבן עם כתמים. פריו דמוי כדור עם בליטות דמויות קוצים. חברי הקיבוץ התרשמו מהעצים הגדלים לאורך פלגי הבניאס והדן והחליטו שהם יתאימו לפאר את הקיבוץ. השתילים נלקחו מהכפר בניאס הסמוך לקיבוץ וניטעו בשנת 1942, שלוש שנים לאחר הקמת הקיבוץ.

הגן הקיבוצי הינו תופעה יוצאת דופן בתולדות האדריכלות בעולם ובישראל. מסתבר שנוף עצי התרבות בארצנו נקבע במידה רבה הודות לניסויים שנעשו במגזר הקיבוצי ובהתאם לתוצאותיהם הופצו העצים לכל רחבי הארץ

באשדות יעקב מאוחד ניטעה השדרה בשנת 1939 על ידי ותיקי הקיבוץ. על התכנון עמל האדריכל והגנן יעקב שור, מאבות הגינון הקיבוצי. השדרה כוללת 24 עצי דקל וושינגטוניה חסונה כחלק מניסוי בתכנון גינון קיבוצי חדשני באותה תקופה, לפיה השדרה תתמזג עם נוף הסביבה בהרמוניה. גננים מכל הארץ “עלו לרגל” כדי ללמוד על שדרה משתלבת בתכנון כולל של מדשאות, עצי פרי ועצי נוי – מודל שהפך בסיס לגנים קיבוציים רבים. עצי השדרה בעלי גזע רזה וגמיש עם צמרת צרת נוף ועלים דמויי כיפה. העצים בולטים בנוף בהיותם תמירים מאוד, שגובהם כ-30 מטר. עצים אלה זוכים לשיבה טובה – כיום כבר 90 שנה.

בשער הכניסה למשמר העמק, פוגש המבקר בשדרת דקל וושינגטוניה המיתמרת לגובה של עשרות מטר ובולטת למרחוק כשהיא מסמנת בהדרה את ציר התנועה ליישוב. העצים הרזים מרשימים מאוד, בעיקר כשהם משמשים ביום העצמאות תרנים לדגלי הלאום המתנפנפים ברוח. בקיבוץ מספרים על אדם שדמי, שהיה ממקימי היישוב ובוגר בית הספר לגננות בצ'כיה. הוא שתל בשנת 1936 את חמשת עצי פיקוס השדרות סביב בית המורים הראשון בקיבוץ ולא נראה כי צפה למה יתפתחו. העצים הרגישו טוב בעמק יזרעאל, גדלו, התרחבו ושלחו שורשיהם לכל כיוון, שורשי תמך ושורשים שטחיים, והיום מדובר במעין יצירת פאר-ג'ונגל, המתפרסת על שטח של יותר משני דונמים.

בקיבוצים ותיקים, בהם גבעת ברנר, גבת או אפיקים (מבלי לפגוע ברבים שאינם מוזכרים כאן), שדרות מרשימות של עצי פיקוס גדולים, מהוות ציר תנועה מרכזי של הקיבוץ. משער גבעת ברנר נמשכת שדרת עצי ספיון ופנסית דו-נוצתית. בהמשכה שדרה מרשימה של 28 פיקוסים. בניר דוד ניצב שלט הסבר כחול של המועצה לשימור אתרי מורשת, לציון שדרת התמר הקנרי. זהו דקל גבוה וזקוף, בעל גזע רחב וצימוח איטי; פירותיו קטנים, כתומים ואינם ראויים למאכל. הדקלים הללו מיתמרים לגובה של כעשרים מטר. הם נשתלו בשנת 1938 על ידי בוגרי בית הספר החקלאי "מקווה ישראל", שהיו חלק ממייסדי הקיבוץ. השדרה שבה כ-30 דקלים גדולים ומרשימים, סימנה את הכניסה לקיבוץ. ב-1937 הכין אדריכל ריכרד קאופמן את תוכנית היישוב וכעבור שנה תיכנן האדריכל אדם שדמי את תוכנית הגן כשהעצים הותאמו לתוכנית הבינוי המאופיינת בקווים ישרים. שדרה נוספת של 36 עצי פיקוס, שגובהם כ-25 מטר, ניטעה ב-1937. בחורף 1950, עם רדת השלג, קפאו ענפי העצים, ולאחר כריתתם התחדשה השדרה.

מרשים, מכושף ושתלטן

שדרת הוושינגטוניות המפוארת בחולדה (יער חולדה), שניטעה לפני יותר ממאה שנה על ידי חלוצי תנועת "גורדוניה", נחשבת לאחת היפות בארץ. אורכה כקילומטר והיא מחברת בין מצפה טל לבית הרצל. בעמק המעיינות, ניתן להבחין בשדרת דקלים מרשימה המלווה את כביש הגישה לשדה אליהו וטירת צבי. היא ניטעה במקור על ידי חקלאים טמפלרים בתחילת המאה ה-20. בשדה אליהו ניטעה ב-1943 חורשת עצי פיקוס בנגלי, כדי לספק צל וקרירות בעמק הלוהט. בגן שמואל צומחת שדרה מיוחדת, הנמשכת ממרחב חדר האוכל צפונה אל מגורי החברים, כמעין מנהרה ירוקה מוצלת מאוד, העוטפת את הדרך מהצדדים ומלמעלה ויוצרת מבנה חוּפָָּה. זוהי לַגֶרסְטְרּמיה הודית, עץ נשיר שמוצאו ממזרח אסיה. לפי הידוע ניטע העץ בחגיגת ט"ו בשבט בשנת 1970, או אולי ב-1980. מדובר ב"עץ גדול, מרשים, מכושף ושתלטן", ושמא משולב בשדרה גם פיקוס בנגלי, שהוא עץ ירוק-עד.

