במרכז האוֹמנים החדש שהוקם על ידי המועצה האזורית עמק יזרעאל, למדו השנה ילדים ונערים בעלי מוטיבציה וכישרון ההולך ומתגלה. החוג המעודד יצירה, חוגג את התוצרים בתערוכות המכסות את קירות המבנה שהיה פעם-פעם חדר אוכל של קיבוץ שיתופי, מרחביה.

קיימת גישה לפיה אין לייחס ליצירה חזותית של ילדים תכונות של אוֹמנים, שהרי הם בתהליך מוקדם של התפקחות, גילוי, היכרות והתנסות עם כישרונותיהם הצפונים, המלבלבים. בימים אלו נפתחה תערוכה העשויה לעורר השראה אצלם: חלוץ צעיר, יליד 1911 שפיתח את כישרונותיו במשך עשרות שנים והמשיך ליצור גם לעת זקנתו, עד שנפטר ב-2005, בגיל 94 והותיר אחריו עיזבון אוֹמנות יקר שראוי כי ימשיך ויעשה דרכו בעולם.

חיפוש רוחני אחר שלמות

יצירתו של אברהם תלמי (בוֹז'יק), "נפרשת כמסע אחר הרמוניה, מסע בו הציור והמוזיקה חדלים להיות תחומי יצירה נפרדים והופכים לשפה אחת," מתארת במשפט פתיחה אוצרת התערוכה, מנהלת מרכז האוֹמנים, רני ששון. והיא מרחיבה: "כצייר וכמוזיקאי, תלמי לא ביקש לתאר את המציאות כפי שהיא נראית לעין, אלא לחשוף את המנגינה הפנימית הטמונה בה. לדבריו, האור ביצירתו אינו נובע ממקור חיצוני, אלא מבטא חיפוש רוחני אחר שלמות, יופי והבעה".

התערוכה מציגה מקבץ רחב של עבודות שנוצרו לאורך שנים ואינן נושאות כותרות. היעדר השמות אינו מקרי; כל עבודה היא פרק מתוך יצירה אחת גדולה, המשתנה ללא הרף. בין ציורי נוף, דיוקנאות, הפשטוֹת ליריות, קולאז'ים וקומפוזיציות צבעוניות, נחשפת שפתו האישית של אומן שסירב להיקבע בסגנון אחד. המעבר בין מופשט למוחשי, בין סדר לחופש ובין קו לכתם, משקף את תפיסתו כי האוֹמנות היא תהליך של גילוי מתמיד."

בוז'יק לימד את נערי ונערות הקיבוץ להעריך את שפת המוזיקה, לנגן בגיטרה ובמנדולינה. הוא לימד את בני ובנות הקיבוץ ואת הוריהם לשיר במקהלה והיה שותף לניהול המוזיקלי של החגים.

בתוך המציאות במרחביה פיתח תלמי תפיסה אוֹמנותית המבקשת למצוא איזון בין היחיד לבין הכלל, בין הרוח לבין היומיום, ובין החוויה האישית לבין האידיאל החברתי

"המוזיקה הייתה עבור תלמי עקרון מארגן," מציינת האוצרת, "כפי שקולות שונים מתקיימים בעת ובעונה אחת ביצירה מוזיקלית, כך גם שכבות של צבע, קצב, תנועה ומרקם נבנים בציוריו. הקו הופך למנגינה, הצבע – להרמוניה, והקומפוזיציה כולה מתַפקדת כפּרטיטוּרה חזותית. לא במקרה נהג לומר כי הוא 'שומע' את הציור לפני שהוא יודע שהושלם".

הסבר של קנדינסקי

כמי שבחר בצעירותו לעלות לארץ, להצטרף לקיבוץ ולהמשיך את מסעו, "לצד השפה האוניברסלית של יצירתו, נטועה עבודתו עמוק בנוף הקיבוצי שבו חי ויצר. מרחביה היה עבורו הרבה יותר ממקום מגורים, הוא היה מרחב של תרבות, חינוך ויצירה, שבו התקיים דיאלוג מתמשך בין האדם, האדמה והקהילה. בתוך מציאות זו פיתח תלמי תפיסה אוֹמנותית המבקשת למצוא איזון בין היחיד לבין הכלל, בין הרוח לבין היומיום, ובין החוויה האישית לבין האידיאל החברתי".

המבקרים בתערוכה נפגשים בעשרות ציורים ממוסגרים שנשתמרו במחסן ורואים אור – "אור מצלצל" – כשם התערוכה. אלו הן, מעריכה האוצרת, "עבודות שאינן מבקשות לספר סיפור אחד או להציע פרשנות אחת. הן מזמינות את הצופה להאט, להתבונן ולהקשיב. בתוך ריבוי הצורות, הצבעים והמקצבים מתגלה קולו הייחודי של אוֹמן שהאמין כי ציור, כמו מוזיקה, מסוגל לגעת במקום שבו המילים מסתיימות, במקום שבו האור, הצבע והצליל נפגשים לכדי חוויה אחת שלמה".

