מה זה?! זאת טבעת? זה צמיד? לא! זה… פטרול בחניתה, ביראון או בדן. עוד הברקה צילומית של האומנית הדר סייפן, שמצליחה להאיר באור פתייני, לא מפוענח וזרחני את מציאות החיים ליד הגבול. "במקביל לפטרולים בגבול הצפון, את התנועה של הקפת היישובים יישמה סייפן גם בסטודיו שלה: היא חוררה על נייר שחור את מִתאר הכבישים ההיקפיים, האירה את הנייר מאחור, ואז פִטרלה סביב היישובים המחוררים בנייר עם מצלמתה, שהונעה באיטיות ובחשיפה ארוכה לאורך ההיקף", מסביר האוצר ד"ר קובי בן מאיר את טכניקת העבודה של סדרת הצילומים "פטרולים בסטודיו" שהוצגה במוזיאון חיפה ב-2025-2024 ושממנה הציגה סייפן צילום אחד גם במסגרת "המצפן" – תערוכת האומנות של "זומו" שהתקיימה בשנה שעברה בכפר גלעדי, בסימן המלחמה, הפינוי והשיבה לצפון.

"בכך סייפן כמו מותחת גדר הגנה הרמטית סביב היישובים כדי לגונן עליהם מפני פלישה. בדימוי שנוצר – ספק תכשיט מנצנץ, ספק גדר חונקת – אין זכר לחיים שהיו אמורים למלא את היישובים; במקומם נותר חלל שחור וחסר. בנימה אישית, אלו עבודות שמבקשות להיות מעין קמע, לשמירה ולהגנה על יישובי ההר הישראלים שצמודים לארגון הטרור חיזבאללה", נכתב.

יש לי חולשה למקלטים

בצפייה בעבודות אומנות, הנחייה טובה תהיה לא לקפוץ ישר להסבר הקטן שמופיע ליד היצירה, אלא לנסות להתמודד קודם לבד עם מה שהאומן רצה להביע או מה שהעבודה שלו עושה לצופה בלב או בבטן, אבל במקרה של סייפן, שמציגה כעת עבודות וידאו בתערוכה "הקו הכחול" ב"אטלייה שמי" בקיבוץ כברי, חייבים לקרוא את ההסברים, אולי במקביל להתפעלות מהצבעוניות הניאונית, התכנון הגרפי והאסתטיקה.

זה יותר מורכב למי שגדל באזור כי יש כאילו בחירה אבל מי שנטוע באזור – נשאר. האחיות שלי חזרו לדפנה מהפינוי ומגדלות ככה ילדים, אחת מהן בקומה שנייה ללא ממ"ד. ובכל זאת – חיים

למשל סדרת הצילומים "שהות אומנית במקלט ציבורי" מ-2015-2014 בה צילמה חללי מקלטים ביישובי גבול הצפון הצמודים לגדר. היא מצאה אסתטיקה וסדר במזרונים שדחוסים זה על זה בשיטתיות במרחב הסגפני. שהות אומן (או "רזידנסי") נזכיר, עליה מפנטזים כל האומנים, היא הזמנה ליצור בשקט וללא הסחות דעת במקום פסטורלי לרוב ולעיתים גם בחו"ל, הממומן על ידי המזמינים ובו דואגים לכל צרכיו של האומן, שיוכל להתמקד ביצירתו. סייפן בחרה, מטעם עצמה, בשהות אומן בתוך מקלטים. "אני עדיין אוהבת מקלטים, בכל מקום שאני מגיעה אליו ויש מקלט שאפשר להיכנס אליו – אני אעשה את זה", מצהירה מי שנולדה וגדלה בקיבוץ דפנה ומסכמת את ילדותה כ"היו לה שני צדדים: מעל ומתחת לקרקע".

מה? מה יש לאהוב בשהייה בתוך מקלט?!

"בילדות ממש ממש אהבנו את המקלטים, זה היה עולם של מסתורין ומשחק וחוויתי אותו כמקום מוגן, שקט, קרירות כזאת. נכון שהריח מזעזע, אבל חווינו שם חוויות טובות. אנשים לא ידעו, למשל, שיש מנהרות מתחת לכביש בדפנה שמחברות בין בתי הילדים למועדון, זה עולם שלם. היית נכנסת למקלט אחד ויוצאת מפתח אחר בקיבוץ. זה חלק מהנרטיב שלנו".

ומה עם מקלטים מוזנחים ונטושים באזורים פחות צמודי גבול? עלולים להיות שם למשל נחשים.

