להוציא לאור ספר שירה זה חתיכת עניין.

אנשים חושבים שעיקר הבעיה היא ההיבטים הטכניים: באיזו הוצאה להוציא אותו, עצמאית או "אחת הגדולות"? (ומי מהן בכלל תסכים להוציא אותו לאור?) כמה זה עולה? (אומרים שהרבה. צודקים). מרוויחים מזה משהו? (בתחום הכספי? ההפסד מובטח), ואפילו: זה הרבה עבודה? (כן, אבל כמו בכל תחביב: זו העבודה שאתם כן אוהבים לעשות).

אבל כל אלו אינן שאלות חשובות בעיניי, כמו השאלה: האם יש לך מה להגיד? ביחד עם שתי החברות שלה: מה את/אתה רוצה להגיד? ו-האם יש לך אומץ להגיד את זה?

היה לי מה להגיד לאל שאני לא מאמין בו וגם על הבית שממנו באתי: התייחסתי לקיבוץ רביבים, לילד שגדל בו, והאיש המבוגר המביט בו עכשיו מבחוץ, כמלביש זיכרון על מציאות פיזית קיימת

אני מניח שבשלב הזה נותרנו כאן רק אתם, אוהבי השירה, ואני. אז בואו תתקרבו, אפשר להצטופף קצת… ונעשה היכרות: שמי יורם גלילי, גדלתי בקיבוץ רביבים, והייתי בו עד גיל 31, וכיום אני גר עם בת הזוג שלי בקיבוץ שדה בוקר. ב-2022 הוצאתי לאור ספר שירים ראשון, "נקודה אחת לטובתך" (בהוצאת "שופרא" לספרות יפה). הייתי אז כבר בן 52. אני חושב על זה שאולי הספר יצא רק בגיל הזה למרות שאני כותב שירים כבר מגיל עשר לפחות, כי הייתי צריך לחכות עד שאתחיל להרגיש שיש לי תשובות טובות מספיק לשלוש השאלות שהצגתי קודם.

ריבונו של עולם, הינה הזדמנות

היה לי מה להגיד לאל שאני לא מאמין בו, היה לי מה להגיד על דברים שמחים ועצובים, על אסונות שקרו לי ועל אהבות נפלאות, על הפרידה מהוריי, שמתו בשיבה טובה, על מלאכת החינוך שהיא עולמי, וגם על הבית שממנו באתי: בשער שנקרא "על המקום" התייחסתי לקיבוץ רביבים, לסביבה המדברית של רמת הנגב, ליורם הילד שגדל בו, והאיש המבוגר המביט בו עכשיו מבחוץ, כמלביש זיכרון שבמידה רבה לא קיים עוד, על מציאות פיזית קיימת.

בספר ההוא רציתי להגיד כמה דברים, ובראשם לתת מקום לנקודת המבט שלי על החיים, למילים ולדימויים, לצבעים, לריחות ולקולות, למגע ולתחושות…

חשבתי גם שהדבר שאולי התעכבתם עליו לפני רגע בהרמת גבה, הרעיון שיש לאתיאיסט לומר משהו לקב"ה, לקיים איתו שיחה, הדבר הזה הוא ייחודי ומביא איתו בשורה גם לאחי החילוניים, לאמור: אתם לא חייבים להפסיק להיות אתיאיסטים, אבל תוכלו אם תרצו למצוא נתיבים שהם לגמרי משלכם ליהדות שתבטא אתכם. לא "היהדות", שבשמה מרבים לדבר באחרונה, אלא יהדות, היהדות שלנו. אני יודע שיש מהקוראים שהדבר הזה הוא לצנינים בעיניהם, וברגע שהם שומעים "יהדות" ו-"אלוהים" – הם (מצהירים שהם) מחוץ למשחק. זה בסדר, כמובן. לרבים אחרים אני חושב שיש פה הזדמנות למצוא את הקול שהם חיפשו, או קול שהם מכירים ואוהבים מגופים כמו בינ"ה, אלול, המדרשה באורנים ומכון הרטמן, וגם ממש מהחינוך שקיבלנו בקיבוץ, שהרבה ממנו היה בעיניי חינוך נפלא ליהדות נפלאה.

