תחקיר חדש יחסית של תוכנית התחקירים האוסטרלית "60 דקות", שזכה לחשיפה עולמית נרחבת, טבע מונח חדש ומלחיץ: "דמנציה דיגיטלית". סריקות מוח של ילדים שנחשפו למכשירים הדיגיטליים במשך כשלוש שעות ביום הראו נתונים פיזיולוגיים מבהילים: ירידה ניכרת בשכבות החומר הלבן במוח – שאחראי על התקשורת בין האזורים השונים במוח ועל עיבוד המידע.

זהו שינוי פיזי ומוחשי בדיוק בשנים שבהן המוח אמור לעבור את ההתפתחות המואצת ביותר. "אנחנו רואים בסריקות מאפיינים נוירולוגיים שדומים מאוד לאלו שראינו בעבר רק באבחנות של אלצהיימר או דמנציה אצל קשישים", מסבירים המומחים המופיעים בתחקיר.

בכתב העת האמריקאי המקצועי Nature פורסם בינואר השנה מחקר שנערך בקרב מדגם גדול מאוד של 50,231 ילדים ובני נוער בארצות הברית, בגילים שש עד 17 שנים, שקבע כי זמן מסך מופרז קשור לבעיות בריאות הנפש בקרב ילדים ובני נוער במדינה.

גיוס הקהילה כולה להתמודדות עם נזקי העידן הדיגיטלי

כל זה כמובן לא מנותק מישראל וגם לא מהקיבוצים היושבים בתוכה. היתרון באלו האחרונים הוא הקהילות, ולא מעט הורים יכולים להעיד על שאלות כמו רנדומליות שנזרקות מעת לעת לחלל קבוצות הוואטסאפ של הורי הכיתות או החינוך המקומי, כמו "באיזה גיל אתם קונים סמארטפון ראשון לילדים?", עדכונים על נושאים הדורשים תשומת לב בקבוצות הוואטסאפ של המתבגרים עצמם ודיונים, שנוטים לגווע ולהתחדש, אלא אם כן עושים משהו מהותי בעניין.

כמו מה? תנועת "מהפכת הקשב" הפועלת גם בקיבוצים (מעיין צבי, בית זרע, חצרים, ברור חיל ועוד) בלמעלה מ-150 בתי ספר ב-11 רשויות מקומיות ברחבי הארץ, זיהתה כי חברה קיבוצית יכולה להיתרם ומעוניינת לעיתים לבצע תהליך עמוק ויסודי בקרב אנשיה, מה שמשפיע רוחבית על הקהילה כולה.

אסף בנר, מנכ"ל תנועת "מהפכת הקשב", מסביר: "מדובר בקהילות חלוצות שאומרות 'אנחנו בוחרים לקחת צעד קהילתי במאמץ שלנו לאזן ולהגן על הילדים שלנו. הדרך מתחילה מלמטה. מההורים, מצוותי החינוך ומרתימת הקהילה כולה לתהליך. רגולציה זה חשוב, אבל היא לא יכולה להצליח לבד.

מדובר בקהילות חלוצות שאומרות אנחנו בוחרים לקחת צעד קהילתי במאמץ שלנו לאזן ולהגן על הילדים שלנו. הדרך מתחילה מלמטה

"הדרך להתמודד עם נזקי העידן הדיגיטלי היא באמצעות גיוס כל הקהילה למהלך בצורה חכמה ואינטליגנטית. המאבק שלנו אינו נגד הטכנולוגיה, אלא עבור החזרת האיזון הדיגיטלי שאיבדנו בדרך.

"בשטח אנחנו רואים קהילות שלמות שבתהליך עמוק ומדויק מגבירות מודעות, רוכשות כלים משפחתיים ואישיים וגולת הכותרת היא שהן מצליחות לייצר הסכמות רחבות של חברי הקיבוץ, על הפחתת שעות השימוש בסמארטפונים ויצירת כללי שימוש ברורים במרחבים הציבוריים".

