רגע לפני שהיא מבחינה בזחל המעשן שיושב על הפטרייה, בעודה תרה אחר משקה שיחזיר אותה לגודלה הרגיל, אליס אומרת לעצמה בקלאסיקה "אליס בארץ הפלאות": "אני מניחה שאני צריכה לשתות משהו כזה או אחר. השאלה היא 'מה'".

סביר להניח שהיא התכוונה פחות לברנדי, ג'ין או ורמוט, אבל בעולם המבוגרים שלא חיים בארץ הפלאות, כל אלו בהחלט עשויים להיות משולים למשקאות קסמים. וכך הציטוט הזה מופיע בעמוד הבית של אתר האינטרנט מלא הסטייל של מזקקת "יוליוס" בחניתה, שמתחילה להתאושש לאחר כרוניקת הפינוי והשלכותיה, מה שכולל גם את פתיחת מרכז המבקרים מחדש.

יוליוס היא מזקקת בוטיק או המזקקה הארטיזנלית (כזו שמייצרת בדרך מסורתית) הראשונה בישראל. היא הוקמה ב-2008 במטרה לזקק אלכוהול איכותי, בעבודת יד ותוך שימוש בחומרי גלם מקומיים בלבד. פעולת הזיקוק משולה מבחינת אנשיה לצורת אומנות, לדרך נשגבת להפוך חומר לרוח ורוח לנוזל. מבחינתם רקיחת משקאות אלכוהוליים שייכת לעולם האלכימאי ולא הכימי, כפי שהם מסבירים יפה באתר. הם מזכירים את "אבן החכמים" של האלכימאים הסינים והערבים הקדומים – אותו חומר פלאי שיוכל להפוך כל מתכת לזהב. מבחינתם "אבן החכמים" היא דוד הזיקוק והאלכוהול הוא זהב טהור.

חיפשתי מקום בגליל המערבי – אזור שקרוב למגדלי חקלאות מגוונת של פירות נשירים וענבים. וגם כי הוא מספיק נידח. היה ברור לי שאני לא רוצה את המרכז אלא אזור על קו הגבול

יובל (ג'וב) הרגיל, בעברו אושיה תל אביבית ועיתונאי שכתב על אלכוהול (בעיקר זכור מעבודה במגזין "טיים אאוט תל אביב") היה מהראשונים בארץ שהחליטו לזקק גראפה ו"או דה וי" (מצרפתית "מי החיים" – משקאות אלכוהוליים המזוקקים מפירות). באתר של "יוליוס" מוצעים, בין היתר, או דה וי משמש, שזיפים, אתרוגים ותות. הפרופיל הארומטי הייחודי של המשקה משתנה בהתאם לאופיו העונתי של הפרי.

שילוב של תשוקה וטיפשות

הרגיל (55) נולד בנהריה ואת נעוריו עשה בשבי ציון, כך ש"הגליל המערבי זה הבייס שלי". בשלב כלשהו תהה מדוע אין בישראל אף מזקקת "קראפט" לייצור אלכוהול איכותי, וכך, "מתוך תשוקה וטיפשות התחלתי להיות יצרן אלכוהול". בארץ לא היה ממי ללמוד ולכן טס לחצי שנה לאיטליה ועבד במזקקת גראפה מסורתית.

"בעולם האלכוהול תמיד יש פיתולים בעלילה", לדבריו וכך הגיע לדניאל יוליוס, אבא של חבר, שבאותן שנים חי בהולנד ועסק בייצור אלכוהול. יוליוס חזר לארץ, השניים קבעו את מקום המזקקה בקיבוץ בית העמק ושנה וחצי מאוחר יותר יוליוס נפטר מסרטן. ג'וב המשיך בפרויקט וקרא לו על שמו. "היה לי רקע מעשי בעבודה בחו"ל ורקע תיאורטי מהעיתונות אבל בישראל צריך היה להמציא הרבה דברים מאפס כי אנחנו מתעסקים בפירות לא שגרתיים כמו בננה או חרובים שלא מזקקים באיטליה או בצרפת", הוא מספר.

חיית בתל אביב באותן שנים, והיית מקושר מאוד בתחום האלכוהול. למה בחרת דווקא בבית העמק?

