קצת לפני 7 באוקטובר תמי רם-קוכמן, אחת מהספריות המוכרות והאהובות בקיבוצי עמק החולה, החליטה שרגע לפני גיל 40 היא מפרגנת לעצמה הזדמנות אחרונה לבדוק אם עוד מעניין אותה לעשות סרטים ואם "עוד יש לי את זה".

רם-קוכמן, בת וחברת איילת השחר, למדה בזמנו קולנוע ב"מנשר" אבל מאז עבר הרבה זמן, היא נעה ונדה, הפכה לאם ולספרית מאוד עסוקה ופופולרית ובקיצור – החיים עצמם.

היא נרשמה לסדנת כתיבת תסריט עצמאי, נהנתה וקיבלה פידבקים טובים והגישה הצעה ל"קול קורא" של קרן הקולנוע הישראלי – השחקנית הגדולה ביותר בזירה, "כי רציתי לדעת שגם את זה עשיתי".

דברים טובים קורים, ורם-קוכמן קיבלה מענק פיתוח, "שזה בעצם אומר 'הינה אנחנו משלמים לך על זמן, שבי ותכתבי תסריט. זה היה ערב ראש השנה 2023", היא מספרת.

ברחתי כל עוד נפשי בי. ירדנו דרומה בידיעה שניקח שבוע-שבועיים חדר ביהל ורגע לפני שחזרנו חבר מיטבתה אמר שהוא מצא לנו חדר חיילים. את הכלב השארנו אצל ההורים

ואז הגיע 7 באוקטובר. יום למוחרת התעוררו אנשי הצפון למציאות מבהילה ומאוד לא ברורה, כמו כל תושבי המדינה, אלא שבהיותם יושבי הגבול עם לבנון, הייתה שם סיבה רצינית לדאגה.

"בדרום הגליל העליון הייתה דממת פחד מוות. היה שקט מצמית, מדי פעם שיחקו עם חיזבאללה 'פינג פונג' בטפטופים עם אפקט תודעתי מרשים. אני הרגשתי שהאינטואיציה שלי לא עובדת".

כל אחד פירש את המציאות אחרת. היא, כמו רבים, החליטה להדרים זמנית ומהר ככל הניתן, עם המשפחה. "ברחתי כל עוד נפשי בי. ירדנו דרומה בידיעה שניקח שבוע-שבועיים חדר ביהל ורגע לפני שחזרנו חבר מיוטבתה אמר שהוא מצא לנו חדר חיילים ו'בואו'. את הכלב השארנו אצל ההורים".

זה אומנם היה פינוי מרצון, עוד לפני שהמדינה פינתה את הקיבוצים שהיו צפוניים ממך בכ-30 ק"מ, אבל בכל זאת פינוי בהול, עם מינימום אריזה והרבה כאוס. איך זה היה?

"היה מזה ומזה. בהתחלה היינו מוקפים בהרבה מפונים מהעוטף ומה שחיבר אותי למציאות היה שירדתי לאילת לקנות ציוד לתספורות והתחלתי לספר בהתנדבות את המפונים. זה כלל כמובן להקשיב לסיפורים שלהם, וזה יצר קהילה. הסַפָּרוּת פתחה לי דלתות ולבבות שם".

דלת נוספת, שלא קשורה למספריים ולמכונת גילוח, נפתחה. "הקרן יצרה איתי קשר בערבה. הייתי בתקופה שחשבתי שנגמר העולם, אחרי התקפי חרדה קשוחים, אבל הם אמרו: 'עושים סרטים. צאי לדרך'. זה לא היה פשוט. זה אמר בעצם לברוא עולם דמיוני בזמן שחיינו בקטסטרופה".

איך הצלחת לפנות זמן לשבת לכתוב, בתוך כל הכאוס?

"הייתה לילדים מסגרת חלקית והיו לי שלוש שעות פנויות ביום. יש ביטבתה חדר אוכל, אבל היה כמובן צריך גם לכבס וכו'. זה היה מאוד מאתגר, נשפך שם הרבה יין בלילות כדי לקדם את היצירה הזאת", היא צוחקת, "וזה לא שהיא באה כשלוחצים פליי".