כשגדלתי והפכתי את העיסוק בחינוך ליהדות ועריכת טקסי חיים יהודיים לעיקר המקצועי של חיי, למדתי קצת יותר את השפה ומושגיה, וכך יכולתי לקחת מושג כמו "חוט עירוב" שלא קיים בקיבוצים שלנו, לא פיזית ולא רעיונית, ולהחיל עליו רעיונות ותפיסות שאני חושב שכן תוכלו לזהות בהם את עצמכם:

*

לָקַחַת חוּט אָרֹךְ,

לְהַקִּיף אֶת הָאָרֶץ

עַל כָּל יוֹשְׁבֶיהָ

וְלִקְבֹּעַ –

עַד כָּאן תְּחוּם פֵּרוּד

וּמִכָּאן עֵרוּב וְחִבּוּר.

שָׂא עֵינֶיךָ וּרְאֵה:

כָּל הָאָרֶץ בֵּית כְּנֶסֶת

כֻּלָּהּ בֵּית מִדְרָשׁ

כָּל זֶה שֶׁל נְעָלֶיךָ

וְעַל כְּתֵפֶיךָ

וּבְיָדֶיךָ

לְהַדְלִיק נִיצוֹץ שֶׁל נֶחָמָה

כִּי כָּל רָצוֹן הוּא תְּפִלָּה

וְיֵשׁ מָקוֹם בָּרוּךְ הוּא,

יֵשׁ מָקוֹם.

קרני אור ראשונות

בוודאי שמתם לב גם לשימוש במושג "מקום" שהוא אחד מכינויי האל (מוכר לנו מ-"מצוות שבין אדם למקום"), וכאן הוא משמש כדי לטעון שיש מקום לכל הגישות השונות ליהדות. למעשה הוא הופך לטיעון פולמוסי, מתווכח עם התפיסה שלפיה יש רק דרך ישרה אחת (מילולית: אורתו-דוכסיה) להיות יהודי או יהודייה.

עד כאן על הספר הראשון ועד כאן על התשובות שמצאתי לשאלות של האם יש לי משהו להגיד, ומה בעצם אני רוצה להגיד. כדי למצוא עוד אומץ להגיד את הדברים, הייתי צריך לחכות לספר השני. שמו, "חייב לצאת" (בהוצאת "פרדס"), מרמז כבר על דברים שהיו חייבים לצאת ולהיאמר, ולפעמים הם נדחפים החוצה גם מתוך אומץ וגם משום שאי אפשר להחזיק בהם עוד בפנים.

גם לכתוב אהבה דורש אומץ. האם כתיבה על אהבה דורשת דיוק? אהבה בגיל 50 פלוס דורשת כבר מילים נכונות לתארה

בספר הזה העמקתי לתוך רגעים אישיים של שברון לב, שבהם עסקתי באהבות נכזבות, בהתפרקות חיי הנישואים שלי, ובעוד כאב או שניים. בשער "יונים פצועות" נגעתי בשיברונות לב שאולי אתם ואני חולקים אותם: הקושי להחזיק עמדה רודפת שלום לאחר האינתיפאדה השנייה, הזיכרונות שלי מהעצרת שבה נרצח רבין ושבה נכחתי, וכן מהימים שבאו לאחריה, ולסיום גם טבח שבעה באוקטובר, אותה עננה שחורה שירדה עליה, ושאנחנו נאבקים לראות דרכה קרני אור ראשונות.

בבית הספר שבו אני מלמד כיום קיים מושג, "מיץ אומץ", שאותו מתבקשים לפעמים המורים והמורות לשתות באופן סמלי בתחילתו של יום מאתגר. אם ללכת עם הדימוי הזה, אני חושב שהייתי צריך לשתות ממנו קנקן שלם כדי לכתוב – ולפרסם – את השער "אחוזת הסופה" שעוסק בפגיעה מינית שעברתי בילדותי. מקהלה מרובת קולות, של קרובים ורחוקים, חיים ומתים, מזלזלים כמו-גם אוהבים, כולם שרו באוזניי: בשביל מה אתה צריך את זה? למה שלא תקבור את העבר – בעבר… נדרשה לי שיחה ארוכה מאד עם עצמי, ונדרשה עוד עבודה כירורגית, שאותה עשיתי בעזרת המשוררת בכל סרלואי, שערכה את שני הספרים שלי, כדי לדייק את הדברים לכדי שירה. השירים בספר מספרים את הדברים כפי שהיו, הולכים אל הילד שהייתי אני, נוגעים בכאבו, וחוזרים לכאן ולעכשיו. בחרתי מתוכם את השיר הזה:

אפשר לספר

אָמַר בְּלִבּוֹ: עַד שֶׁלֹּא יָמוּתוּ הוֹרַי

לֹא אַעֲלֶה עַל דַּל שְׂפָתַי

דָּבָר מִמָּה שֶׁאֵרַע

רַק אֶתְהֶה בֵּינִי לְבֵינִי

מַדּוּעַ לֹא דָּאֲגוּ

כְּשֶׁאִחַרְתִּי לָבוֹא מֵהַבְּרֵכָה

מָה חָשְׁבוּ לְעַצְמָם.