אלה סינית, צאלונים ופיטנה

בקיץ 2023 ניטעו בבית אלפא שלוש שדרות עצים. צוות הנוי בחר באלה סינית ליד מחסן הבגדים; בצאלונים בשכונת החיילים ופיטנות ליד חדר האוכל. במרכז הקיבוץ, סמוך לחדר האוכל, קיימת מזה עשרות שנים שדרה מרהיבה של עצי פיקוס השדרות, ובמתחם ששימש בעבר את המוסד החינוכי האזורי גלבוע, מצויה שדרת עצי קזוארינה. עליה מספרים כי בתקופת השלטון הבריטי שימשה השדרה את חיילי מחנה חיל המצב האוסטרלי, ששכן סמוך לקיבוץ, לקשירת סוסיהם.

בעין המפרץ, מדרום לגן התומר שבמזרח הקיבוץ, מצויה שדרה מרשימה של עצי תמר קנרי, המהווה חלק מאתר זיכרון לבני הקיבוץ שנפלו במלחמות. גם בשפיים שדרה של עצי פיקוס בתחומי הקיבוץ. בעין שמר מקבלת את הבאים בשער הקיבוץ, שדרה רחבה ומרשימה בגודלה של עצי פיקוס השדרות. עשרים עצי הפיקוס מצלים ומיוחדים בגזעיהם ובשורשיהם. גם במרחביה אפשר להתרשם משדרת עצי פיקוס גדולים שניטעו בשנות ה-1970 לערך משני צדדיה של מדרכה שהפכה לדרך בטון בשכונת מגורים. כמו בקיבוצים נוספים, מקובל לנטוע לאורך הכביש העוקף מעין גבול של שדרות ארוכות. כך במרחביה, עץ הזית אומנם מניב פרי למעוניינים במסיק חופשי, אולם אינו נחשב כעץ צל ומתפקד כאלמנט חזותי, ואפילו סמלי. בפאה הדרומית של היישוב שדרת עצי הדר, אף היא נושאת פרי לטובת החברים והילדים. במקביל לה, בצד השני של הכביש, בולטת לעין שדרת שיחי הרדוף.

ראוי להזכיר את שדרת הברושים שניטעה בשנת 1915 ביישוב הראשון בעמק, מרחביה, על ידי המתיישבים הראשונים. בצד המזרחי של היישוב ניצבת לתפארה השדרה שאוצרת בין ענפיה סיפורים רומנטיים ומכאן שמה, כפי שמעיד בית משיר שכתבה ב-2011 בת הקיבוץ, יעל רנד-קדמון: "והיא השדרה, מעל כולם, מעל הזמן/עומדת לה זקופה, חזקה/רואה הכול/ויודעת מי אנחנו/ואני מדמיינת לי את ההורים שלנו/הולכים בה לעת ליל/והם אוהבים לה את שמה/שדרת הנשיקות". המוזה שרתה גם על המשורר והסופר יעקב שבתאי, שבראשית דרכו היה חבר הקיבוץ, בהעניקה השראה לכתיבת השיר "לפנות ערב" (בין ברושים). עצי השדרה הם מסוג ברוש מצוי צריפי, מחטני ירוק-עד. מוצאם מאירופה הדרומית, גובהם כ-12 מטר וקוטר נופם כשני מטר. אורך השדרה כ-150 מטר והיא נמשכת במורד למחצית אורכה של דרך עפר שקישרה את הקואופרציה ושכנתה דאז המושבה מרחביה.

ברושים אומנותיים

לשדרות גם היבט אומנותי, כפי שמשתקף ביצירותיו של יובל דניאלי, בן וחבר המעפיל. במשך שנים הפך את הברושים הנטועים בסביבת קיבוצו למוטיב אומנותי. דמות הברוש כמוטיב חוזר בציורים ובפסלים. בשימור נופי הברושים הוא מבקש להבין את משמעותו.

"על ברושים בקיבוצנו" כותב דניאלי: "שדרת הברושים מלווה אותי מבראשית. כשבאו הנה מייסדי קיבוצי, בשנת 1945, הם מצאו בסביבה פרדסים, שהיו עטופים בשדרות ברושים שניטעו כדי להגן עליהם מפני הרוחות הנושבות בימים ובלילות. מאז, הסמל של הברוש הוא בשבילי כמגן, כשומר, כחומה העוטפת את הקיבוץ כולו. ברוש זה עץ אציל, מחודד בקצותיו. הוא מתחיל על הארץ בגשמיות, בבסיסיות ונוגע בקודקודו בשמים, בעננים, בדברים הרוחניים ביותר – החלומות שלי".