האוֹמנית והמורה המוערכת, בת מרחביה, עידית לבבי-גבאי, שנשאה דברים בפתיחת התערוכה, מצאה אף היא כי "באישיותו המיוחדת של בוז'יק התגלמו תכונות קשב רב חושי ובמרחב נפשו וחייו נפגשו ושוחחו ביניהן אוֹמנויות המוזיקה והציור".

להערכתה "לנוכח העִיזבון האוֹמנותי רחב היריעה, האיכותי והערכי, שהשאיר אחריו כשרובו ככולו מאוחסן היום רחוק מעין הציבור, יצירתו עדיין לא מצאה את מקומה הראוי בשיח האוֹמנות והתרבות בישראל ואולי גם מחוצה לה." ומוסיפה כי "הציור עובר מ'תיאור ל'תיווּי'… ואם עד אז הספיקו לך עיניים… באה גם האוֹמנות הפלסטית ואומרת אוֹמנות הציור גם היא = שפה = שפה של קו, כתם, גוון צבע וצורה, והיחסים ביניהם שהיא הקומפוזיציה".

כדי להבהיר את ההתבוננות ביצירתו של בוז'יק, היא נתלית בדברים של מורי דור ומצטטת את הצייר הרוסי ואסילי קנדינסקי, שנחשב לאבי הציור המופשט, ובספרו החשוב "על הרוחני באומנות בייחוד בציור", כתב ב-1910: "אוֹמן שאינו רואה מטרה לפניו בחיקוי תופעות הטבע… ומבקש להביא לכדי ביטוי את עולמו הפנימי, רואה ברגשות קִנאה איך מושגות מטרות כאלה בטבעיות ובקלות באוֹמנות הכי בלתי חומרית בימינו במוזיקה."

לנוכח העִיזבון האוֹמנותי רחב היריעה שהשאיר אחריו מאוחסן היום רחוק מעין הציבור, יצירתו עדיין לא מצאה את מקומה הראוי בשיח האוֹמנות והתרבות בישראל ואולי גם מחוצה לה

בריאיון מעניין לאוֹמן-הארכיונאי של יד יערי, חבר המעפיל, יובל דניאלי, בשנת 1998, בוז'יק אמר: "יחסו של הקיבוץ לאוֹמנותי היה טוב ומבין עד שעברתי בשנות ה-70 לאבסטרקט… ואז התחלתי לקבל ביקורת מצד החברים"…

קבלה ומיסטיקה בירושלים

הסיבה שעבר לאבסטרקט, (ציור מופשט, ז"ה) לדבריו היא כי: 'מילדותי עמדתי במשימות חברתיות, תנועתיות ואידאולוגיות. רציתי להציל את העולם. אך הגעתי לרגע בו אמרתי לעצמי: 'לעזאזל הכל. האוֹמנות לא מועילה. המלחמות והסבל נמשכים'. הייתי מתוסכל ומאוכזב. בנעוריי ציירתי ציור פיגורטיבי ביקורתי. האכזבה מעולם המהפכה ומהאידאולוגיה הביאה אותי לעזוב את התוכן האידאולוגי באוֹמנות ולהתרכז באבסטרקט = באוֹמנות 'נטו'".

לבבי-גבאי אומרת שנראה שאוֹמנות הציור, החל משנות ה-1970, הייתה לתלמי למרחב ביטוי אישי, פרטי ואינטימי… הוא הגיע בעיניה להישגים רוחניים גבוהים מאוד, שעוד ראויים להיחקר והיא שואלת את עצמה אל מי כיוון את ציוריו, האם היו לו קולגות והאם דרך ציור המשיך "לשוחח" עם מוריו הרוחניים ואסילי קנדינסקי הרוסי ופול קליי השווייצרי, או אולי עם מרדכי ארדון הקבליסט המיסטיקן היושב בירושלים, או עם חבריו באגודת אוֹמני הקיבוץ הארצי.

כנראה שטרם התברר את מי שיתף אברהם תלמי במרחב הציור האישי, העדין, ורווי האור שלו ומי הכיר והוקיר את ציוריו, האזין להם והתבונן בהם ברוב קשב. לדעתה של לבבי-גבאי חשיבות התערוכה לעורר ולחשוף שוב את הפורטפוליו הערכי והאיכותי שלו, "ואולי מסתתר פה מי שיחקור ויקטלג עיזבון יקר זה ויעבירו לדור הבא".

התערוכה פתוחה כל בוקר משעה 9:00 עד 13:00. בימי שישי ושבת ואחה"צ – בתיאום בטלפון 050-5264628

התערוכה תינעל ביום שלישי, 25 באוגוסט