בחזרה לבריכת השחייה של ארז: אואזיס בלב הסוואנה
אייל ברש•5 דק' קריאהטבילה בבריכה וביקור בבוסתן הישן, מוכיחים שהרוח האנושית של ארז חזקה מכל סערה. השורשים שהעמקנו יצמיחו פירות מתוקים, והעתיד הוא עתיד של חופש, יחד וצמיחה
טבילה בבריכה וביקור בבוסתן הישן, מוכיחים שהרוח האנושית של ארז חזקה מכל סערה. השורשים שהעמקנו יצמיחו פירות מתוקים, והעתיד הוא עתיד של חופש, יחד וצמיחה
בפאתי ואדי השקמה הלוהט, במקום שבו הטווסים מחשבים אחוזי צל בדייקנות של מהנדסי תרמיקה, האוכלוסייה המקומית על שלל גווניה והגדרותיה הקלנדריות מפעילה את תוכנית המגירה האולטימטיבית להישרדות: הנסיגה הגדולה אל המים.
הטווסים, כידוע, מעולם לא קיבלו עליהם את עול התקנון והם ממשיכים לנהל את ענייני החיזור והטריטוריה שלהם בלי שום זיקה להגדרות המבנה הארגוני החדש שעלה באסיפת החברים האחרונה. אבל עבור בני האנוש, הכניסה אל מתחם הבריכה אינה סתם אירוע של פנאי, אלא חציית גבול ריבונית למדינה אחרת. אואזיס של כלור בלב שממת השגרה.
שלטון המציל והסדר החדש
מעבר למים הצלולים ניצב המבצר האמיתי של הסדר החברתי: כס המציל. כאן, בלב האואזיס, כבר לא מדובר רק בבטיחות אלא בפוליטיקה. המציל, אותו אל מקומי חמוש במשרוקית, הוא הסמכות העליונה בטריטוריה שבה החוקים נכתבו בדם, ביזע ובכלור. מעליו בשרשרת הפיקוד ניצבת אחראית מתחם הבריכה הדס המרשלק, הגברת הראשונה של הבריכה, שמנהלת את האופרציה ביד רמה ומקפידה, ממש כמו בעריכת עיתון טובה, שכל אות ושורה יעמדו במקומם וששום חבר לא יישאר מחוץ לשורה.
בעוד שבחדר האוכל או על הנייר מנסים לשרטט מחדש משבצות ארגוניות וסמכויות, חוקי המים תמיד נותרים יציבים יותר. על שפת הבריכה, הציות למשרוקית מחזיר אותנו לריטואל הקיבוצי האמיתי.
כאן נפגשים המייסדים, אלו שחרוצים על פניהם עשורי השרב האותנטי, עם משפחות הצעירים והחברים החדשים. כולם מתנקזים בסופו של דבר אל רחבת "הלוויתן" החדשה, השק"ם הקהילתי שמותג מחדש העונה ומזמין את כולם להוריד הילוך.
על רחבת הבטון המעוצבת, שמציעה מקומות ישיבה בכל תנוחה אפשרית או לחלופין על מרחבי הדשא הירוק שבהם תמיד אפשר לפרוס מגבת ולתפוס מרחק ממיטות השיזוף הממוסדות, מתקיימת כיכר העיר האמיתית שלנו. בין פלחי אבטיח קרים, כוס ברד, צ'יפס טרי ושיחות החולין, כולם נפרדים לרגע מהמרוץ היומיומי, מניחים בצד את הסמארטפונים והדאגות ומחפשים יחד את אותה פיסת צל קולקטיבית. וכשחום הצהריים מתרכך והאור הופך רך יותר, השבילים העוקפים קוראים לנו לחתוך הצידה, אל מחוזות שבהם המשמעת מעט פחות אדוקה.
בעוד שבחדר האוכל או על הנייר מנסים לשרטט מחדש משבצות ארגוניות וסמכויות, חוקי המים נותרים יציבים. על שפת הבריכה, הציות למשרוקית מחזיר אותנו לריטואל הקיבוצי האמיתי
בשעות של חמש-שש אחר הצהריים אנחנו פוסעים לתוך הבוסתן הישן. כאן, באור יום נינוח ולא חם מדי, הסדר הקיבוצי פוגש את הטבע הפראי. עצי הזית עומדים כזקני השבט וגזעיהם המפותלים מספרים סיפור של עשורים, בעוד שיחי הפסיפלורה המטפסים מנסים לפרוץ את הגדרות בחוסר מנוח.
מעליהם, בטיסה מהירה וחצופה, חותכת הדררה הירוקה את האוויר. זוהי מהגרת בלתי חוקית שלא קראה שום תקנון קבלה, אך היא השתלטה על צמרות העצים באלגנטיות קולוניאליסטית והיא מכתיבה קצב משלה לחופש האנרכיסטי של הבוסתן. לצידה, עצי התאנה כורעים השנה תחת משא כבד במיוחד. פירותיהם, שיצאו מתוקים ובשרניים, נראים כמעט כמו חטא קטן בתוך הנוף המאורגן; הם מנטפים עסיס סמיך שמושך אליו דבורים ומפיץ ריח תוסס ומשכר של חופש לא מרוסן.
