זה היה ביום הנישואין שלנו. קניתי לאשתי מתנה, אקווריום ובו שני דגי זהב. הם היו שמחים, כי פיזרתי להם חצץ דק וצבעוני, ושתלתי שני צמחי מים עשויים פלסטיק. חשבתי שאם הם כבר בשבי, אז שלכל הפחות ירגישו כמו בבית. מלמעלה התקנתי להם תאורה כחלחלה.
בחנות החיות היה מוכר מוכשר. "צריך תאורה לצמחייה", אמר. שכחתי לשאול למה, שהרי היא מפלסטיק. הוא היה איש מכירות מבריק ואמר: "המנורה במבצע לתקופה מוגבלת".

אני לא פראייר, אני לא אחכה שתסתיים לה התקופה המוגבלות.
אשתי הייתה מופתעת לא ציפתה למתנה כזאת לא שגרתית. לא העזתי לספר לה באותם ימים רחוקים שבעצם אני מאוהב בדגים. אז פשוט אמרתי לה, בינתיים אקווריום, נתבונן בשחיית הדגים בשעות הפנאי עד שיגע תורנו לקבל טלוויזיה.
הבנתם? אז צפיה באקווריום הייתה במקום מבט לחדשות.

לפתע דפיקה בדלת. מי זה יכול להיות בשעת ערב כזאת? אז נכון, עוד לא מאוחר כל כך, אך בכל זאת, זו לא שעה שדופקים בדלתות בקיבוצנו המנומנם של אמצע שנות ה-70. שמתי לב שהדגים החלו לשחות בזיג־זג. מה הם יודעים שאני לא יודע? הרהרתי ביני לבין עצמי.
בקיבוץ, כששומעים דפיקה בדלת, פשוט צועקים: "כן!" ועל הדופק לדעת שמותר לו לפתוח את הדלת ולהיכנס. לזר המתבונן מהצד זה נראה מוזר משהו. בוודאי תוהה בליבו מה זה ה"כן" הזה.
אבל חכו רגע, תכף אמשיך.

מצב רוח שלילי

בקיץ שעבר חדלה משאבת המים בבריכת דגי הקווי שלי לתפקד. הדגים כעסו ונכנסו למצב רוח שלילי.
מחיר משאבה חדשה גבוה, והוצאה כזו לא אושרה לי במערכת הפיננסית המשפחתית (שבה אשתי היא היו"ר וגם 50 אחוז מבעלי זכות ההצבעה). אי לכך עברה הבריכה, על כל דגיה, אחר כבוד למשכנה החדש – משק הילדים. להם יש תקציבים בלתי מוגבלים, בייחוד אם הם מגיעים כתרומה מהקהילה.

הכול טוב ויפה, אך פרט אחד שולי לא הבאתי בחשבון. הרי בראש השנה כל חברי הקיבוץ באים לטקס ה"תשליך" אל מול בריכת הדגים שלנו. אפילו שכפלתי מראש דפי תפילה שאותה מלמלנו מול הדגים השוחים. תמיד הכנתי גרגרי מזון שאותם היו החברים מטילים למים ואומרים בקול "וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאתָם". אף פעם לא העזתי להגיד שהמנהג מוזר, ושלא נראה לי שצריך עד כדאי כך להתעלל ביצורים המסכנים שבוודאי לא חטאו, אלא רק שחו ושחו.

תמיד הכנתי גרגרי מזון שאותם היו החברים מטילים למים ואומרים בקול "וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאתָם". אף פעם לא העזתי להגיד שהמנהג מוזר, ושלא נראה לי שצריך עד כדאי כך להתעלל ביצורים המסכנים שבוודאי לא חטאו, אלא רק שחו ושחו

בכל אופן, חשבתי בליבי שטוב יותר שהחברים יגיעו ויתאכזבו כשייווכחו שאין דגים ואין בריכה. הם יישארו עם החטאים שלהם, ואולי יבינו סוף־סוף שממעמקי הבריכה תמיד ילעגו הדגים למנהג. כך השתקתי את מצפוני.