"חיפשתי מקום בגליל המערבי, שזה אזור שאני מכיר וקרוב למגדלי חקלאות מגוונת של פירות נשירים וענבים. וגם כי הוא מספיק נידח. היה ברור לי שאני לא רוצה את המרכז אלא אזור על קו הגבול. בגלל שזה עסק שדורש המון סבלנות והקשבה וחיבור לטבע, ולכן הוא צריך להיות מקום מנותק. הריחוק הזה מאוד עוזר להתמקד ביצירה עצמה, אבל בשלוש השנים האחרונות האזור נטוש ומאוד קשה להפעיל ככה עסק מבוסס תיירות".

בגלל פרוצדורות מנהלתיות וצורך בחלל גדול יותר, המזקקה עברה ב-2018 לחניתה. "הכרתי את חניתה אגבית, זה לא מקום שמגיעים אליו במיוחד. אפילו שגרתי קרוב, הכביש שמוביל לחניתה הוא ללא מוצא וצריך לרדת ממנו בחזרה. יש לזה קסם גדול אבל צריך להיות בשל לריחוק הזה".

חיים מציאות היברידית

השותף שלו במרכז המבקרים ובחנות בחניתה, שהם גם מקום לאירוח ולטעימות ונמצאים מתחת למפעל, הוא איוון סנצ'ס (53) שהגיע לחניתה עם משפחתו בגיל 14. אשתו של איוון בת הקיבוץ ("אנחנו ביחד מגיל 16") והוא נכנס ל"יוליוס" לפני חמש שנים וחצי כמנהל התפעול. להרגיל יש בית בחניתה והוא מחלק את הלו"ז בין הקיבוץ לבין המרכז, שם נמצאים אשתו וילדיו. לפני "חרבות ברזל" המשפחה כולה עמדה לעבור לגור בחניתה ונרקמו תוכניות מפורטות איך להפיק מעבר "הרמוני" לילדים, כדבריו, אלא שאז הגיע 7 באוקטובר וההרמוניה ירדה מהפרק, לפחות זמנית. כעת הם חיים מציאות היברידית – שמאפיינת הרבה משפחות בישראל. הוא עצמו נמצא על הקו.

הפירות שאנחנו מקבלים הם אלו שהחקלאי לא יכול למכור, אין לנו בעיה שהם בשלים מאוד. בגלל זה, למשל, אנחנו לא מייצרים ויסקי. כי החיטה והשעורה הן ייבוא ולא מהארץ

האמנה של "יוליוס" כוללת ייצור בעבודת יד, מחומר גלם מקומי בלבד, מרכיבים טבעיים בלבד ותוך שמירה קפדנית על עקרונות קיימות: מחזור מים ופסולת, שימוש באנרגיה סולרית (האמנה גם כוללת שתייה של לפחות שתי כוסיות לפני השינה) וכך גם מרכז המבקרים, שהקימו לבד ועם שופינג מינימלי. "הפירות שאנחנו מקבלים הם אלו שהחקלאי לא יכול למכור, אין לנו בעיה שהם בשלים מאוד. בגלל זה, למשל, אנחנו לא מייצרים ויסקי. כי החיטה והשעורה הן ייבוא ולא מהארץ. אין פה כמויות שמאפשרות ייצור. האריזות שלנו נטולות פלסטיק. הכל מברזל וזכוכית", סנצ'ז מסביר. המותג קנה לעצמו מוניטין יוקרתי ובהתאם לאופיו הבוטיקי ולדגש על קהל במרכז, הם מייצרים בסביבות 45 אלף בקבוקים בשנה.

מה פופולרי?

"בקרב הצרכן הפרטי הג'ין מאוד אהוב. הוא הג'ין הראשון בישראל שמוכן מערער מקומי ותבלינים מקומיים. גם הברנדי והגראפה. הקהל העסקי צורך הרבה מהביטר – שהוא בסיס טוב לסוגי קוקטיילים ומשתמשים בו הרבה בתל אביב".

הרגיל מוסיף ש"אנחנו מאוד חזקים במסעדות יוקרה ושף, בכל הטופ תמיד תראי מוצרים שלנו וזה עוזר לנו וכיף לנו ונותן גושפנקא לאיכות שלנו. יש לנו לקוחות מתוחכמים יותר בעולם האלכוהול, לא כאלו ששותים ערק בבגאז'. כאלו שאוהבים לשתות לאט. עשרים אחוז מהתוצרת הולכת לאירופה: גרמניה, הולנד, אוסטריה – לא מדינות סטנדרטיות מהבחינה הזאת, כי יש להן אלכוהול איכותי והיה מאוד מפתיע שיש לנו מה לחדש להם. אבל ההחרמות של מוצרים כחול-לבן בחו"ל בשנתיים האחרונות מאוד פגעו בנו".