"אני לא מפחדת מנחשים. יותר מפחיד זה למצוא תופעה אנושית פחות חיובית, אבל זה עולם שאני מאוד אוהבת ללמוד. כל המקלטים אמורים להיות בסטנדרט מסוים, אבל בדן, למשל, הם מאוד מסודרים ונקיים ומטופחים עיצובית וזה עושה משהו אחר כשאת נכנסת".

הריאיון עם הדר סייפן (כמעט 41) שמתגוררת בקיבוץ ראש הנקרה, נערך לרגל הזכייה הטרייה שלה בפרס מדליין, המוענק פעם בשנה על ידי מרכז האומנים בתקוע וכולל מענק כספי בסך 10,000 שקל ליצירת עבודת אומנות חדשה ותערוכת יחיד במרכז האומנים. אבל סייפן, שקיבלה כבר לא מעט פרסים, כולל פרס משרד התרבות ב-2021 ופרס מוזיאון ישראל לצלם צעיר ב-2024, כל הזמן בפעילות.

ב-2018 הגיעו ארצה משלחות של אוצרים מהולנד. הראיתי להם עבודת וידאו של המקלטים הציבוריים והם אמרו שלא היה להם מושג שילדים ישראליים גדלו תחת טרור בתוך ישראל וסבלו

במסגרת התערוכה המדוברת "התנועה: קיבוץ באמנות הישראלית" במוזיאון רמת גן, היא מציגה את "הזוהר הצפוני" מ-2014, עבודה שצילמה במקלט 36 בדפנה, המקלט הצמוד לבית הוריה שבו ישנו כילדים וחיו בתקופות חירום. "כתב היתדות" הלא מפוענח בירוק סטיק-לייטי הוא בעצם סימוני הפתחים – מצד שמאל דלת לחלל פנימי, יציאת חירום וסולם, גבול של קיר ודלת נוספת לחלל פנימי קטן.

התמה שחוזרת בכל עבודותיה היא החיים לצד הגבול. "ביליתי את כל החיים ליד גבול עוין, סוער והפכפך", היא מסבירה ויש בקול שלה חיוך וחיוניות שבולטים לאורך כל השיחה. למרות הנושא, אין שם מורבידיות, מרירות של "גזירת גורל" או אפלוליות.

איך היתה הילדות שלך?

"מצד אחד חיינו בתוך שמורת נוי – דפנה זה קיבוץ מאוד יפה והיינו רוב הזמן בתוך הנחל והיו הרבה חופש וטבע ומרחבים, ומצד שני היינו מאוד חשופים לטרור של חיזבאללה, סוג של חירום תמידי. היינו מתחת לאדמה לא רק במבצעים, אלא גם בימים שירו עלינו קטיושות בלי קשר לכלום. לא היו התרעות או אזעקות ולא ידעת באמת מתי זה יגיע ואת לומדת לחיות ככה את חייך, נוסעת ככה כילדה לחוגים".

את זוכרת הרבה פחד בילדות?

"הפחד הגיע יותר מאוחר במלחמת לבנון השנייה, כי בן הזוג שלי לחם אז. לא פחדתי כי ידעו לעבוד איתנו נכון. זה נשמע נורא, אבל המחנכים נירמלו את החיים עבורנו וזה הפך לחוסן. עכשיו, אנחנו זועקים את זה שאנחנו לא רוצים לנרמל את המצב הזה, אבל אנחנו חייבים בשביל הילדים שגדלים כאן, בשביל לשמור על הילדות והמשחקיות שלהם. כי אנחנו חיים באזור של גבול שיש לו מצבי רוח".

זה מצב דואלי.

"נכון. זה להחזיק שני מצבים מנוגדים כל הזמן: להילחם כדי שזה ייגמר ולהתנהל ככה שילדים לא יהיו מכווצים בפינה גם בתקופות מאוד אינטנסיביות של לחימה. זה יותר מורכב למי שגדל באזור הזה כי יש כאילו בחירה, אבל מי שנטוע באזור אין לו ממש בחירה – הוא נשאר. האחיות שלי חזרו לדפנה מהפינוי והן מגדלות ככה ילדים, אחת מהן בקומה שנייה ללא ממ"ד. ובכל זאת – חיים".

היא התחילה לעסוק באומנות כבר בבית הספר ומציינת שגם בתור חיילת, תיכון "הר וגיא" אפשר לה להמשיך להגיע לצייר בסדנה. "היה שם סוג של טיפוח ובגלל שזה ריאיון באוריינטציה קיבוצית מאוד חשוב לי לתת פה קרדיט למורות לאומנות ב'הר וגיא'. בחברה מאוד סגפנית ופרקטית שמו גם הרבה דגש על הרוח, היצירה והאומנות".

