אחד משני הקטעים הכי חזקים, והמרגש שבהם לטעמי, בסרט "שכנים של תקווה", על יחסי השכנות הנדירים בין קיבוץ מצר לכפר הערבי השכן מייסר, הוא תיעוד אחת הישיבות בין ותיקי הכפר לוותיקי הקיבוץ, בספטמבר 2025 במצר.

הם כבר צוות מודאג שנקרא "שכנים של תקווה" ובוער בהם הצורך לחדש את היחסים בין מצר למייסר ולהזרים דם בעורקיהם, שכן בני הדור השלישי משני היישובים כבר בקושי מכירים זה את זה, בניגוד לשכנות המפוארת של פעם. ודווקא בשל המצב הרעוע בכל הנוגע לדינמיקת יהודים-ערבים בפרט ולכבוד הדדי וכינון יחסי שכנות עם מי שאינו בול כמוך במדינת ישראל בכלל, הם נחושים להניע שינוי. ברור שצריך להתחיל בקטן. "בְּרוך", כפי שאומר אחד מאנשי מייסר.

וכך, מעל מגש הכיבוד שולפת נילי שחר, ארכיונאית מצר ואחת המרואיינות המרכזיות, את הסמארטפון שלה (כמובן בעל קייס נפתח שהוא Must אצל סבתות) ומעדכנת את המשתתפים שהיא פונה לחוכמת הצ'אט GPT שיציע לה פעילויות ליום גישור כייפי ראשוני בין הקהילות. הנהוני הסכמה סביב השולחן, כולם יודעים במה מדובר. מרוצה, היא מתחילה להקריא את הפעילויות (המוצלחות) שהוא מפרט: שוק אוכל קהילתי, ציור קיר משותף, טיול משותף בטבע.

המשתתפים מעלים חיוך קטן על פנים שהזמן והחיים בישראל כבר נתנו בהם אותות. יש אפילו מחיאת כפיים. הצ'אט מציע שיבנה עבורה יום גיבוש כנ"ל. מכאן כבר ייקחו את זה בני האנוש, שניכר שהבינו שעל אף שלא הצליחו לשמר את יחסי הדו-קיום שלהם בוואקום – זה בלתי אפשרי – הם בכיוון לעלות על דרך המלך.

חולקים מים וחלב

יש בסצנה הקצרה הזאת כל כך הרבה, ויותר מהכול – הכוח והחוכמה של זקני השבט. אנשים בני 70 פלוס שלא הסתפקו בצקצוק על "המדינה שהלכה" במפגשים במועדוני הוותיקים ואז חזרה הביתה כדי לשנו"צ. הם אלו שחוו וזוכרים יחסי שכנות טובים שצלחו אתגרים עצומים, ולא הסכימו לעמוד בעייפות מהצד ולתת להם להפוך לאבק.

וקטעים מרגשים לא חסרים בסרט המצוין הזה (שזמין לצפייה ביוטיוב) שמספר את הסיפור הבאמת מופלא על כפר שנוסד בערך ב-1883 והפך לעצמאי בתקופת המנדט הבריטי, ועל קיבוץ "השומר הצעיר" שעלה לקרקע ב-1953 עם חלוצים מארגנטינה שלא רק דקלמו סוציאליזם ואחווה. אספקת המים של מייסר עד שנת 1947 הייתה על ידי ניצול בורות קדומים שמצאו התושבים במקום, ואשר מספרם נאמד, לפי האתר של מצר, בכ-50 בכל שטחי הכפר. כשהוקם הקיבוץ הצעיר, אנשי מייסר הסכימו ישר, בראייה נבונה קדימה, לחלוק איתם את המים מהבאר העתיקה "ביר אל חממה" ("באר היונים") שנוקתה והושמשה ב-1947.

למוחרת הפיגוע במצר הגיעה משלחת ממייסר. "אלה שכנים שאתה מכיר את ילדיהם הגדולים והקטנים", אומר בסרט נג'יב אבו רקייה. "היישוב והקיבוץ קיבלו את המנחמים יחד. זה לא קרה אף פעם בארץ (…)"

המוטו, כפי שהם חוזרים על זה לאורך הסרט בעברית ובערבית, הוא "אנחנו לא הולכים לשום מקום ומפריד בינינו קילומטר. עדיף שנסתדר בינינו בטוב". קל להגיד, קשה ליישם. אבל הם יישמו. בהמשך, ב-1967, מספר בסרט נאיף ערדה ממייסר, כשאזל הקמח, הזמינו הקיבוצניקים את השכנים אל שדה החיטה שלהם, לקצור ולטחון לעצמם קמח. כשתנובה לא הגיעה למייסר, אנשיו קנו בתלושים מיוחדים חלב ("לילדים") בקיבוץ. תלוש של שני ליטר, של חמישה ליטר, כמה שרצו.