חיוכים בחדר אוכל

אבל היא נצמדה לחיים וליצירה והצליחה להרים את "המתווך" – תסריט על מתווך "שבור" אורבני שמגיע למכור בית ביישוב פריפריאלי בצפון ופוגש בילדה שאותה פיסת נדל"ן היא בית הילדות שלה. "הבית משחק תפקיד מיוחד, יש לו סודות ועניינים", היא מספרת.

אז כתבת על מכירת בית בזמן שאתם חיים זמנית בחדר קטן ביטבתה, ואת היסודות לבית שלך בהרחבה באיילת השחר היו אמורים להתחיל ליצוק ביום ראשון 8.10.23.

"הכול התערבב עם הכול. יש שם סיפור עם הלם קרב בדיוק כשכאן הנושא עלה לכותרות, אז הכול קיבל רלוונטיות, ובטח כשכתבתי על בית כשאין לי בית. התסריט יוגש להפקה ואני מאמינה בו והלוואי שיתמכו בנו".

איך היה ביטבתה?

"זה קיבוץ מדהים, הם היו בנתינה מטורפת, היתה שם תרבות והתגייסות מרגשת וחיוכים בחדר אוכל וזה היה כל כך מדהים, וכמעט החלטנו להישאר שם, התחלנו תהליך קליטה".

וואו, איזה שינוי.

"אבל זה מורכב. בסוף חזרנו לאיילת השחר ואני מאוד שמחה על זה".

חזרתם אחרי שבעה חודשים ואז למעשה התחילו להרגיש בעוצמה את המתקפות של חיזבאללה בדרום הגליל העליון וזה רק הלך והחריף. הכניסה הקרקעית של צה"ל ללבנון תגיע רק כחמישה חודשים מאוחר יותר. היית מעודכנת מאוד במצב כבר בערבה, למה החלטתם לחזור בעין הסערה?

"יצא ש'הפסדנו' בעצם משהו כמו שלוש אזעקות באיילת השחר. כשחזרנו 'הבאנו את המלחמה' לקיבוץ, הגענו במאי 2024 לבית בלי ממ"ד, רחוק מספיק ממקלט כדי להספיק לא להגיע בזמן. ידעתי שגרוע עדיין, אבל ידעתי לאן אני חוזרת. התחזקתי בשבעת החודשים האלו ביטבתה, באתי עם Center וכאימא זה דבר חשוב. חזרתי נוכחת. זה לא עושה את זה לקל יותר, אבל לאפשרי באיזושהי מידה".

הצ'אקרה שנפתחה בערבה נשארה פתוחה גם 420 ק"מ צפונה וביום אחד כששוטטה בפייסבוק נתקלה בפוסט של חבר "שהוא יוצר מהמם בשם איתמר אלקלעי. הוא כתב שהוא מחפש תסריטאי/ת לשיתוף פעולה ואמרתי שיאללה, אשמח לתנועה נוספת. שלחתי משהו שהוא לא אהב, אבל הוא אמר: 'בואי ניפגש בזום'".

משם הם כתבו יחד, בקצב של תשוקה ליצירה, את התסריט של "אקוסטיקה" עבור "קול קורא" של תחרות סרטים קצרים בפסטיבל הקולנוע של תל אביב. יוצר אחר זכה, אבל את אלקלעי זה לא ייאש, הוא המשיך לדחוף את התסריט של "אקוסטיקה" קדימה וכך קיבלה אותם תחרות "פיצ'פוינט קצרים" של פסטיבל ירושלים, ו"זה היה מפתיע ומרגש".

