על קו הזינוק של מרתון גארדה, בעיירה ציורית על שפת האגם בצפון איטליה, עמד לפני מספר שבועות דור פורת בין מאות רצים מכל העולם וחיכה להזנקה. המוזיקה התנגנה ברקע, הכרוז דיבר בכמה שפות ורגע לפני היציאה לדרך כל אחד בתוך עצמו – בודק שעון, מסדר נשימה, מנסה להיזכר בקצב שתכנן.

על פניו, שום דבר לא נראה יוצא דופן: עוד רץ, עוד מספר חזה, עוד מישהו שבא להשלים קצת יותר מ-42 קילומטר. אבל במקרה של דור, המרחק האמיתי לא התחיל כאן ולא הסתיים בקו הסיום. הוא התחיל הרבה קודם, במקום שבו אין קווי זינוק ואין מדליות – השער הצהוב של קיבוץ דן, בשתי שריקות קצרות שהפכו יום שגרתי (יחסית למלחמה) לאירוע שמחלק חיים ל"לפני" ו"אחרי".

"זה התחיל בטיפול נמרץ", אומר אחיו ירון, שהיה לצדו מהרגע הראשון. “יומיים אחרי הניתוח זרקתי לו שנעשה מרתון ביחד, כסגירת מעגל. לא כי ישבתי ותכננתי את זה, אלא כי חיפשתי משהו להיאחז בו, משהו עם מבט קדימה". באותו רגע, כשהגוף של דור עוד רחוק מאוד מתפקוד בסיסי, המשפט הזה לא נשמע כמו התחלה של סיפור, אלא יותר כמו ניסיון לייצר נקודת אחיזה בתוך מציאות לא יציבה.

יומיים אחרי הניתוח זרקתי לו שנעשה מרתון ביחד, כסגירת מעגל. לא כי ישבתי ותכננתי את זה, אלא כי חיפשתי משהו להיאחז בו

דור עצמו מודה שהוא לא ייחס לזה משמעות מיוחדת אז. "זה נזרק שם, וזהו. לא התעסקנו בזה יותר מדי", הוא אומר היום. אבל כמו שקורה לא פעם עם משפטים שנאמרים ברגעים כאלה, הוא לא נעלם. הוא פשוט נשאר ברקע, חיכה לזמן שבו הגוף והמציאות יאפשרו לחזור אליו.

רגע אחד יותר מדי בשער הקיבוץ

ביום שבו נפצע, בספטמבר 24', דור לא יצא לפעולה מיוחדת ולא לאירוע חריג. הוא היה בשירות מילואים בכיתת הכוננות של הקיבוץ והיה בדרך למשרד שלו בקיבוץ כאשר עצר לקחת בקבוק מים מהבוטקה של השער – עצירה קטנה, כמעט שולית, שבדיעבד הפכה לנקודת מפנה.

"שמעתי פיצוץ חזק והבנתי מיד שמדובר בירי טיל נ"ט", הוא משחזר. הטיל הראשון פגע בחומה שמגינה על השער, במרחק של כמה מטרים ממנו. הוא הרגיש את ההדף, אבל לא נפגע, והתגובה שלו הייתה מיידית – לא קיפאון, אלא פעולה. הוא זיהה רכב שמתקרב לשער, סימן לו לעצור וניסה להסביר לנהגת מה קורה, מתוך הבנה שהאירוע לא הסתיים.

הוא ניגש לרכב שעצר קודם, הודיע שנפגע, התקשר לרבש"צ ונשכב על הכביש תוך שהוא לוחץ על הדימום עד שהגיעו אליו חברים מכיתת הכוננות

ואז הגיעה השריקה השנייה. "שמעתי איזושהי שריקה, חשבתי שזה אולי קשור לבלוני הגז שהיו ליד השער", הוא מספר, "הלכתי לכיוון לראות שהכול בסדר, ואז היה הפיצוץ של הטיל השני ומהפיצוץ הזה כבר נפגעתי".

הרסיסים פגעו בו באזור החזה והבטן, והוא הבין מיד שמדובר בפציעה משמעותית, אבל גם כאן, התגובה לא הייתה פאניקה אלא המשך פעולה. הוא ניגש לרכב שעצר קודם, הודיע שנפגע, התקשר לרבש"צ ונשכב על הכביש תוך שהוא לוחץ על הדימום עד שהגיעו אליו חברים מכיתת הכוננות. התיאור שלו לא דרמטי, כמעט ענייני, אבל דווקא שם מתגלה הפער בין מה שקרה לבין האופן שבו הוא חווה אותו בזמן אמת.