וכך זה נמשך, מסר של "אנחנו נגן עליכם", דוגמאות שצריך לשפשף את העיניים כדי להאמין שצופים בסרט דוקומנטרי על ישראל ולא בפנטזיה של דיסני פלוס. למשל, איך בתקופת האינתיפאדה הוקם צוות וולנטרי משני היישובים כדי להדק את היחסים ולא להיפך, שפעל במשך עשור וכלל פעילויות כמו הכנת ברכות זה לזה, עפיפוניאדה, נטיעות בט"ו בשבט. "עד שמהיום למחר", אומרת נילי שחר, "הכול נותק".

לדבר על הפיל שבחדר

הסרט ממשיך בתיאור הפיגוע במצר, שביצע מחבל פלסטינאי מהשטחים בליל 10 בנובמבר 2002, ובתוצאותיו המרות – רצח חמישה אנשים, מהם שני ילדים. אנשי מצר קיבלו הוראה להסתגר בבתיהם בחשיכה בזמן האירוע. למוחרת הגיעה משלחת ממייסר להביע תנחומים ולגנות את הפיגוע. "אלה שכנים שאתה מכיר את ילדיהם הגדולים והקטנים", אומר בסרט נג'יב אבו רקייה. "כשהם הקימו את בית התנחומים בקיבוץ, היישוב (כוונתו למייסר, ע"ט) והקיבוץ היו יחד, הם קיבלו את המנחמים יחד. זה לא קרה אף פעם בארץ (…)".

הקטע החזק השני בסרט, שגם ממחיש שהוא לא בורח מהאמיתות הקשות והמורכבות יותר, הוא בפגישה שכוללת גם את הדור הצעיר יותר. כדי להתקדם, צריך להודות גם במה שכואב ולא נוח לומר. המלחמות, הנופלים, הצלקות, אווירת השיסוי הכללית נתנו את אותותיהן ו-7 באוקטובר, כפי שאומר בסרט חבר הקיבוץ איציק רותם, "הוא מסמר נוסף בארון הזה. זה הגביר את הפחד, זה העלה את החששות. היום אני בעיקר עצוב".

מה שמשך אותי במיוחד היה הפער בין הסיפור ההיסטורי המרגש, לבין החשש שעלה אצל ותיקי שני היישובים שהקשר הזה, שנבנה במשך עשרות שנים, עלול להיחלש או אפילו להיעלם בדור הנכדים

באותה פגישה הם כבר מתחילים לתכלס את האירוע שברצונם להפיק, אבל ניצן ראובני, חברת הקיבוץ מדור ההמשך, מרגישה לא נוח עם הפיל שבחדר, וזה ניכר על פניה. "אנחנו מפספסים משהו שאנחנו לא מדברים עליו", היא אומרת באומץ. "שיש המון פחד, אצל אנשים, גם אצל ההורים". לחלק מהשכנים לא קל לשמוע, זה פוגע. אבל ברגע קצר (גם אם ערוך, אולי) יוצאת אמת הכרחית. הדור המבוגר עוד מרגיש מספיק בנוח או מחויב דיו למשימה כדי לעשות מה שהמבוגר האחראי עושה – להחזיק בכנות את הרגע הזה ולא לראות בו בגידה או הזדמנות להתקרבן, אלא הכרה בשבר שדורש איחוי. דיאלוג קצר ונקסט – מסכמים באמירה ש"העשייה שלנו תביא את התקווה לבאים אחרינו". אם רק ייראו בסצנה הזאת השראה להתחלת ניסיון להתיר קונפליקטים כה רבים במדינה.

בסופו של דבר התקיים בינואר השנה אירוע מרגש ומוצלח מעל למצופה בחורשת מייסר, לתושבי שתי הקהילות. הם הגיעו בקלנועיות ובקלאב קר וברגל, נטעו, אכלו, תזמורת של "תנועת הצופים הערביים" תופפה, הילדים נשנשו שערות סבתא ופופקורן. הנאום הקצר של סמיח עמראנה, מנהל הקהילה של מייסר, יפה, קולע וכל כך מרגש בפשטותו: "ברוכים הבאים, אנשי מצר. אני מבקש מכם: תמיד תגיעו, אתם תמיד מוזמנים. זה הבית השני שלכם. אנחנו אוהבים אתכם. אנחנו שמחים שאתם באים אלינו, אנחנו רוצים לראות אתכם יותר". אי אפשר לפספס את ההתרגשות של הקיבוצניקים המחוספסים והמבוגרים שמאזינים. הם הצליחו.

חלק מתהליך ההתעוררות

הסרט, של הבמאי מיקי שטיינר, הופק על ידי "כאן 33" ושודר ב"כאן דוקו" בסוף אפריל. במשך חצי שנה שטיינר (המתגורר בבנימינה) ראיין ועקב אחרי קבוצת הוותיקים שיצאה לקרב על הידוק וכינון מחודש של יחסי השכנות. "החלטתי לעשות את הסרט כי הרגשתי שיש כאן סיפור נדיר וחשוב, סיפור מקומי מאוד, אבל כזה שנוגע בשאלות הכי גדולות של החברה הישראלית: שכנות, אמון, זיכרון, פחד, תקווה והיכולת לבחור שוב ושוב בקשר אנושי גם כשמסביב המציאות נעשית קשה ומורכבת", הוא כתב בעלון הקיבוץ על הסרט.