עדין במובן הטוב

אירוע "פיצ'פוינט קצרים" התקיים זו השנה השביעית במסגרת "ימי התעשייה" של פסטיבל הקולנוע ה-43, בשיתוף עם קרן גשר לקולנוע רב תרבותי. זוהי קטגוריה ייחודית המוקדשת לפרויקטים של קולנוע עצמאי קצר של יוצרות ויוצרים מנוסים. שבעה פרויקטים עצמאיים שנבחרו מתוך למעלה מ-60, התמודדו על מענק קרן גשר לקולנוע רב תרבותי על סך 250 אלף שקל.

עלינו לירושלים לעשות פיץ' מול אנשים סופר מוכשרים. זה היה מאוד מרגש והיינו מוקפים בכרישים רציניים מאוד ולא חשבנו שנזכה. זה התקבל בצרחות טירוף בבית, לא יאומן"

"אנו מאמינים שסרט קצר אינו רק צעד ראשון הכרחי בהתפתחותה של קריירה קולנועית, אלא סוגה קולנועית ייחודית, ותיקה כמו האומנות השביעית עצמה, המאפשרת יצירה רעננה שיש בה התנסות ובדיקת גבולות ומהווה במה ייחודית לסיפורים שאינם זוכים לראות אור בפורמטים אחרים", נימקו שם את המענק המרשים שמובטח לזוכים, שמקבלים גם מענקי פוסט-פרודקשן הכוללים שירותי סאונד ועריכה.

"עלינו לירושלים לעשות פיץ' (הכוונה להצגה מהירה ואטרקטיבית של התסריט שלהם, ע"ט) מול אנשים סופר מוכשרים. הרזומה של איתמר אפשר את הכניסה שלי לאירוע, זה היה מאוד מרגש והיינו מוקפים בכרישים רציניים מאוד ולא חשבנו שנזכה. זה התקבל בצרחות טירוף בבית, לא יאומן", היא מספרת.

וכך סיכמו באתר של פסטיבל הקולנוע את נושאו של הסרט שאורכו המשוער 15 דקות: "אב הבית של מוזיאון לאומנות בדרום, מעביר את ימיו במוזיאון הסגור בעקבות המלחמה. על רקע אזעקה, מתפרץ למקום אסד, אומן ערבי צעיר. המפגש הטעון ביניהם מתרכך ברגע שהם מבינים שבחסות הקירות המגנים של האומנות, המשותף ביניהם יכול לאפשר קרבה שאין לה קיום בחוץ".

רות דיסקין, מנכ"לית ומנהלת אומנותית של קרן גשר לקולנוע רב תרבותי ואחת משלושת השופטים בתחרות, נימקה כך את הבחירה: "תסריט מאוד עדין במובן הטוב של המילה, שבונה בסבלנות מפגש פשוט בין שני אנשים(…) על אף שהוא עוסק במלחמה ובמפגש בין יהודי לערבי, הגיבורים לא משמשים כייצוגים של רעיונות ועמדות, הם קודם קודם כל בני אדם (…)".

הרגשתי כמו צבת ים

"זה הרבה כסף לסרט קצר ומענק של פוסט פרודקשן, עבודה עם אולפנים סופר מקצועיים וזאת בעיטה מעולה בתחת היוצר שלנו", אומרת רם-קוכמן, שחשוב לה מאוד להישאר צנועה לאורך כל האירוע, והיא חוזרת ומזכירה שאנחנו רק בתחילת ה"היריון".

"איתמר הוא אומן ואיש רוח והראייה הוויזואלית שלו מיוחדת, הוא אוהב רוח ויופי ואומנות ואני הרבה יותר בן אדם של קרקע, מעניינים אותי אנשים והיחסים ביניהם והשילוב של שנינו יוצר איזון נורא יפה וזה הכוח של התסריט. אז עכשיו נתחיל לגלגל את ההפקה ולעשות אודישנים וסיורים בלוקיישנים, זה תסריט שמתרחש בדרום".

יהיו לך הרבה נסיעות?

"אני רגילה. הכול טוב. זה סופר כיף ומרגש".

