נער יושב על ספסל באולם צפוף והומה אדם. לידו אישה גדולה, רחבה, לא שקטה. מדי כמה רגעים היא מביטה בו בצער. לראשו הוא חובש כובע מצחייה הפוך, ואגרופיו קמוצים בין ברכיו. צוהריים, וחם.

מבלי להזיז את הראש הוא עוקב בעיניו אחרי תנועת המאוורר היחיד באולם. משב הרוח מֵרים ושומט חליפות את הכיפה של איש הביטחון שניצב בכניסה, אחר־כך הוא נושף בתלתלי השיער האפורים על עורפו של אחד העדים, מתפיח את כיווצי הבד השמנוניים בגלימת השופט, ומסיים את מהלכו בשמלתה של האישה, שמלה פרחונית המתנשמת עם הרוח וחושפת פלח של רגל דשנה.

"אז מה, ירון", צחקה אמו של הנער כשעמדה בבוקר מול המַראָה ובחרה את בגדיה ועגיליה. "אולי השמלה הזאת תבלבל לנו קצת את כבוד השופט מרגוליס?" לאחרונה היא שמה לב שהנער נהנה להתחיל את היום בהתפנקות קלה במיטת הוריו, שאביו נעקר ממנה לפני כמה חודשים.

הנער, מנומנם אך עיקש, שואל איך שמלה תבלבל את השופט. ידו השמאלית מרפרפת מתחת לשמיכה. מחשבה עולה באמו והיא מביטה בו בהפתעה ורואה שהוא ממולל בשפתיו בעיניים עצומות, כמו שהיא־עצמה עושה כשהיא מושַׁחַת את שפתיה. משהו בתנועת פיו עוכר אותה, והיא אוספת בחיפזון את בגדיה הפזורים על המיטה. והנער מתעקש, "אבל איך שמלה יכולה -" "אתה כבר תראה, ניגֶ'ס", רוטנת אמו.

וכמה שעות אחר־כך, באולם 2 בבית־המשפט המחוזי בתל־אביב, מול עשרות עדים ותובעים זועמים ושואפי נקם, רואה הנער במו־עיניו איך זה קורה, איך מדי כמה רגעים השופט ניתק פתאום מהדיון, עוצר בדיבורו ובוהה בשוקיים החסונות של האם, ונדמה ששניהם – המאוורר והשופט – שוכחים לגמרי איפה הם נמצאים, עד שהמאוורר – דווקא הוא! – מתעשת ראשון, פולט ארבע־חמש נקישות אטומות, ונסוג בלי חמדה אל מסלולו.
והשופט מרגוליס מתנער, מעביר את ידו על מצחו, "נו מה, נכבדִי הקצרן, נרדמנו קצת?"

והנער על הספסל מתקרב עוד קצת אל אמו, מתערפל מהבושם שלה, ושואל בלחש אם בישראל יש עונש מוות.

"טְפו עליך! חס וחלילה וחס!" עגילי העץ הצבעוניים הגדולים שלה משקשקים ומושכים מבטים נזעמים. "מאיפה אתה מביא את הרעיונות שלך מאיפה?"

מאבא, הוא חושב, הרעיונות הכי טובים הם מאבא, אבל אבא כבר לא אבא, והפעם דווקא ילדים מהכיתה המציאו.

"ומה? מה אמרו החולירות? תגיד מהר, שנספיק לבטל". היא מלחלחת ברוק את קצות אצבעותיה ומעבירה סימן חטוף על מצחו של הנער.
"לא יודע… אמרו, סתם, שבסוף יתלו אותו".

"טפו עליהם! אותם שיתלו, הלוואי אמן! מה עוד אמרו?"

"די, אמא, מסתכלים…"

"אם אתה לא אומר לי תכף -"

הנער לוחש: "יש ילד אחד בַּמקבילה, שָׁמֵן -"

"שָׁמֵן דובון בלע סבון", היא רושפת. וכבר היא שונאת את הילד ההוא בכל מאודה.