בנוסף, בחלק מהמקומות ובמקביל, "מהפכת הקשב" מפעילה מערך חינוכי מקיף בביה"ס העוסק באוריינות דיגיטלית ומלמד את הילדים איך לצרוך, להתנהל ולפעול בחכמה בעולם הדיגיטלי. התוצאה המיוחלת: עוד שנות ילדות נטולת סיכונים ונזקים כתוצאה מהתמכרות למסכים.

תנועת מהפכת הקשב

קרני רימר צרי, מנהלת המחלקה לביטחון קהילתי במועצה האזורית עמק הירדן ומקדמת המיזם בביה"ס אפיקי הירדן בקיבוץ אפיקים, מספרת: "יצאנו לדרך עם תנועת מהפכת הקשב לפני שנתיים, מתוך רצון לבצע שינוי משמעותי בהרגלי הצריכה של המסכים בקיבוצים. רצינו לעשות משהו כוללני ורחב בעמק הירדן, תהליך שמערב את בתי הספר, ההורים והקהילה הקיבוצית כולה".

לאחר אישור מנהלת ביה"ס הם התחילו בתהליך מקיף של הרצאות, סדנאות להורים והכשרת אנשי צוות. בסוף השנה שעברה ההורים גיבשו אמנה שכוללת גם את ההתנהלות בבית הספר וגם בבית. תוך כדי התהליך התחזקה ההבנה שלצד בית הספר, חשוב לחזק את הפן הקהילתי. "בשנה השנייה פנינו לקהילות ולישובים עצמם כדי שיובילו את המהלך מול תושבי הקיבוץ.

"אנחנו מרגישים שהתהליך העלה מאוד את המודעות והדיבור סביב הנושא. אין ספק שההיבט היישומי הוא מאתגר ושאפתני. זה לא הולך חלק ויש הרבה קשיים ואתגרים בדרך, אבל מסתכלים על כך כמטרה ארוכת טווח", רימר צרי מעידה. "יש עוד עבודה אבל בהחלט התחלנו כיוון מצוין. נפתח פה צוהר לתקשורת על נושא חשוב וקריטי שפחות מדובר בקיבוצים".

"זה לא רק עניין של חינוך, זו פעולה קהילתית," אומר יצחק כהן, מנהל התוכנית הלאומית 360 (התוכנית הלאומית לילדים ונוער בסיכון) באגד הרשויות גולן, קצרין ועמק הירדן, שמוסיף כי התהליך נולד בעקבות פניות מהשטח של הורים שרצו שינוי.

"כדי להבין את המצב, יצאנו עם 'מהפכת הקשב' לסקר עמדות הורים רחב לגבי גיל הכנסת סמארטפונים והצבת גבולות ברשתות ובאירועים חברתיים. אחד האתגרים המרכזיים שעלו הוא שבעולם הדיגיטלי של הילדים ובפרט בוואטסאפ, אין נוכחות מבוגרים כשהרשת מגיעה למצבי סיכון כמו חרמות ואלימות. לכן יצאנו באמנה שמטרתה ליצור הסכמות רחבות וכולם חלק ממנה: תלמידים, הורים ומורים".

בעולם הדיגיטלי של הילדים ובפרט בוואטסאפ, אין נוכחות מבוגרים כשהרשת מגיעה למצבי סיכון כמו חרמות ואלימות

הם הציבו שני יעדים מרכזיים ומדידים: לדחות ככל הניתן את רכישת הסמארטפון, ולייצר נורמות ברורות של מה מותר ומה אסור עם קבלת המכשיר הראשון.

"התחלנו בבית הספר 'אפיקי ירדן' ובחינוך החברתי קהילתי בקיבוצים אפיקים, דגניה ב', בית זרע ועין גב. לאחר הרצאת הפתיחה מול אולם מלא יצאנו לדרך לתהליך של בניית אמנה והטמעתה. לקראת שנת הלימודים הבאה בכוונתנו להתרחב לכלל הקיבוצים והיישובים בעמק. אם נצליח לייצר את הנורמות הללו, זו תהיה הצלחה אדירה".