היא רגילה משום שהייתה לה תחנה קודמת בדרום, שלא קשורה ל"ויברח" ליהל ויטבתה. רם-קוכמן, ילידת 1983 ("מקבוצת איתנים המעולה של איילת השחר") למדה כאמור קולנוע אחרי הטיול המתחייב, חיה בתל אביב ועבדה קצת בהפקות טלוויזיה "וזה לא הרגיש לי כמו המקום שלי, רציתי לעבוד בתוכן".

בגיל 29 שינתה כיוון וירדה למצפה רמון, שם הכירה את רן, בן זוגה, רקדה ב"אדמה", התחתנה והפכה לאם. "בזכות" דיכאון אחרי הלידה הראשונה, "חזרתי לשבילים המוכרים של איילת השחר, רציתי הביתה. הרגשתי כמו צבת ים שחוזרת להטיל את הביצים שלה בחוף שבו היא נולדה. ואת השני כבר 'הטלתי' פה".

ב-2018 היא פתחה את המספרה המיוחדת שלה, שנקראת "המספריה" באיילת השחר. היא מיד הפכה ללהיט. רם-קוכמן כבר התחילה לספר ללא הכשרה מסודרת במצפה רמון ("עבדתי במה שהידיים שלי לקחו אותי אליו") וכשראתה שהלקוחות נלהבים ושיש ביקוש רב לעבודתה, השתלמה מקצועית בתל אביב אצל תומר רשף, הגורו של הספריות הטבעיות וקיבוצניקית Born and raise בעצמה.

החיבור בין קיבוצניקיות מעל גיל 30 לבין ספרות טבעית מתבקש מאוד, לדעתי, אבל תסבירי רגע מה זה, לטובת אלו שעוד מעדיפות לצלות את השיער בפן ובהחלקות.

"מבחינתי זאת ספרות קשובה. אני כספרית אמורה לעבוד בה קשה כדי שאת כלקוחה תקומי בבוקר מהממת בלי לעשות שום דבר. העבודה שלי היא להוציא את המקסימום מהקיים. זה כיף וזאת יצירה יומיומית ואף יום לא נראה אותו דבר, והיתרון המדהים הוא שיש לי מפגש עם נשים, וזאת אפשרות לנטוורקינג. יש פה איזשהו קסם כזה, נופלים פה אסימונים טובים".

את לא מקבלת לקוחות חדשות?

"אני אשת צווארון כחול ואני עומדת מאחורי זה בשמחה ובגאון, אבל המלחמה שחקה את יכולת ההכלה שלי ולספר זה אירוע של הרבה הכלה מצדי. כשחזרתי לפה, בגלל שהרבה ספריות מעולות עזבו את האזור, רציתי לתת מענה לבנות ואפילו לא בגלל הכסף. רציתי לשמח. תספורת טובה זה משהו מרומם, בטח כשאת חיה מציאות של מלחמה, ובאיזשהו שלב הבנתי שהמחיר כבד לי מדי וצמצמתי את העבודה שלי.

"נפשית אני לא כל כך יכולה להעמיס על עצמי ולקבל לקוחות חדשות, כי זה מבחינתי לפנות מקום נוסף בלב ולשמחתי יש לי Pull מספק של לקוחות נאמנות".

ובכל זאת יש הלימה בין עיסוקיה. "כל כך חשוב לי שהכתבה לא תצא יהירה כי אני לגמרי בתוך אירוע שגדול ממידותיי, זה 'וואו' מטורף והחלום שלי הוא שיהיה סרט ושכל המסתפרות שלי ימלאו את הסינמטק המהמם בראש פינה ויראו אותו. זאת אחת משאיפות חיי המקצועיות", היא אומרת.

מה נשמע מבחינתך עכשיו בגליל העליון?

"מנצלים כל דקה של שקט יחסי כדי למלא אוויר בנפש. אנחנו חיים בישראל במצב של 'קארפה דיאם' ורוצים להגשים כמה שאפשר. זה לא מובן מאליו להתעסק ביצירה בימים האלו במדינה. התסריט שכתבנו חף מפוליטיקה. יש שם אמירה של תקווה".