"והוא אומר שבגללנו, בגלל אבא -"

"בזכות אבא -"

"המשפחה שלו יהיו עניים ולא יאכלו בחורף, ושהוא עושה עץ, לא זוכר איך קוראים לו -"

האם משלבת את זרועותיה על החזה. היא יודעת שבנה חס עליה ומסתיר ממנה דברים. רק בעוד שנים, כשמחלה תמצוץ מתוכה את טיפות חייה האחרונות, תכריח אותו אמו לספר לה בפרטי פרטים איך נערים מהחמישית גררו אותו, את הבן של הגנב, בתרועות אל חדר הטבע, וקשרו אותו פָּנים אל פָּנים עם אלכס, השלד האנושי המצהיב, שעומד שם ומגחך עם לסת שמוטה.

נֶצח אחר־כך מגיעה נטע, המורה האהובה עליו. באה בריצה, בדמעות. אף־אחד לא עוזר לה להתיר אותם זה מזה. היא כמעט מקיאה על שלולית השתן שנקוותה לרגליהם, והנער מתעקש: זה אלכס עשה.

"גרדום", הוא נזכר, "ככה קוראים לעץ".

"ככה? אז תשמע אותי טוב. מעכשיו אין יותר בית־ספר!"

"אבא יכעס -"

"מה אבא? יא גַ'חְש בן חמור, מה אבא עכשיו? אבא היה מרשה שנשתוק להם?" והשופט מכה בפטישו, "גבִרתי, אפילו לסבלנות שלי -"

"חאלס, ירון", היא מסננת בלחש, "נגמר אַבָּאלֶה, נגמר אִמָאלֶה, עכשיו רק כְּלוּמָלֶה מדבר, הבנת אותי? עכשיו מלחמה!" אמו הודפת אותו בעדינות בכתפה הגדולה, הגרמית. עיניה לחות: "הצחקתי אותךָ, מה?"
"כן… איך שאמרת כְּלוּמָלֶה…"

השופט נאנח, פוקד להוציא את השניים מהאולם. המאבטח מפצה את עצמו על שעות של איפוק. חזה החבית שלו, וצעקות וקללות של אלה שהעיתונים מכנים "נפגעי הפרשה", הודפים אותם החוצה. לבסוף ספסל נטוש בקצה המבואה של בית־המשפט מזמין אותם, נראה נכון להם. אליו הם רצים יד ביד, צועקים בלחישה, "כְּלוּמָלֶה, כְּלוּמָלֶה", וגל אחרי גל של צחוק מטלטלים אותם.

"הרבה זמן לא צחקנו", חושבת אמו. אבל גם כשהוא צוחק, ירוני, הוא נראה לה מפוחד ומיואש. "איך חיים יוסף לא חשב על הילד כשעשה את השטויות שלו", נזעמת פתאום האם. "איך הוא ריסק נפש כזאת, רכה ושבירה".

"ואַת מה?" היא תובעת מיד את עצמה, "אַת ראית ושתקת. פחדת שיתמרמר לך החלום המתוק הקטן שלך, דלת כחולה וגג רעפים ושני חלונות אדומים, הפַּיס שלי בחיים". "אֶבּכִּי עַלֶכּ", היא רוטנת בספניולית של היישוב הירושלמי הישן, בְּכִי עלייך, אשה.

מהתיק הגדול שלה היא מוציאה שני כריכים עטופים בנייר פרגמנט. היא חובטת במצחה שתי ביצים קשות בקליפתן. היא יודעת להפזיל את עיניה זו בזו ומתרוננת כשהנער צוחק.

פתאום הוא שוב ילד, ובמשך כמה רגעים השיניים של האסון שטורף אותם מתקהות. פירורי ביצה ניתזים מפיו של הנער. אמו מנקה בממחטה את זוויות שפתיו, ולשונה אחוזה בין שפתיה בריכוז עמוק, כמעט מֶכני. עד היום, שנים רבות אחר־כך, יזכור אותה כך: עדינותה, גסותה, פגיעוּתה.

---

מִלים, איפה אתן? רומאן קצר מאת דויד גרוסמן | עורך הספר: מנחם פרי | הספריה החדשה ספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד

https://www.kibutz-poalim.co.il/%D7%9E%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%9D_%D7%90%D7%99%D7%A4%D7%94_%D7%90%D7%AA%D7%9F

© 2026, כל הזכויות שמורות למחבר ולהוצאת הקיבוץ המאוחד