בדיעבד הסתבר שהיה לי הרבה מזל, כי הרסיס נתקע בתוך העורק, לא קרע אותו ואפילו האט את הדימום

השלבים הבאים התרחשו במהירות, כאשר ירון, אחיו, ששירת אף הוא בכיתת הכוננות, חובר אליו ולא זז ממנו: פינוי לחמ"ל, אמבולנסים, החלטה לפנות במסוק לביה"ח רמב"ם. בתוך המסוק, כשהוא בהכרה, התמונה עדיין לא ברורה לו. "אמרו לי שאני פצוע קל והכול יהיה בסדר, אז הייתי יחסית רגוע", הוא אומר.

רק לאחר סדרת בדיקות בבית החולים התבררה המציאות: פציעה רב-מערכתית, ניתוח חירום של שעות, ורסיס שחדר לעורק מרכזי. "בדיעבד הסתבר שהיה לי הרבה מזל, כי הרסיס נתקע בתוך העורק, לא קרע אותו ואפילו האט את הדימום", הוא אומר, ומוסיף את המשפט הזה כמעט באותה נימה שבה הוא מתאר את שאר האירוע. זה רגע שבו הסיפור יכול היה להסתיים אחרת לגמרי ובמקום זה הוא רק משנה כיוון.

להתחיל מחדש, צעד אחרי צעד

החודשים שאחרי הניתוח לא היו סיפור של קפיצה דרמטית קדימה, אלא תהליך ארוך, מורכב ולעיתים מתסכל של שיקום. דור עבר בין בי"ח רמב"ם, בית לווינשטיין והמרכז הרפואי 'שיבא', התמודד עם זיהומים חוזרים, חזר לאשפוז, יצא שוב, ורק לאחר זמן חזר לשיקום ביתי. "בהתחלה זה בעיקר אופיאטים, צינורות, צום… לא כיף", הוא מתאר בפשטות, בלי לנסות לייפות את התקופה הזאת.

שלוש דקות הן לא אימון, הן בדיקה, אבל בתוך הסיפור הזה הן גם נקודת התחלה. לא יעד, אלא סימן לכך שאפשר להתחיל לבנות מחדש

ההתקדמות לא הייתה רציפה, אלא מורכבת מעליות וירידות, ימים טובים יותר ופחות, ובעיקר הרבה עבודה על דברים שנראים מובנים מאליהם למי שלא חווה שיקום.

השלבים הראשונים היו בסיסיים: לקום מהמיטה, ללכת, לחזור לפעולות יומיומיות. רק בשלב מאוחר יותר הגיעה גם הריצה. "אחרי שלושה שבועות בערך נתנו לי קצת ללכת על הליכון וזה התחיל משלוש דקות מאוד מאוד איטיות", הוא מספר. שלוש דקות הן לא אימון, הן בדיקה, אבל בתוך הסיפור הזה הן גם נקודת התחלה. לא יעד, אלא סימן לכך שאפשר להתחיל לבנות מחדש.

באותה תקופה, המרתון בכלל לא נמצא בתמונה. "שכחנו מזה", הוא אומר. הפוקוס היה על חזרה לשגרה, לא על הישגים. רק חודשים מאוחר יותר, כשהגוף כבר חזר לפעילות והחיים התחילו להתייצב, הרעיון עלה מחדש. "ירון זרק שוב את זה, שיש את מרתון גארדה ואולי נלך על זה", הוא מספר. הפעם זה כבר נשמע אחרת. לא חלום רחוק, אלא משהו שאפשר להתחיל לבחון ברצינות.

בין טאבה לגארדה

מהרגע שהתקבלה ההחלטה, גם אם באופן חלקי ומעט מקרי, הדברים קיבלו צורה ברורה יותר. ההתלבטות הראשונית הייתה אם ללכת על חצי מרתון או מרתון מלא, אבל ההרשמה לחצי התמלאה והם נרשמו למלא. "אמרנו, נרשמים ואז נראה מה עושים", מספר דור, אבל בפועל, מהרגע הזה זה כבר לא היה "נראה", אלא תהליך. הם מצאו מאמן, בנו תוכנית, והתחייבו אליה. "ברגע שלקחנו מאמן והלכנו אול־אין, פשוט עשינו מה שאומרים לנו", הוא אומר.

לצד התהליך המסודר, המציאות המקומית המשיכה להשפיע.
"שאגת הארי" פרצה לפתע ושיבשה את שגרת האימונים. הריצות הארוכות מחוץ לקיבוץ כבר לא היו אופציה

האימונים הלכו והתגברו בהדרגה, משלוש ריצות בשבוע לחמש, עם עומסים שהלכו וגדלו ככל שהתקרב המרתון. גם ירון, שלא הגיע מרקע של ריצות ארוכות, נכנס לזה דרך התהליך. "התוכנית בנויה ככה שאתה לאט-לאט מגיע לשם, וכשאתה מגיע למרתון כבר אין לך ספק שתסיים", הוא אומר.

אבל לצד התהליך המסודר, המציאות המקומית המשיכה להשפיע.
"שאגת הארי" פרצה לפתע ושיבשה את שגרת האימונים, כך שהם נאלצו להסתגל. הריצות הארוכות מחוץ לקיבוץ כבר לא היו אופציה והאימונים הצטמצמו לשטח הקיבוץ.