קשה לייצר כאן משקאות מהסוג של "יוליוס" יותר מאשר בירה או יין?

"אני חושב שכן, כי בישראל זאת תעשייה מאוד בתולית ואי אפשר ממש לחזות את התנהגות השוק, כי באופן מסוים אנחנו ממציאים אותו. אז לומדים תוך כדי תנועה גם מבחינת ייצור וגם מבחינת הצרכן. זה תהליך למידה אינסופי".

ב-8 באוקטובר סנצ'ס עוד הגיע למפעל ב-8:00 בבוקר, אבל הבין שאי אפשר להישאר בחניתה. אחרי חודשיים משפחתו חזרה צפונה ושכרה בית ביישוב הקהילתי אָשְׁרַת ("הילדים שלנו יחסית גדולים ולא יכולנו לנתק אותם"). "כל החיים סבלנו טילים, אנחנו חניתאים", הוא מסכם את המוב.

המפעל היה סגור לאחרונה. היו כאלו שהצליחו להעביר עסקים למרכז או לגליל התחתון. ניסיתם?

"זה לא ביזנס שאפשר להעתיק למקום אחר. אי אפשר היה לייצר בגלל שאתה עובד עם חקלאות טרייה ומקומית. חברים עזרו לנו לסיים לבקבק ולייצר את מה שהיה בהכנה. יש לנו הרבה מוצרים שזקוקים ליישון ועכשיו אנחנו מרגישים את החוסר בזה בכל מה שנכנס לחביות, כמו גראפה מיושנת וברנדי".

כשיש קטיף משמשים – זאת העונה לייצר שנאפס משמש. יש עונות יותר יבשות כמו החורף, אבל אז אנחנו יכולים לייצר יותר ג'ין וביטר שמבוססים על אלכוהול של יין ותבלינים. יש לנו היצע מאוד רחב של מוצרים כי אנחנו 'רוכבים' על העונה

סנצ'ז והמשפחה חזרו לחניתה בפברואר 2025, בין המשפחות הראשונות ששבו לקיבוץ. "גרנו בקיבוץ הרוס", הוא מפרט. "טנקים נסעו בכבישים. חניתה הייתה בעצם מחנה צבאי. בקושי היו פגיעות נ"ט, אבל השמידו את התאורה בכוונה וגרנו ארבעה חודשים בחושך מוחלט. לא קל, אבל אנחנו אנשים אופטימיים עם כוח".

בספרו "הבית בקצה המדינה", עליו התראיין כאן לפני מספר חודשים, ניצן הורוביץ תיאר את חניתה כקיבוץ שהשכיל לטפח, טרום 7.10, הרבה עסקים קטנים ומיוחדים שהיו מבוססי אירוח, תמכו זה בזה והצליחו. "יוליוס" הוא העסק הראשון שנעמד על הרגליים. "זה לא קל להחזיר מקום לעבודה שוטפת, גם מבחינת עובדים שהתפזרו, גם מבחינת תשתיות. הן נהרסות. הביוב התפוצץ, למשל, ואין כוח אדם שיבוא לטפל בכל הבעיות. במרכז המבקרים נפלה תקרת הגבס כי נכנסו מים… שיפצנו כמעט הכול מחדש. כולם כאן נזקקו בו זמנית לשירותים ולספקים וזה לא שהמדינה נתנה פיצויים", הוא מונה את האתגרים. "תמיד הייתי קצת איש תחזוקה, אבל בזמן הזה ממש. את מרכז המבקרים שיפצתי בעצמי".

הם התחילו לייצר שוב לפני חצי שנה. כעסק עונתי, העונה מכתיבה להם מתי לייצר. "אם עכשיו סוחטים את הענבים ליין ונשארים הזגים – אפשר לייצר גראפה. כשיש קטיף משמשים – זאת העונה לייצר שנאפס משמש. יש עונות יותר יבשות כמו החורף, אבל אז אנחנו יכולים לייצר יותר ג'ין וביטר שמבוססים על אלכוהול של יין ותבלינים. יש לנו היצע מאוד רחב של מוצרים כי אנחנו 'רוכבים' על העונה", סנצ'ז מסביר.