הילוך אחורי

לא התחלתי מייד עם בריכת דגים ענקית. היו שלבים בדרך. לפני הבריכה הגדולה הייתה בריכה קטנה ובה דגים גדולים. כה גדולים היו, שהיו שוחים קדימה ומייד היו צריכים להכניס להילוך אחורי. לא היה להם מקום להסתובב. הם הביטו בי בעיניים דומעות, מתחננים: שדרג, שדרג לבריכה גדולה יותר.
תחביב עולה כסף, אמרתי לאשתי, והיא הנהנה בראשה באופן מוגזם.
"אבל שמוליק", כך היא מכנה אותי כשהיא כועסת, "רק לפני שנה שדרגת את האקווריום למטר וחצי וקנית את הבריכה. מה, אנחנו בנק למשכנתאות?"
אני לא עוזב כל כך בקלות. אם אני מחליט – אני הולך עד הסוף. כזה אני, קצת משונה.
תפסתי בידה והוצאתי אותה החוצה, לבריכה, מנסה להפריד בינה לבין פרק חדש של "בית קטן בערבה" ששודר באותו רגע.

תמיד שאלו אותי: מה זו האהבה הזאת לדגים? מה, נולדת במזל דגים? אז זהו, שלא. אגלה רק לכם – זה אולי ייראה לכם טיפשי, אבל אז זה היה רציני

תקופה ארוכה חיכינו בסבלנות לתורנו לקבל טלוויזיה – יש תור, לפי ותק – ומשקיבלנו אותה, נקשרה אשתי בעבותות אל המסך הקטן. אז הוא באמת היה קטן.
"תביטי בעיניים של הדגים! תסתכלי איך הם מתנגשים אחד בשני! צפוף להם כאן!"
"בסדר, בסדר, רק תעזוב לי את היד".
אני בטוח שהיא בסך הכול רצתה לחזור לטלוויזיה, והמאזניים שמרו על שיווי משקלם – מצד אחד בריכה, מצד שני "בית קטן בערבה". פייר אינף.
תמיד שאלו אותי: מה זו האהבה הזאת לדגים? מה, נולדת במזל דגים?
אז זהו, שלא. אגלה רק לכם – זה אולי ייראה לכם טיפשי, אבל אז זה היה רציני.

תנועות של שחיית חזה

כשהייתי ילד בבית הספר היסודי בקבוצת יבנה, היו לנו שיעורי שחייה. המורה לספורט, שקראנו לו בקיצור גֶצִי, היה עקשן גדול ולא היה מוכן לוותר לי.
לאחר חצי שעה, כשראה שאני רק מפרפר במים, צעק: "שמוליק", כך הוא כינה אותי כשהיה כעוס, "החוצה! שכב על הדשא ובצע תנועות של שחיית חזה".

עוד באותו יום חזרתי לבריכה אחר הצוהריים ואמרתי למציל: "אני מתאמן בשחייה". לא הרגשתי כמה זמן עבר, עד לאותו הרגע שהוא גירש אותי. "ילד, אתה שוחה כמו דג. אני סוגר, לך הביתה"

אני שוכב על הדשא, וכל חבריי במים – מתבוננים בי. אסור לצחוק בשיעור שחייה, כי אפשר לבלוע מים, אבל הם לא הצליחו להחניק את געיית הצחוק הספונטנית שלהם.
"טוב, קום, קום. לך לבריכת האגירה ושב על הגשר. תסתכל טוב־טוב על תנועת הדגים, כי כך אתה תשחה בעוד יומיים. ברור?". לפחות הוא שחרר אותי מהמבטים של שאר הילדים.

ברור? לא ברור. לא הייתי מוכן לחזור לשיעורי השחייה האלו. עוד באותו יום חזרתי לבריכה אחר הצוהריים ואמרתי למציל: "אני מתאמן בשחייה". לא הרגשתי כמה זמן עבר, עד לאותו הרגע שהוא גירש אותי. "ילד, אתה שוחה כמו דג. אני סוגר, לך הביתה".
המציל אמר "שוחה כמו דג". באותו רגע ידעתי שיותר אני לא שוחה על הדשא אצל גֶצִי.

מבלי לצפות למדליות

בכל סוף עונת רחצה יש תחרות שחייה של בית הספר. מכל כיתה עולה שחיין נבחר. להפתעת כל חבריי בחר בי גֶצִי להתמודדות שגרפה רייטינג שנחשב רב־ממדים באותה עת.
כשעמדתי כפוף על מפתן הגשר, מוכן לזינוק, לחש גֶצִי על אוזני: "אל תביט לצדדים. תן הכול – כמו דג במים". זהו, מאז אני והדגים – חברים.
את כל המשחה עשיתי בתנועות חתירה, שחייה הנחשבת כמהירה ביותר אך גם כמעייפת ביותר. לא התאפקתי, והבטתי לצדדים. השחיין שחלף על פניי בשוונג עבר לשחיית חזה ואחר כך שחה להנאתו שחיית גב. תוך כדי תנועה, השוויצר הזה גם השפריץ עליי מים.
הרגשתי מושפל, עד שמזווית עיני ראיתי אותו עולה על הסולם ומוריד בנונשלנטיות את הסנפירים מכפות רגליו. נשמתי לרווחה כששמעתי את גֶצִי שורק במשרוקיתו ופוסל אותו בזעף.

