כשהתעוררתי בבוקר של 7 באוקטובר, הבנתי שהבן שלי נמצא במסיבת הנובה, ושאני ישנתי בזמן שירו עליו.

לגודל המזל, הוא הצליח להימלט משם ובחצות הלילה חזר הביתה. בימים ובשבועות שאחרי, התקשיתי להבין מה אני מרגישה, ומה בכלל קורה כאן. גודל הנס היה בלתי נתפס, כמו גם גודל האסון שהתחולל במדינה.

אחד הקשיים העיקריים שלי היו שלא הצלחתי לזהות מה אני מרגישה, ולמצוא מילים למה שקורה. גם ברמה האישית, גם ברמה הלאומית. אני פסיכולוגית קלינית, סופרת וראש החוג לספרות עברית והשוואתית באוני' חיפה. כלומר: אני חיה ונושמת מילים.

לאפשר לנו חיי נפש

ובכל זאת, לא רק שלא יכולתי לכתוב. לא יכולתי בכלל לחשוב. בדיעבד אני מבינה שזה בדיוק מה שחסר לנו כאן לפעמים: היכולת לחשוב, והאפשרות לתת שמות ומילים למה שקורה לנו. מבחינתי, זה גם הכוח הגדול של הספרות: לאפשר לנו חיי נפש, חיים של חשיבה ודמיון. אבל האם אפשר בכלל להמשיג במילים אירועים כל כך טראומטיים בזמן שהם מתרחשים?

כשהבן שלי נכנס הביתה בחצות, אחד המשפטים הראשונים שהוא אמר הוא שזה היה כאילו שאין לנו מדינה.

בתור מישהי שגדלה בקיבוץ, שהסבא והסבתא שלה עלו ארצה מאירופה כדי להקים כאן מדינה, שההורים שלה לחמו בפלמ"ח ובגולני כדי להילחם על המדינה שלנו, המשפט הזה עורר אצלי לא רק זעזוע, ולא רק תזכורת לכך כי אנחנו תמיד נמצאים כאן על חבית של חומר נפץ, אלא גם חיבור ישיר, בלתי אמצעי ובלתי ניתן להתרה בין ההיבט הכי אישי של החיים שלנו כאן, על כל האהבות, האכזבות, הקמת בית וגידול ילדים, לבין ההיבט החברתי, הלאומי ואולי גם הפוליטי.

הכלי שלי הוא מילים, ולכן לאחר מספר חודשים ניסיתי לכתוב את הרומן החדש שלי. תחילה קראתי לו "יקיצה". הכוונה הייתה לא רק להתעוררות שלי בבוקר שבת, אלא לניסיון להתעורר אל חיי, במובנים הרחבים והעמוקים יותר.

השם הזה נפסל, לא רק בגלל שכבר יש ספר כזה, אלא גם מתוך מחשבה שהשם "המעשה הנכון" מתייחס בצורה יותר ברורה לדילמות הגדולות בתוכן אנחנו חיים.

לא רק שלא יכולתי לכתוב. לא יכולתי בכלל לחשוב. בדיעבד אני מבינה שזה בדיוק מה שחסר לנו כאן לפעמים: היכולת לחשוב, והאפשרות לתת שמות ומילים למה שקורה לנו

כשלליב, גיבורת הרומן, מתעוררת בבוקר 7 באוקטובר ומבינה שהיא ישנה בזמן שירו על הבת שלה, היא מבינה בהדרגה שהיא ישנה כך כבר המון שנים — בתוך הנישואים, האימהות והשגרה שלה. במובן מסוים, זה מה שקרה גם לי. הרומן הזה הוא קריאה להתעוררות תודעתית. לאפשרות שלנו להיות נוכחים בתוך חיינו.

האם "המעשה הנכון" הוא סיפור על קיבוץ?

כשאני מנסה להבין מי אני ומה יש לי להגיד, הקיבוץ הוא תמיד נקודת המוצא מתוכה אני כותבת. זה קרה גם ברומן הקודם שלי, "לרגל הנסיבות", כשתיארתי את ילדותה של נוגה בקיבוץ שאין לו שם.

מבט משתנה על העובדות

המשפט "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו" נכון בעיניי מאוד; כשאני כותבת על עצמי, אני כותבת על הקיבוץ. בשונה מהרומן "לרגל הנסיבות", לקיבוץ ברומן "המעשה הנכון" יש שם והיסטוריה ואחיזה ברורה במציאות. אני כותבת על גבעת חיים מאוחד, הקיבוץ בו גדלתי.

כמעט את כל העובדות שכתבתי בו ידעתי כבר קודם, אבל במרוצת השנים, אני כל פעם מסתכלת אחרת על העובדות. יש דברים שהם עדיין בלתי נתפסים בעיני. כמו למשל איך התכנסו החברים והחברות באסיפת הקיבוץ כדי לבחור שם לאמא שלי, שהייתה התינוקת הראשונה של הקיבוץ, ואיך אסור היה לקרוא להורים שלה 'אמא' ו'אבא'.