כעסק בוטיקי נחשב, חלק מהאתגר היה להישאר בזמן המלחמה והפינוי בתודעה של הלקוחות.

"נכון. לפני 7 באוקטובר העסק עבד טוב וקיים משפחות. אתה צריך להופיע על המדף ולספק מוצרים ללקוחות, אז עבדנו בהרבה שווקי איכרים שניסו לעזור לצפון, נסענו לחלק סחורה פרטית – העיקר להישאר בתודעה".

עד ל"שאגת הארי" הם הצליחו לעבוד כשלושה חודשים. "יש לנו הרבה חוסרים אז אנחנו מנסים לנסות להחזיר את ליין המוצרים למלאי סביר", סנצ'ז מסביר. "אני מדבר עם הרבה בעלי עסקים בצפון שקרסו. כולם מספרים את אותו סיפור".

הפעם לא היה פינוי.

"ברמה האישית לא היינו מפונים וברמה העסקית כן. הקיבוץ מלא עד אפס מקום, כולם חזרו. אנשי חניתה חזקים ועברנו הרבה, וגם אנשים שהגיעו להרחבה לפני עשור קיבלו את החוסן המקומי והכול בסדר. אבל העסקים לא חזרו בכלל מאז 'חרבות ברזל', שזה חלק מהקושי שלי בתור מקום לאירוח. כשאתה רק מוכר אלכוהול ואין לידך בית קפה שיתמוך בך או מישהו שיציע אוכל – זה קשה. אנחנו בסוף העולם ואנשים באים בהחלט לטעום ולקנות, וגם בקבוצות, אבל זה לא אותו הדבר. 'תיירות המלחמה' מורגשת, הרבה אמריקאים שמגיעים עם מורי דרך וקונים, למרות שזה לא במאסות. לפני 'שאגת הארי' מרכז האירוח היה מלא, כולל אנשים מהצפון והמרכז שמכירים ואוהבים אותנו".

זה לא קל להחזיר מקום לעבודה שוטפת, גם מבחינת עובדים שהתפזרו, גם מבחינת תשתיות. הביוב התפוצץ, במרכז המבקרים נפלה תקרת הגבס… וזה לא שהמדינה נתנה פיצויים

בכמה ימי שישי "חיבלו" להם בפתיחה אזעקות או ביטולים בדקה ה-99, בשל המצב הביטחוני, אבל שניהם נשמעים נמרצים ואופטימיים. הם מנסים לייצר שיתופי פעולה עם עסקים נוספים שרוצים להתחיל מחדש. התוכנית היא לחזור בבוקר ה-1 ביוני עם "החצר האחורית חניתה" – פתיחת חלק מקומפלקס העסקים המקומי שהיה קיים (לא בטייטל הזה) ויכלול את "קפה חניתה" ("שעושה גיוס המונים של 100 אלף שקל כדי להצליח לפתוח"), התכשיטים של "ליאנה תכשיטים", קוקודמה – אומנות יפנית של עציצים שגדלים בתוך טחב ו"גלריית גבול" שמציגה אומנות מכל הארץ. וכאמור, סנצ'ז עומל גם כדי להנגיש את "יוליוס" לאנשי הצפון ("שלא יודעים שיש להם פה פנינה, סוג של מפעל של מרצדס").

ומה עכשיו?

"לפני הסבב עם איראן הייתה מגמה ממש יפה של עלייה והייתי מבסוט. המצב עכשיו בצפון לא ברור. קשוח. אבל אנחנו אנשים קשוחים, כמה כטב"מים לא יפחידו אותנו".

הרגיל מציין שלצערו הם כבר התרגלו שליד כל איוונט צריך לסמן כוכבית של "תתעדכנו בחדשות לפני שאתם באים", אבל אומר שלא היה לו לרגע ספק, במהלך כל הבלגנים, ש"יוליוס" תחזור לייצר משקאות שמחליקים בגרון בקלאסה. "אני מתייחס לזה כאל פרויקט חיים. אני מרגיש שיש פה מסע שהוא רק בתחילתו".