"היינו עושים סיבוב אחרי סיבוב בתוך הקיבוץ", מספר דור. ריצות של שלוש-ארבע שעות ברחבי אצבע הגליל הפכו ללופים חוזרים של כביש המערכת של הקיבוץ, אולי עם גיחות קצרות לפרדסים, כלומר פחות גיוון והרבה יותר מונוטוניות. גם הריצה המסכמת, של 36 קילומטר, נעשתה כולה בתוך הקיבוץ. "זה לא אידיאלי, אבל לא רצינו לקחת סיכונים, בטח אחרי הפציעה", הוא אומר.

גם הדרך למרוץ עצמו הפכה למורכבת. התכנון המקורי היה חופשה משפחתית סביב האגם, עם בנות הזוג, הילדים וההורים, אבל בפועל רק שני האחים יצאו לדרך. המסלול כלל נסיעה לאילת, מעבר טאבה, טיסה לרומא ורכבת לגארדה – מסע של כמה ימים, שבסופו נשאר להם זמן קצר בלבד להתאושש לפני המרוץ. "זה היה מסע בפני עצמו", אומר דור.

הקילומטרים שביניהם

ביום המרוץ עצמו, כל התהליך הארוך הזה מתכנס לכדי רצף אחד של תנועה. האווירה בעיירה שונה לגמרי – מאות רצים, משפחות, מתנדבים, תחושה של אירוע גדול שמתקיים בתוך נוף ציורי. "יש הרבה אנשים בעיירה, כולם באים לריצה, זה בונה את ההתרגשות”, אומר ירון ומוסיף כי "המסלול עובר לאורך האגם ובין כרמים ומטעים, מזג האוויר היה נוח, כמעט אידיאלי והתנאים מאפשרים להיכנס לקצב".

הם מתחילים יחד, אבל מהר מאוד כל אחד נכנס לריצה שלו. "עשינו אולי קילומטר ביחד ואז נפרדנו, כל אחד רץ לפי התוכנית שלו", מספר דור. מכאן והלאה, כל אחד מתמודד עם המרחק בדרכו – עם הקצב, עם הגוף, עם המחשבות שמגיעות ונעלמות לאורך שעות של ריצה. דור אומר שבמהלך המרוץ עצמו הוא לא עסוק בפציעה ובדרך שעשה ממנה ועד לריצת המרתון. "אני פחות חי את זה שזה המרחק שעשיתי מהפציעה למרתון… זה פשוט המרתון", הוא אומר.

לקחת רגע בתוך התנועה ולהבין איפה הוא נמצא – לא רק גיאוגרפית, אלא גם בתוך הסיפור האישי

בתוך הריצה הארוכה הזאת יש גם רגעים אחרים, שקטים יותר, שבהם התודעה מתרחבת מעבר למאמץ הפיזי. "כן, הצלחתי ליהנות, לעצור ולהסתכל מסביב", הוא מספר. אולי לא לעצור פיזית, אבל כן לקחת רגע בתוך התנועה ולהבין איפה הוא נמצא – לא רק גיאוגרפית, אלא גם בתוך הסיפור האישי שלו.

לקראת הסוף, כמו בכל מרתון, הגוף כבר עייף והקילומטרים נמשכים, אבל גם יש ידיעה ברורה שהסיום קרוב. בסופו של דבר, שניהם חוצים את קו הסיום, כל אחד בזמן שלו. אין שם דרמה גדולה או רגע קולנועי מוגזם, אלא סיום שקט יחסית של תהליך ארוך.

כששואלים אותם על המשמעות, שניהם נזהרים מהמילים הגדולות. דור מסביר שזה לא רגע אחד של הבנה, אלא תהליך. ירון אומר שהם דיברו על "סגירת מעגל", אבל לא נתנו לזה להפוך למרכז הסיפור. ובכל זאת, בתוך המרחק הזה – מהשער בדן ועד האגם באיטליה – יש משהו שמדבר בעד עצמו, גם בלי להגדיר אותו. ומה הלאה? כאן דווקא כן נשארת דלת פתוחה. "לא יצאנו בתחושה שמרתון זה נורא ואיום", אומר ירון. "להפך, זה נתן תיאבון לעוד". אולי כי בסופו של דבר, הסיפור הזה לא נגמר בקו הסיום. הוא פשוט ממשיך משם.

ודור? הוא לא אדם של מילים נמלצות והצהרות פומפוזיות, אבל הוא משוכנע ביכולת האנושית לעשות דברים רבים שנדמים בלתי אפשריים בתחילה. "זה לא שכל אחד יכול לעשות כל דבר שיבחר בעולם, אבל אני מאמין שאם משהו מספיק חשוב לך, אתה מוכן להשקיע את הזמן ואת המאמץ, אז אתה בהחלט יכול להשיג אותו", הוא מסכם.