היא הפרה את הכלל הזה, וכן קראה להם 'אמא' ו'אבא', ולקח לי שנים להבין כמה זה היה מהפכני, וכמה זה קשור לדברים אחרים בחיים שלה ושלי.

או למשל איך בתור תינוקת היא ישנה בכל לילה באוהל של חבר אחר בקיבוץ, כי היא הייתה שייכת לכולם, וההורים שלה התגנבו לפעמים לאוהלים של החברים האחרים, כדי לראות את התינוקת שלהם. כל העובדות האלו לא חדשות לי, אולם ככל שאני מתבגרת בעצמי אני משתאה לנוכח ההיזכרות בהן.

מצד שני, גם עכשיו יש דברים במדינה ובעולם שהם בלתי נתפסים, אבל אולי בזמן היותם אנחנו מקבלים אותם כנתון מוגמר. אחד הדברים המאתגרים בכתיבת "המעשה הנכון" היה ניסיון להתבונן במה שקורה כאן, בזמן ההתרחשות עצמה.

אמנם על רקע מאורעות קדומים יותר, הקשורים הן בקום המדינה, והן בנעורים שלי בגבעת חיים בשנות השמונים, אך עדיין היה כאן ניסיון לכתוב על מלחמה תוך כדי המלחמה.

כשאני מנסה להבין מי אני ומה יש לי להגיד, הקיבוץ הוא תמיד נקודת המוצא מתוכה אני כותבת. המשפט "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו" נכון בעיניי מאוד

ההתייחסות ברומן לתולדות קיבוץ גבעת חיים, לעלייה לקרקע ולסיפורים של הסבים וההורים שלי, היא לא מחקר היסטורי. זו דרך להבין את העבר שלי ולהתבונן מחדש על המקום שבו גדלתי ובאופן שבו גידלו אותנו. אין כאן התרפקות נוסטלגית על העבר, וגם לא כתב אישום כפי שקורה לא פעם בכתיבה על ילדות בקיבוץ. זה פשוט מקום שהוא חלק בלתי נפרד ממני ומהעבר שלי.

בחלומות הלילה שלי עולות הרבה מאוד פעמים תמונות מנופי הקיבוץ, מהשביל העובר ליד הרפת, מהשבילים המוליכים מהגן בו גדלתי לבין הוריי, אליו ברחתי בלילות.

אז מהו המעשה הנכון?

במציאות שלנו, כולנו עסוקים בשאלה מהו "המעשה הנכון". כמעט התפתיתי לכתוב שהשם של הספר לא בא לתת תשובות מוכנות, אלא להציב סימן שאלה, אבל זה לא נכון. השם כן בא לתת תשובות. העובדה שהוא מסופר מנקודת מבטה של אישה שגם כך החיים מאתגרים אותה מאוד, שהיא מתקשה להכיר את עצמה, למצוא אהבה ולגדל את ילדתה היחידה, מראה לנו איך אירועים קשים תופסים אנשים שגם ככה מתקשים.

אין כאן כתב אישום כפי שקורה לא פעם בכתיבה על ילדות בקיבוץ. זה פשוט מקום שהוא חלק בלתי נפרד ממני. בחלומות שלי עולות הרבה מאוד פעמים תמונות מנופי הקיבוץ

הפתרון ברומן מתחיל בכך שלליב מתחילה להכיר את עצמה. היא מבינה שהיא לא יכולה להמשיך לחיות את חייה בצורה בה היא מורגלת, ושמשהו צריך להשתנות. בהתחלה היא לא מבינה את זה באופן מודע, אבל האסון מאלץ אותה לצאת מהבית ולעשות מעשה.

זהו מסע שבו היא לכאורה בורחת מהבית של עצמה, אבל בסופו של דבר חוזרת אליו. לליב מגלה שאחת הבחורות שברחה מהנובה יחד עם בתה, היא ילדתו של מי שהיה אהוב נעוריה, והיא בוחרת להצטרף אליו ולעזור לו לחפש את בתו.

על פניו, זו בחירה מאוד מוזרה, כי היא למעשה נוטשת את הבית של עצמה ואת בתה שזה עתה ניצלה. גם לי היה מוזר שזו היתה הבחירה הספרותית שלי. אבל כדי להתחבר מחדש לבית בו היא חיה, היא הייתה צריכה לעשות מסע על עברה, אל אהוב נעוריה ואל תחנות בחייה.

עלילת הסיפור אמנם מתפרשת רק על פני יומיים, אבל היומיים האלה מפגישים אותה עם כל תולדותיה. כשהיא שבה הביתה, היא כבר אדם אחר. וזהו המעשה הנכון בעיני: להכיר את עצמנו. להבין מי אנחנו ולמה אנחנו זקוקות. מתוך ההבנה הזו, יגיעו גם המעשים.