מֵתוּ הוֹרָיו

וְנִקְבְּרוּ בְּחֻרְשָׁה אַחֶרֶת

גַּם בָּהּ שׁוֹרֶקֶת הָרוּחַ בֵּין הָאֳרָנִים

אַחֲרֵי הַצָּהֳרַיִם

וַיְגַלֶּה כִּי עַד כֹּה וְעַד כֹּה

כְּבָר נִטַּשְׁטֵשׁ הַזִּכָּרוֹן

קָהָה הַכְּאֵב

בָּאוּ עֶלְבּוֹנוֹת חֲדָשִׁים

הִרְחִיקוּ הַיְּשָׁנִים

כְּבָר אֶפְשָׁר לְדַבֵּר

מֻתָּר לְסַפֵּר

מָה עָשִׂיתִי, מָה עָשָׂה לִי

אֲבָל לִקְרֹא לְזֶה

בַּשֵּׁם הַמְּפֹרָשׁ

לְמִי יֵשׁ כּוֹחַ עַכְשָׁו.

המילים האחרונות לכאורה נסוגות מהנכונות לעסוק בדברים, אבל מחזור השירים השלם מראה שבסוף "יש כוח" לקרוא לדברים ואף לתאר אותם. השיר הזה נותן הד לקושי להגיד זאת במפורש (וכמובן, משתמש בכוונה בכינוי "השם המפורש").

בבית הספר בו אני מלמד קיים מושג, "מיץ אומץ", שאותו מתבקשים לפעמים המורים והמורות לשתות באופן סמלי בתחילת יום מאתגר. הייתי צריך לשתות ממנו קנקן שלם כדי לכתוב – ולפרסם – פגיעה מינית שעברתי בילדותי

גם לכתוב אהבה דורש אומץ, אם כי אומץ מסוג אחר, ובשני הספרים השתדלתי לכתוב יפה את אהבתי לענבר, בת הזוג שלי משדה בוקר. האם כתיבה על אהבה דורשת דיוק? הרי אותם רגשות מתפרצים כמו מבקשים ותובעים שלא ירסנו אותם לכדי מילים שקולות. אני חושב שבעוד שזו גישה שמתאימה לגיל הנעורים, הרי שאהבה בגיל 50 פלוס דורשת כבר מילים נכונות לתארה. הנה שיר שמדגים זאת. אגב, בעוד שבספר הראשון שלט הנוף של רמת הנגב וקיבוץ רביבים, כאן כבר אפשר לחוש בנוף של שדה בוקר:

ועכשיו דמדומים רכים של ערב

עוֹד אוֹר,

אֲבָל כְּבָר רוּחַ דַּקָּה, קְרִירָה

לִפְרָקִים צוֹנֶנֶת בִּי

הַצְּבָעִים לוֹטְפִים אֶת עֵינַי,

הָאֹפֶק מִסְתַּמֵּן,

אֲבָל הַנּוֹף

הַנּוֹף עוֹד כֹּה יָפֶה.

יָדַי מְשַׂחֲקוֹת בְּאֶבֶן קְטַנָּה

כְּבָר נוֹתַרְנוּ הֶהָרִים וַאֲנִי

לְלֹא שֶׁמֶשׁ

בְּשֶׁקֶט.

בַּבַּיִת דּוֹלֵק הָאוֹר

וְיֵשׁ לִי עוֹד טַעַם,

אֲנִי בָּנָנָה שֶׁרֻבָּהּ דְּבַשׁ

יוֹדֵעַ הֵיטֵב

שֶׁלֹּא לְכֻלָּם זֶה מַתְאִים,

מַסְפִּיקָה לִי יָדֵךְ הָרַכָּה

שֶׁתִּבְחַר בִּי

מִכָּל אַבְנֵי הָעוֹלָם הַקְּטַנּוֹת.

יותר ממה שכתבתי לפניכם נמצא בספר, אבל כאן מסתיים המקום.

כתיבת שירה היא עיסוק נפלא ומומלץ, ואני מקווה שתיהנו גם מקריאתה.

את הספרים ניתן להשיג באתרי ההוצאות "שופרא" ו-"פרדס" ובאתר "עברית" וכן ישירות: yoramgalili@gmail.com