אנחנו לא נורמלים

את הטלטלה הגדולה שהשפיעה מאוד על יצירתה, עברה, כאמור, ב-2006 – מלחמת לבנון השנייה. "זאת היתה מלחמה מאוד קשה ולא הייתה כיפת ברזל, כך שכל מה שיצא משם נפל וזה גרם לרבים לסוג של טראומה. בדפנה כבר לא היינו 'קיבוץ' וזה פגש אותנו בסוג של שבר. הגעתי ללימודי אומנות בסמינר אורנים ולאט לאט הבנתי מה חשוב לי להציף. שאף אחד לא יודע מה שעברנו בצפון ושנשארנו לבד. ומאז זה מה שאני עושה. יש לאוכלוסיית הגבול ידע שככל שעובר הזמן כל המדינה מתחילה להתנסות בו, לצערי".

ב-2018 הצגת את תערוכת היחיד "מלונית" במוזיאון הרצליה – הכי במרכז. הרגשת שהצלחת להפיץ את הידע הזה עד 7 באוקטובר?

"בטח, היה לזה קשב רב בשדה האמנות, ההכרה בחשיבות הקול מגבול הצפון הגיעה בתחילת הדרך. ב-2018 הגיעו ארצה משלחות של אוצרים מהולנד. הראיתי להם עבודת וידאו של המקלטים הציבוריים והם אמרו שלא היה להם מושג שילדים ישראליים גדלו תחת טרור בתוך ישראל וסבלו. מבחינתם הנרטיב היה שישראל היא התוקפת. זה היה ביקור חשוב".

יש ישראלים שצפייה בעבודות שלך היתה סוג של כאפה בשבילם?

"יש אנשים מהצפון שפרצו מולן בבכי מהקרביים, שזה שיחרר משהו שהיה שם כלוא ופתאום הם מרגישים מובנים. קהל שאינו מגיע מיישובי ספר לא באמת מבין איזה עול אנחנו נושאים. הרבה פעמים יש התנשאות על הפריפריה ו'למה אתם חיים שם ומביאים את זה על עצמכם' ואני מרגישה שזאת הקטנה מחוסר מסוגלות להבין מה זה דורש. אנשים לא מבינים איזה אומץ וכמה אורך רוח צריך כדי לחיות ככה. זה להחזיק את שטחי הארץ ובסופו של דבר אתה לא יכול לאבד חלקי ארץ בגלל טרור".

בעבודות הווידאו שלך כלואה אימה, יש מצוקה שקטה אבל נוכחת. שלא לדבר על הדריכות והסכנה. ועכשיו כאדם בוגר עוד יותר התקרבת לגבול. למה?

"אלה חיי. אנחנו משפחה של יושבי גבול וזה הולך איתנו שלושה דורות. סבתא שלי הוברחה ארצה מעיראק והתיישבה בקיבוץ גשר ונאלצה לעזוב, אבל בעקבות הסיפורים שלה, שלוש הבנות שלה, שגדלו בפרדס חנה, התחתנו עם קיבוצניקים והלכו לגור על הגדר: יש לי דודה בדן, אימא שלי בדפנה ויש לי דודה בבארי שחזרה לקיבוץ כבר בדצמבר 2023. לוחמת גבול. אחרי הפינוי של דפנה, חזרנו לקו העימות כבר בנובמבר 2023, לגשר הזיו. אנחנו נאמני גבול. אנחנו לא נורמלים", היא צוחקת.

איך בן הזוג שלך, שנולד בחולתה, חי עם זה?

"באופן פנימי עמוק, אני צריכה לראות את הגבול בעיניים. יש לי איזשהו מגנט אליו, אני קמה בבוקר, רואה אותו וצריכה לראות שהכל בסדר ובן הזוג שלי מסכים לזה כל עוד יש תחנת רכבת קרובה בנהריה שמחברת אותו למרכז. אני מתפקדת מעולה בחירום, מבחינתי אלה החיים. הייתי מאוד רוצה חיים בטוחים בשביל כולנו, אבל אני מכירה בזה שאני חיה במזרח התיכון ויש לנו שכנים שלא רוצים בנו. גם אם יהיה הסכם אמיתי עם לבנון, ואני מקווה לזה, עם חיזבאללה לא יהיה. ואני יודעת להפריד".

ועדיין, את אופטימית.

"אני אדם אופטימי מטבעי, זה לא שאני לא ביקורתית אבל אני אופטימית כי אני מכירה את העם שלי ואני חושבת שהאזרחים כאן הם כוח אדיר ולכן הרבה קהילות חוו שיקום וריפוי בזכותם".