האתגר האמיתי: שעות אחר הצהריים ובחינוך החברתי

שי רום פורת, אחת ממובילות המיזם (יחד עם הורים מובילים נוספים) וגם יו"ר מנהלת החינוך בקיבוץ בית זרע ואם לילד בבית ספר בעמק הירדן: "התהליך התחיל לפני שנתיים בבית הספר בכיתות א'-ח', בהובלת המועצה, והמשיך אל תוך הקהילה של הקיבוץ.

דחיית גיל קבלת הסמארטפון לכיתה ו', שימוש מושכל ומפוקח ברשתות חברתיות, יום קבוע בשבוע ללא מסכים, ואיסור שימוש בניידים במרחבים חברתיים וציבוריים

"תחילה נשלח מטעם בית הספר שאלון להורים על המצב הקיים, העמדות, החששות והציפיות מהתהליך. היו מספר מפגשים עם ההורים ולאחר מכן גובשה אמנה המשקפת החלטות שקיבלו מעל 80% הסכמה".

האתגר האמיתי, היא אומרת, הוא הטמעת האמנה בשעות אחר הצהריים ובבתי החינוך החברתי של הילדים הגדולים יותר. "התהליך שערכנו בקיבוץ העלה למודעות את איסור המסכים גם מעבר לשעות הלימודים".

איך זה התבצע בפועל בבית זרע?

"בחרנו ארבעה סעיפים עיקריים מתוך האמנה – דחיית גיל קבלת הסמארטפון לכיתה ו', שימוש מושכל ומפוקח ברשתות חברתיות, יום קבוע בשבוע ללא מסכים, ואיסור שימוש בניידים במרחבים חברתיים וציבוריים – הסעות, פעילויות חברתיות כמו ימי הולדת, גני שעשועים ופארקים ציבוריים.

"עשינו מפגש ערב לקהילה והתחלקנו לארבע קבוצות לפי הנושאים שהוזכרו. כל משתתף ישב בקבוצה לפי הנושא שיותר בוער לו. פתחנו קבוצות וואטאפ ייעודיות לכל נושא, ומנהלי קבוצות (פרויקטורים) לכל אחד מהצוותים".

"חלק מהרצון שלנו הוא לעודד את הילדים לשימוש בטלפונים קוויים, להחזיר עטרה ליושנה. מיומנות השיחה הבסיסיות אצל הילדים כמעט לא קיימת. הם לא יודעים להחזיק טלפון על האוזן, איך להתחיל ולסיים שיחה, להגיד שלום ולהתראות. מנסים להחזיר את האינטראקציה הפשוטה של הטלפון, ובעיקר לעודד פעילויות חברתיות אמיתיות פנים אל פנים, בטבע ובמרחבים הפתוחים".

המלחמה קטעה ועיכבה חלק מהתהליך.

"יש לנו עוד לא מעט עבודה לפנינו. אבל עכשיו אנחנו מניעים אותו מחדש ומקווים להתקדם משמעותית בשנה הקרובה. לשמחתי, בקיבוץ נרתמה קבוצה של הורים מובילים, מסורים וחרוצים, שעושים עבודה נהדרת".

האתגר הכי קשה הוא משחקי הרשת. זאת התמכרות

הילה וודל, רכזת תרבות בקיבוץ בית זרע, מורה בבית ספר ואם לגלבוע (8), מור (11.5) וירדן (13.5), מספרת על ההתנהלות בבית מול המסכים: "אנחנו מקפידים על הגבלה יומית של שעה וחצי מסכים מול כל הילדים. בנוסף יש הגבלת תוכן לילדים בלבד, ואין גישה לרשתות חברתיות. חשוב לי שלא יסתובבו עם הנייד מחוץ לבית, ושלא ילווה אותם בפעילויות חברתיות, טיולים בטבע או ספורט".

