זמן קיבוץ
לחוויית קריאה טובה יותר הורד את האפליקציה שלנו
מעבר לאפליקציה
x
28°
Weather תל אביב
תל אביב
חיפה
ירושלים
באר שבע
אילת
קצרין
קיבוץ בארי
מדורים
דעות מגזין
עוד

"בסופו של דבר, גם עמיר זה מתנחלים. מתישהו העבירו קו ותייגו"

איצי ברתנאאיצי ברתנא8 דק' קריאה

רונן ברומקיש גדל בהתנחלות וכיום חי עם אשתו השמאלנית והילדים בקיבוץ שמו"צניקי. הסמ"ך של סיירת דבורה, עם יותר מ-400 ימי מילואים ברקורד וחנות בשר שפתוחה 24/7 בשירות עצמי ("עד היום לא היה לנו מישהו שלקח שקיות והלך"), לא רוצה לדבר פוליטיקה, רק אנרגיות טובות. "מדהים פה. אנשים טובים. חד משמעית", הוא אומר על קיבוץ עמיר

רונן ברומקיש גדל בהתנחלות וכיום חי עם אשתו השמאלנית והילדים בקיבוץ שמו"צניקי. הסמ"ך של סיירת דבורה, עם יותר מ-400 ימי מילואים ברקורד וחנות בשר שפתוחה 24/7 בשירות עצמי ("עד היום לא היה לנו מישהו שלקח שקיות והלך"), לא רוצה לדבר פוליטיקה, רק אנרגיות טובות. "מדהים פה. אנשים טובים. חד משמעית", הוא אומר על קיבוץ עמיר

איצי ברתנא
איצי ברתנא03.09.26

הוא נולד בקדומים, היישוב היהודי הראשון שהוקם בשומרון לאחר מלחמת ששת הימים, על ידי חברי גרעין "אלון מורה". בין חברי הגרעין היו גם הוריו, דתיים לאומיים. מלבד אנשי ימין בולטים כמו חנן פורת, בני קצובר, מנחם פליקס, הרב צבי יהודה-קוק והרב משה לוינגר, שהובילו את ההתיישבות היהודית באותם ימים, זכו חברי הגרעין גם לתמיכתו (המפתיעה) של יעקב חזן, ממנהיגי מפ"ם ההיסטורית, שראה בהם אנשים אידיאליסטים ואידיאולוגיים.


היום, בגיל 40, כשהוא כבר נשוי ואב, הכתובת החדשה של רונן ברומקיש היא עמיר, קיבוץ של השמאל בגליל העליון – הכי רחוק שאפשר לדמיין מנוף ילדותו.

אבל הדרך שעשה לא מפתיעה, כי מראש הוא לא הלך במישור. בניגוד לחלק מחבריו שהיו "נערי גבעות" הוא הוכיח שאפשר לחבור לאדמה – שלא שייכת לאף אחד – לדבריו – מבלי לעשוק ולפגוע, ושמר, בעקבות הוריו, על יחסי שכנות טובים עם ערביי האזור ("הם אפילו היו בבר מצווה שלי; יש חבר'ה ביישוב שעשו רישיון נהיגה בשכם, שעשו שם קניות").

בגדול, הוא מסביר, "נערי גבעות" בתקופתו, זה לא מה שרואים היום בתקשורת. הוא הקים גבעות. להקים גבעות זה להקים יישוב. היום אלה יישובים גדולים, חוות גלעד, הר חמד, חוות יאיר, אלמתן ועוד.

איך שלא תסתכל על תושבי יהודה ושומרון, כולם בני אדם. אין הבדל בין מי שמעבר לקו הירוק לבין מי שבתוכו

"בתקופתי, אף אחד לא הרים יד על שוטר, או על חייל. אם הייתי עושה דבר כזה, אבא שלי היה זורק אותי מהבית. הרוב המוחלט של החברים שלי היו כאלה".

ההתנחלות קדומים. "זה לא יותר מסמנטיקה" | צילום: Nasser Ishtayeh/Flash90


אתה מדבר על תקופה קצת רחוקה. על לפני 25 שנה בערך.