הדגים באקווריום נהגו לשחות בזיג־זג רק כשראו אותי אוכל גפילטעפיש, אף על פי שהקפדתי לשבת עם הגב אליהם. תארו לעצמכם את המסכנים רואים דרך זכוכית איך אני אוכל את בני מינם טחונים ומרוסקים

עמדנו על הגשר, קבוצה של שלושה בנים רטובים. גֶצִי ניגש אליי, טפח על השכם ואמר: "כל הכבוד בחור". כך הוא מכנה אותי כשהוא לא כועס. הוא ניגש לאחרון בתור ואמר לו: "תתכופף, תוריד את הראש", ואז ענד סביב צווארו מדליה קשורה בסרט.
"הלו, מקום שלישי זה מקום מכובד", אמר לי כשראה אותי עומד שם מתוסכל.
"כן", מלמלתי ללא קול, "אבל זה גם המקום האחרון".
הערכתי את הדגים. אהבתי את יכולתם לנוע בזריזות כזו מבלי להתעייף ומבלי לצפות למדליות.

בניגוד לתקנון

(זוכרים דפיקה פתאומית בדלת?) אז יאללה בואו נמשיך.
בדרך כלל נהגתי לשבת בבית מול האקווריום המהפנט הזה שלי. שחיית דגי הזהב הייתה מרגיעה אותי.
הדגים באקווריום נהגו לשחות בזיג־זג רק כשראו אותי אוכל גפילטעפיש, אף על פי שהקפדתי לשבת עם הגב אליהם. תארו לעצמכם את המסכנים רואים דרך זכוכית איך אני אוכל את בני מינם טחונים ומרוסקים.
הפעם לא אכלתי גפילטעפיש, ובכל זאת הדגים שחו בזיג־זג לשמע הדפיקה ההססנית ההיא על הדלת. "כן!" עניתי מייד.
הדלת נפתחה לאיטה, כאילו לא הוחלט סופית אם הביקור כדאי, אז עניתי חזק יותר: "כן!" אולי לא שמעו, חשבתי.

לא נשאיר את הדגים לבד

בכניסה עמד לא פחות ולא יותר מאשר ממלא מקום סגן יו"ר ועדת החברים, שייקרא מעכשיו בקיצור סניו"ר. ובכן, סניו"ר עמד שם במלוא הדרו ובגודל טבעי.
"שלום, במה אוכל לעזור לך?" שאלתי בהפתעה.

אשתי אחזה בידי. "בוא, שמוליק, אורזים ועוזבים. אנחנו לא דגים, ואנחנו לא בשבי. קיבוץ זה לא בדיוק חצץ צבעוני וצמחי פלסטיק". ואני רק לחשתי: "לא נשאיר את הדגים לבד"

"יש שמועה שיש לך טלוויזיה בבית, וזה בניגוד לתקנון. יש תור. מקבלים לפי ותק, ואין להכניס טלוויזיה הביתה באופן עצמאי", אמר ותר בראשו כתנשמת המחפשת את טרפה. הוא סרק במבטו את חלל הסלון, עד שמבטו נעצר באקווריום שהאיר באור כחלחל.
מייד הבנתי. "נו, יופי", אמרתי בלעג, "בוא ונחפש ביחד. הלוואי ונמצא".
"תאורת האקווריום הכחולה נראית מבחוץ כמו טלוויזיה", גמגם קלות סניו"ר.
שמתי לב, ברגע זה ממש, שגודלו של סניו"ר אינו טבעי כל כך.
"כן", יריתי מהמותן. הבנתי את הטעות, אך יותר מכול הבנתי את החטטנות.
סניו"ר יצא שפוף מדלת ביתנו.
אשתי אחזה בידי. "בוא, שמוליק", כך היא מכנה אותי אתם יודעים מתי, "אורזים ועוזבים. אנחנו לא דגים, ואנחנו לא בשבי. קיבוץ זה לא בדיוק חצץ צבעוני וצמחי פלסטיק".
ואני רק לחשתי: "לא נשאיר את הדגים לבד".
הקיבוץ דומה לבריכה קטנה, למדנו להתמודד כמו הדגים ולשחות לעיתים גם נגד הזרם, נשארנו, ובמיוחד סלחנו.