המסך נורא מושך וקשה להפסיק גם כשמבינים שזה הדבר הנכון לעשות. חשוב לי לשמור על העצמאות והאחריות שלי וללמוד דברים חדשים, אבל אני גם צריכה להתמודד עם התחושות שזה מעלה בי

המלחמה הכי קשה, היא מודה, "היתה מול מור, שרצתה להיות בטיקטוק יחד עם החברות שלה, כשהתהליך מול 'מהפכת הקשב' סייע לי להציב לה גבולות ולהסביר לה את הרציונל שעומד מאחוריו. האתגר הכי קשה ויומיומי כרגע מול הילדים הוא משחקי הרשת. זאת ממש התמכרות.

"זה מוציא מהילדים המון תסכול וכעס תוך כדי משחק ופוגע מאוד באווירה בבית. ברמה החינוכית והרגשית, קשה לי לראות איך המסכים מהווים עבורם את ברירת המחדל היחידה להתמודד עם שעמום. אין להם כבר את היכולת פשוט ליהנות ולחוות את הרגע בלי לעשות כלום, או לבצע פעולות שקטות ואיטיות כמו קריאה או יצירה, שדורשות יותר קשב וריכוז".

מור, נציגת הדור הצעיר והממוסך – רשות הדיבור אליך.

"את הטלפון החכם הראשון שלי קיבלתי בתחילת כיתה ה'. היום אני עושה בו המון דברים, גוללת ב'שורטס', רואה סדרות בנטפליקס וביוטיוב ומתכתבת עם חברות בוואטסאפ. בעבר הייתי מבקשת המון להשתמש גם בטיקטוק ובאינסטגרם, אבל בזכות התהליך שעברתי הבנתי שהאפליקציות האלו פשוט לא מתאימות לי.

לפעמים כשאני רואה סרטונים של אנשים שנראים מושלם, קשה לי לזכור שזה רק פילטר ושזו לא תמיד המציאות. הגבלת הזמן עוזרת לי לא לשקוע בזה יותר מדי, גם אם באותו רגע אני רק רוצה להמשיך לצפות

"אני באמת מבינה שההגבלות עושות לי טוב ושומרות עליי, כי אני יודעת כמה קל 'להישאב' פנימה ולהרגיש ממש מכורה, כאילו אני לא יכולה לעזוב את המסך. אני מבינה שכשאני נמצאת שם יותר מדי, זה מונע ממני להיפגש עם חברים או לעשות דברים חיוניים אחרים, וזה פשוט גורם לי להרגיש רע עם עצמי בסוף היום".

נשמע טוב, טוב מדי.

"האמת היא שזה לא תמיד פשוט. הרבה פעמים אני בכל זאת מוצאת את עצמי מבקשת להוסיף עוד קצת זמן. המסך פשוט נורא מושך וקשה להפסיק גם כשמבינים שזה הדבר הנכון לעשות.

"חשוב לי לשמור על העצמאות והאחריות שלי וללמוד דברים חדשים, אבל אני גם צריכה להתמודד עם התחושות שזה מעלה בי. לפעמים כשאני רואה סרטונים של אנשים שנראים מושלם, קשה לי לזכור שזה רק פילטר ושזו לא תמיד המציאות. הגבלת הזמן עוזרת לי לא לשקוע בזה יותר מדי, גם אם באותו רגע אני רק רוצה להמשיך לצפות".

"ההשלכות של שימוש לא מאוזן בטכנולוגיה הדיגיטלית הולכים ומתעצמים ומגיעים למימדים בלתי נתפסים", מסכם בנר. "המציאות לא מאפשרת לנו רק לחכות לרגולציה מדינתית בישראל כמו שמתחילה להתרקם במדינות שונות בעולם, אלא קוראת לנו לקחת אחריות על העתיד של הילדים שלנו ולאזן ולהטיב את השימוש שלהם ושלנו".