"נכון, אבל הנוער של אז הוא לא הנוער של היום. אלה שעושים היום בלגן הם ברובם עבריינים. רק מיעוטם מהשומרון. חוץ מזה, יש היום מלחמה על שטחים בכל יו"ש. היום מקימים מלא גבעות חדשות (יישובים חדשים, א"ב), בשטחי מדינה ובשטחי סקר (אדמות סקר הן קרקעות שמעמדן המשפטי נמצא בהליכי בירור והסדרה, א"ב). אם אנחנו לא נהיה שם – הערבים יהיו שם. על הערבים אין פיקוח, עלינו יש".


התחושה היא שאין כל כך פיקוח גם עלינו…
"יש. יש פיקוח. בנייה לא חוקית – הורסים".

בתקשורת, למשל בעיתון "הארץ", מתועדות פגיעות והתעללויות בערבים.
"יש לנו גם צדדים מכוערים, נכון, אבל לפעמים מגזימים. מי שרואה טלוויזיה, בוחר בדרך כלל לראות את מה שנכון לו. את מי שהוא אוהב. אתה בטח לא רואה את ערוץ 14 ("נכון", אני אומר לו), כי הם מכוונים לכיוון שלא מתאים לך. כך גם להיפך".


אנחנו מתקרבים לבחירות. מה תצביע?
"אני לא מצביע. שנים אני לא מצביע".


למה?
"כי כולם שקרנים".


ובכל זאת, תן לי מילה על ביבי.
"לא, עזוב אותי מזה, לא מעניין".

רונן ברומקיש. "ההורים חינכו אותנו להיות בני אדם. הכיפה והאמונה היו רק במקום השני"


לפני שנתקדם, נאמר שהבחור הזה, עם האנרגיות הטובות והעיניים היפות, מדבר קצר ותכליתי. קצר וענייני. אם לא צריך להרחיב – הוא לא ירחיב. ואם לא צריך לפתוח – הוא לא יפתח. הוא מדוּבָב לא קל.


אנחנו נפגשים בשעת בוקר מוקדמת, בחנות הבשר שלו בעמיר. הם הגיעו לקיבוץ באוגוסט 2022. הוא אוהב בשרים ופתח אותה עם שני שותפים ממענית. סַפָּק אמור לבוא בכל רגע, ואם כך, ננצל את הזמן ונתחיל את השיחה עם החנות הזאת, שנפתחה לפני שנה, פתוחה 24/7 ("הלילה עשו כאן קנייה בשתיים וחצי"), ועובדת על עיקרון של שירות עצמי. אתה בוחר מה בא לך, מעביר כרטיס, והולך לדרכך.

החנות הזאת מבוססת על אמון, מצרך די בעייתי היום בחברה הישראלית. האמון הזה מצדיק את עצמו?
"בטח. יש פה ושם טעויות אנוש. לפעמים אדם מעביר אשראי, והאשראי לא עובר. זאת טעות. הוא לא ניסה לגנוב. עד היום לא היה לנו מישהו שלקח שקיות והלך. יש כאן גם משהו פסיכולוגי, כי כשאתה פותח למישהו את הבית ואומר לו 'קח מה שאתה רוצה – ותשלם', הוא משלם. יש לו אובר אחריות. הרבה יותר אחריות מאשר בסופר".


אנשים לא אומרים לך שאתה קצת תמים?
"כן, יש כאלה שאומרים לי שאני דפוק, אבל בסך הכול המקום בסדר גמור. הוא עובד נהדר".


בוא נעשה לחנות קצת יחסי ציבור. מה יש לכם כאן על המדפים ובתוך המקררים?
"יש בשר טרי כל הזמן. סטייקים, אסאדו, בשר ישראלי, בשר מיובא, וכל מה שצריך מסביב למנגל. מוצרים משלימים: רטבים, חמוצים, מלח, פלפל, כלי מטבח, פחמים, הכול יש פה".


ואיך הולך?
"אנחנו עדיין לומדים. אנחנו עדיין טועים. היה חורף, הייתה מלחמה, לא היה משהו יציב. אבל בגדול אנחנו בסדר".