חבר סיפר לו על מפגשי "קפה אחלה" בין ותיקי מצר ומייסר, שסופם בעצם מתחיל את הסרט, עם ההתגייסות לרתום את דורות ההמשך. "מה שמשך אותי במיוחד היה הפער בין הסיפור ההיסטורי המרגש של יחסי מצר ומייסר, לבין החשש שעלה אצל ותיקי שני היישובים שהקשר הזה, שנבנה במשך עשרות שנים, עלול להיחלש או אפילו להיעלם בדור הנכדים. היה בזה משהו מאוד קולנועי ומאוד אנושי: אנשים מבוגרים, שנושאים איתם זיכרונות של שכנות טובה, מבינים שאם לא יעשו מעשה עכשיו, הגחלת הזו עלולה לדעוך. הרגשתי שיש כאן לא רק סיפור על העבר, אלא בעיקר סיפור על העתיד", כתב בעלון. "מבחינתי, הסרט לא רק תיעד מציאות קיימת, אלא גם היה חלק מתהליך ההתעוררות שלה".

האירוע בחורשה היה ספתח. הוא היה מרומם נפש וזה גרם לאנשים לפנות ולהתנדב ואנחנו מתכננים לייצר מפגש בבריכה. דובר גם על שיתוף פעולה סביב ספורט וכדורגל

"עצם הנוכחות של המצלמה, השאלות, החיפוש אחר העדויות והמפגש המחודש בין אנשים, יצרו הד. הם הזכירו לכולם שיש כאן סיפור בעל ערך, ושאם לא מספרים אותו (…) הוא עלול להישכח. אני מרגיש שזכיתי להיות חלק מתהליך שבו זיכרון ישן הפך שוב למשהו חי, מרגש ורלוונטי. בסופו של דבר, מה שמשך אותי לסרט הזה הוא האמונה שסיפורים כאלה יכולים להזיז משהו בלב. לא בהכרח לשנות את כל המציאות, אבל לפתוח פתח. להזכיר שאפשר גם אחרת (…) ושגם היום, למרות הכול, יש אנשים שמוכנים לבחור מחדש בשכנות בהקשבה ובתקווה".

מסר לנקלטים החדשים

ניצן ראובני, שהשתתפה בסרט ובפרויקט, כתבה בעלון "(…) אני נוטה להסכים שהקשר בין מצר למייסר הוא יותר מקשר רגיל בין שני יישובים. יש כאן ברית מיוחדת במינה ששרדה לא מעט אתגרים, כי יש רצון אמיתי והדדי בידידות בין שני היישובים על כביש 5923. אנחנו לפני מהלך מסיבי של קליטה, וחשוב בעיניי להעביר את המסר הזה גם לנקלטים החדשים (…) הלוואי שנצליח לאחד כוחות ולעגן יחד מסורות משותפות".

האם, חצי שנה בדיוק אחרי הפגישה המתועדת בחורשה, הם כבר עם הפנים לאירועים נוספים? יסמין צפר, בתו של איציק רותם שגם הופיעה בסרט ויושבת בצוות עונה ש"זה בתכנון. עוד לא קבענו משהו קונקרטי אבל ברגע שננעץ תאריך ביומן לא יהיה לנו קושי. האירוע בחורשה היה ספתח ואנחנו מתכננים לייצר מפגש בבריכה. דובר גם על שיתוף פעולה סביב ספורט וכדורגל (בסרט מראים את קבוצת הכדורגל המשותפת של מצר ומייסר, שפעלה בעבר). חשוב לי לומר שגם לפני האירוע היו הרבה אנשים שהיו מעורבים בחיבור הזה, ויש עוד יותר מעורבות אחרי שהוא הסתיים.

הוא היה מרומם נפש וזה גרם לאנשים לפנות ולהתנדב לטובת עשייה בהקשר הזה. אתן כדוגמה את 'מעגל תמר' – פורום של תושבי המועצה האזורית שלנו, שבו יהודים וערביים, דתיים וחילוניים. זאת יוזמה של המועצה לשירותים חברתיים, בהנחיה מקצועית ושם קורים תהליכים קבוצתיים. אנחנו נפגשים כבר שנתיים, פעמיים בחודש, והנוכחות של אנשי מצר ומייסר היא באחוזים חריגים למעלה – שזה כנראה גם מכוח ההרגל וגם רצון להיות בעשייה".

לצפייה בסרט: youtube.com/watch?v=DBjBYXlo59k&t=2900s

בימים אלה מוצעות הקרנות של הסרט "שכנים של תקווה", בליווי מפגש עם במאי הסרט ומשתתפים בו, ביישוב המעוניין בכך.
לפרטים נוספים ולהזמנת הקרנה: מיה נאור 054-6664290.