המראה הזה מציף מיד את דמותו של יהודה שחור ז"ל. איש אשר התנשא לגובה מרשים ועבר בקלילות את גיל הגבורות כשהוא בנוי כאלון חסון, נשען קלות על מקל הענתיקה שלו שליווה כל צעד בשבילים.
ליהודה היו פטנטים משלו להגיע לצמרות הגבוהות בלי להזדקק לטיפוס הרפתקני על העצים. שלא לדבר על פירותיהם העקשניים של שיחי הסברס, שם הוא הפעיל את הנוסחה המנצחת שלו: שילוב יצירתי שהוא בנה בעצמו, פחית שימורים ריקה המקובעת לקצה מקל ארוך ששלף מהנגרייה המקומית, שעוד ידעה ימים טובים יותר כשעבדה. זו הייתה כל התורה כולה, הנדסה קיבוצית זעירה שהייתה ההבדל היחיד בין קטיף מוצלח לבין ביקור כואב במרפאה המקומית במקרה הגרוע.
כאן נפגשים המייסדים, על פניהם חרוצים עשורי השרב האותנטי, עם משפחות הצעירים והחברים החדשים. כולם מתנקזים אל רחבת השק"ם הקהילתי שמותג מחדש העונה ומזמין להוריד הילוך
אך המים של העונה הזו נושאים עמם אדוות עמוקות יותר, זרמים קרים שמגיעים מהסערות שבחוץ. כשהשמש מתחילה לנטות לעבר האופק והאור נשבר על המים לאלפי רסיסים, אי אפשר שלא להרגיש כיצד לוח השחמט מול המשטר האיראני ושלוחותיו משנה את פניו בכל כמה שעות. בין ציוצים והצהרות הפכפכות מוושינגטון על הבנות שנולדות ומתפוגגות ברשתות, לבין משוואות איום חדשות ושיגורים ישירים מאיראן, מתימן ומלבנון, המהלכים הפכו צפופים ומורטי עצבים.
ברקע, המציאות בצפון הארץ הופכת לחיים בלתי אפשריים תחת חרדה תמידית וצל איומם החרישי של הרחפנים. בסופו של יום, כשהאבק שוקע על הלוח הגיאופוליטי, נותרת בפה אותה תחושת חמיצות מוכרת של מערכה שאינה מוכרעת עד תום, של ביטחון חמקמק שנמוג כמו בבואה על פני המים.
המערכה הכללית במזרח התיכון נמשכת, מהדהדת ברקע ומטילה צל כבד גם כשהראשון לצאת והאחרון לחזור כבר נטמן באדמת המולדת, אך השורשים שלנו כאן, באדמה הזו, עמוקים מכל תכתיב חיצוני.
עתיד חדש מתעורר
וכשהערב יורד על הסוואנה הלוהטת, השבילים הצרים קוראים לכולם לחזור אל 'הצריף הירוק', אל אותה נקודת מפגש ותיקה שנולדה מחדש. כמו הנחש הנאבק ארוכות להשיל מעליו את עורו היבש והפצוע של החורף ההוא, בתהליך ארוך ומכאיב של התקלפות, כך גם קיבוץ ארז בוחר להותיר מאחור את השכבות הסדוקות ולבחור מחדש בחיים. על אותם היסודות של הפאב המקורי קם מחדש החודש 'הקרנף בצריף הירוק', מיתוג מחדש שהוא לא רק שם אלא הצהרת כוונות קהילתית הנושאת בגאווה, בגעגוע וביראת כבוד את רוחו של אמיר נעים ז"ל.
השיבה אל הבאר החברתית הזו, תחת שמו של אמיר, היא לא סתם חזרה לשגרה; היא התחדשות מתוך בחירה עיקשת בהמשכיות, פעימת לב חמה של שבט שמסרב לוותר על המחר
כאן, סביב המבנה ששינה את פניו אך שמר על נשמתו, אנחנו מורידים את השריון המתוח של החוץ. השיבה אל הבאר החברתית הזו, תחת שמו של אמיר, היא לא סתם חזרה לשגרה; היא התחדשות מתוך בחירה עיקשת בהמשכיות, פעימת לב חמה של שבט שמסרב לוותר על המחר.
ומתוך פתיחת עונת הרחצה, המקצב עולה והלמות הלב הופכת למנגינת המונים שמרעידה עד ואדי השקמה. זוהי הנבואה שלנו לימים הבאים: הרוח האנושית של ארז חזקה מכל סערה, השורשים שהעמקנו יצמיחו פירות מתוקים, והעתיד המנצנץ אלינו מתוך אורות הלילה של 'הקרנף בצריף הירוק' הוא עתיד של חופש, יחד וצמיחה שתנצח את הכל. שיהיה לנו קיץ צלול, מלא חיים, מלא אחדות ובטוח!