דניאלה אשתו עם שתיים מהבנות


חוץ מהחנות הוא עובד בתחום המקצועי שלו כהנדסאי בניין. לפני שהגיע לצפון היה קבלן של מבני תעשייה, והיום הוא מתאם מטעם פיקוד העורף של כל הממ"דים שבונים בגבול הצפון למבני חינוך.

חי בעולם צר מדי


לברומקיש יש שישה וכולם מלבדו חיים היום בהתנחלויות. "רק אני ברחתי לצפון", הוא אומר בחיוך. ארבעה מתוך ששת האחים חזרו בשאלה. ההורים לא הערימו עליהם קשיים, כך שהם באים בשבת לבית ההורים ויוצאים בשבת, ואין עם זה בעיות ("ההורים חינכו אותנו להיות בני אדם. הכיפה והאמונה היו רק במקום השני"), הוא מסביר. הוא למד בקדומים עד ו', ישיבה תיכונית בקרני שומרון עד סוף י', וי"א-י"ב בבית ספר דתי ברעננה.

למה יצאת בשאלה?
"זה היה אחרי הצבא. הרגשתי שאני חי בעולם צר מדי. עולם שכבר לא התאים לי".

הוא התגייס ליחידת "דובדבן" כלוחם וקצין, "כדי לשמור על הבית. את כל השירות עשיתי באיו"ש. בעיקר מעצרים". ממרץ 2024 הוא בסיירת דבורה (או ית"ם גליל – יחידת תגובה מיידית), יחידת מילואים עילית של צה"ל בגבול עם לבנון, שנועדה לתת מענה מיידי לתרחישי חדירה ופלישה לשטח ישראל, לאחרונה הפך לסגן היחידה. מאז 7 באוקטובר רשם כ-400 ימי מילואים. "אתה גיבור", אני אומר לו. "לֶאאאא", הוא אומר.

את קדומים הוא עזב ב-2010, אחרי הצבא, וכמו הקיבוצניקים שיוצאים קצת לעולם – כדי לחזור, או שלא – גם הוא החליט לראות עולם. הוא דוחה ניסיון לקשור את זה להשקפת עולם ולאידיאולוגיה. אחרי הטיול למד, היה קצת בתל אביב וקצת בירושלים ובניר יצחק, ומשם, יאללה, לגליל.


אנחנו, השמאלנים, קוראים לתושבי יהודה ושומרון מתנחלים. ב"מתנחלים", בהשוואה ל"מתיישבים", מובלעת ביקורת. איך אתה רואה את זה?
"זה סתם שטויות ההגדרות האלה. זה לא יותר מסמנטיקה שקשורה לנקודת המבט של המתבונן. להשקפת העולם שלו. איך שלא תסתכל על אנשי יהודה ושומרון, כולם בני אדם בסוף. כשהייתי שם לא הרגשתי מתנחל. גם לא נעלבתי מההגדרה הזאת. בסופו של דבר, גם אתה מתנחל. גם עמיר זה מתנחלים. גם יפו זה מתנחלים. מתישהו העבירו קו ותייגו. אין הבדל בין מי שמעבר לקו הירוק לבין מי שבתוכו".

רונן יגיד לְךָ שזה נכון, שהפלסטינאים סובלים, אבל זה או הם או אנחנו. יש בו את החמלה האנושית, אבל הוא בוחר בנו. למי שגדל בשטחים יש חשש קיומי


מאחר שכך, הוא לא רואה איזושהי דרמה במעבר שלו מקדומים לעמיר. כמו שהוא לא רואה שום דרמה בנישואים שלו עם אישה שבאה מבית מאוד שמאלני (לזוג שלושה ילדים, בני שמונה, חמש וחצי שנה).

"רצינו צפון היינו פה כמה פעמים, והתרשמנו. יש כאן הרחבות, באות לכאן משפחות צעירות, וזה מאוד התאים לנו", הוא אומר על עמיר. "מדהים פה. לילדים. לנו. יש כאן חברה טובה. אנשים טובים. כיף פה. חד משמעית. כשפתחתי את העסק, הקיבוץ עזר והחברים פרגנו".

רק הגעתם, ודניאלה כבר נכנסה לוועד ההנהלה. מה אתה לומד ממנה על הקיבוץ?
"היא עדיין לומדת. זה בית ספר מצוין, הפורום הזה".

הסבא היה המזכיר של מק"י


הם הכירו בבנגקוק במקרה ובחטף, בטיול של אחרי צבא. כשחזרו לארץ, ב-2011, עברו, בנפרד, לגור בירושלים, ללמוד באוניברסיטה העברית. היא למדה מדעי המחשב ומתמטיקה, והוא כאמור הנדסאות בניין. ערב אחד הגיע עם חבר לבר שבו עבדה כברמנית וכך זה התחיל. היוזמה הייתה שלה, היא נזכרת. העובדה שהוא שירת ב"דובדבן" הוסיפה לו נקודות.

רונן מגיע מיישוב התנחלותי-דתי-ימני, ואת מבית מאוד שמאלני – סבך מצד אימא היה המזכיר של מק"י ואימא הלכה בעקבותיו. איך גישרתם על שני העולמות, ומה אימא שלך אמרה על החיבור הזה?
"קודם כל חשוב לומר שקדומים זו האליטה של הציונות הדתית. הם מאוד ציונים ומאוד מכבדים את צה"ל. רוב הבנים שם הולכים ליחידות קרביות, אם כי היום קצת פחות. השונות הזאת לא הפריעה לקשר בינינו. עם המשפחות זה היה קצת יותר בעייתי. אימא שלי נורא נבהלה בהתחלה. אבל ברגע שהיא הכירה את רונן, זה מיד עבר לה. לא הייתה בו שום שונות. הוא כמוני וכמוך".


והמשפחה שלו?
"יש לו משפחה מדהימה. מהתחלה מאוד אהבתי אותם. גם עם האחים שלו יש לי קשר נהדר".

דניאלה ורונן בגליל העליון. הכירו בבנגקוק ואז בבר בו עבדה בירושלים


מדי פעם הם מדברים פוליטיקה, אבל בקטנה, כדי לא לעורר אי הסכמות ("אני חושבת שרונן נמצא בקונפליקט ענק. שהוא קרוע. לא יודע מה לעשות").

אמא שלה חינכה אותה "לזכור שהעם הפלסטיני סובל. בגלל הכיבוש. שאני צריכה לזכור את זה כל הזמן ולקחת על זה אחריות. היא אמרה לי את זה כל החיים. היא הנחילה לי את זה. רונן יגיד לְךָ שזה נכון, שהפלסטינאים סובלים, אבל זה או הם או אנחנו. ככה הוא רואה את זה. כלומר, יש בו את החמלה האנושית, אבל הוא בוחר בנו. למי שגדל בשטחים יש חשש קיומי. לאורך כל חייו של רונן אנשים נהרגו לידו. אנשים שהוא הכיר, כולל חברים שלו".

עמיר נמצא היום בעלייה, אבל זה לא גורם ליוהרה. אנשים פה צנועים, ועם זאת גאים בו. אחד הביטויים לזה הוא הביקוש לבוא הנה. כבר אי אפשר להיכנס להרחבה הבאה

הם הגיעו כאמור לעמיר שנה בערך לפני האסון "והיה ברור שאנחנו נשארים כאן. לא מתפנים לשום מקום, למרות הפחד הקיומי. רונן מבין את זה יותר טוב ממני. לכן הוא גם התגייס ל'דבורה'".


למה דווקא עמיר?
"כי אני אוהבת מאוד את האזור הזה. אמרנו לעצמנו שאם יהיה טוב – נישאר. ואם לא – נלך הלאה. קנינו בית, שיפצנו אותו, וקדימה, הכול טוב".

מה החברוּת בוועד ההנהלה מספרת לך על הקיבוץ, שלא ידעת עד היום?
"עמיר נמצא היום בעלייה, אבל זה לא גורם ליוהרה. אני מרגישה שהאנשים פה מאוד צנועים וזהירים עם המקום הזה. עם זאת, הם גם גאים בו. אחד הביטויים למעמד של עמיר הוא הביקוש לבוא הנה. כבר אי אפשר להיכנס להרחבה הבאה. אין פה גם בתים למכירה. זה מגניב".