אפשר להתווכח על איכות ועל טעם המאכלים שהוגשו בחדרי האוכל של הקיבוצים במשך העשורים הרבים בהם פעלו כמו מכוח האינרציה ובוודאות מוחלטת שכך חייב להיות, מה גם שרמת האטרקטיביות של התפריט היתה תלוית קיבוץ. אי אפשר להתווכח על כך שחדר האוכל וסביבתו היו לב הקיבוץ, מרכז הכובד של החיים עצמם.

"שלוש ארוחות ביום, מזינות ופשוטות, הגישו שם, אבל האוכל לא היה הדבר היחיד והעיקרי; המרחב כולו היה מגנט חברתי ותרבותי, נקודת המפגש שבה הכל קרה", מנמקת הזמנת התערוכה ”עיין ערך – חדר אוכל“ שמציגה כעת בקיבוץ עינת.

"היצירות אינן מתעדות רק מבנה או תקופה", מסבירה ההזמנה. "הן חושפות רגשות, רגעים קטנים, סיפורים אישיים וחוויות משותפות, שיחד מרכיבים את הפסיפס האנושי של הקיבוץ".

הגד"שניקים דופקים כניסה

קיבוץ עינת יחגוג בקרוב 75 וכמו קיבוצים רבים שחוגגים יום הולדת משמעותי, הוא רוצה להתחבר אל ההיסטוריה המשותפת, גם כדי להביט קדימה. הם ביקשו לרתום להצגה בתערוכה גם את מי שלא זכה להתחמם בבקרי החורף בדייסת סולת וללעוס סוליית בקר ואפילו קורקבנים (!), כלומר לסעוד שם בימים המפוארים.

הרציונל: ההיכרות עם סיפורו של המקום ועם זיכרונות חבריו מחזקת את תחושת השייכות, את הזהות הקהילתית ואת ההבנה שהעבר המשותף הוא בסיס חשוב לבניית העתיד. התערוכה מוקדשת לכל קיבוצי העוטף שנפגעו. "אנחנו עדים היום לשיקום הקהילות ומקווים לעתיד טוב ובטוח יותר לקיבוצי העוטף ולמדינתנו כולה", אומרים בעינת.

אחרי שהיינו מסיימים את משמרת קטיף הכותנה, היינו באים לחדר אוכל ושם חייק׳ה הייתה מחכה לנו עם שולחן ערוך והאוכל הכי טעים שיש, במיוחד לנו, מלא געגועים, זיכרונות ואהבה בלב

33 משתתפים יש ב"עיין ערך חדר אוכל", שעל אוצרותה והצבתה המצוינות והמקצועיות מופקדות יעל וקשטיין, חברת הקיבוץ שגם מנהלת את "בית דרור", הגלריה המקומית, ואפרת כהן שותפתה, שאחראית על ארכיון הקיבוץ. העבודות מוצגות בחדר האוכל ובגלריה (שם נמצאות העבודות העדינות יותר, חלקן עבודות קולאז' וטקסטיל) ושביל מקשר נבנה במיוחד עבור התערוכה.

העבודות, על רקע המרצפות האפורות ובכלל המעטפת האפורה והמחוספסת של שלד חדר האוכל שמתפקד כחלל נטו, יפות ומעניינות. "בעינת חיים הרבה יוצרים שמציגים בתערוכות קהילתיות ומחוץ לקיבוץ", וקשטיין אומרת. בשל העובדה שחדר האוכל הופשט מהאלמנטים המזוהים איתו למעט המעטפת, הוא נראה ממש כמו גלריה אורבנית, לא כמו האירוע הקולני והעמוס ההוא בימיו הטובים.

הזרות הזאת יוצרת דווקא עניין והקרירות היחסית מתבטלת כשמתעמקים בעבודות. מעבר לאסתטיקה יש כאן הרמה להנחתות מהסוג שנושא כזה פשוט מחייב.

זה מה שהצלם טל מהרם עשה, למשל, עם "שולחן האבירים של הגד״ש"(צילום והדפסה בהזרקת דיו על קנבס). ה-set up של השולחן שלו מושלם ומדויק, בתוך הצלחות מונחים צל"שים במקום שניצלים.

"השולחן מזכיר לי את ימי הנערות שלי, כשעבדתי בגידולי השדה והרגשנו שאנחנו אלוהים", כתב בטקסט הנלווה. "בכל ערב אחרי שהיינו מסיימים את משמרת קטיף הכותנה, היינו באים לחדר אוכל ושם חייק׳ה הייתה מחכה לנו עם שולחן ערוך והאוכל הכי טעים שיש, במיוחד לנו, מלא געגועים, זיכרונות ואהבה בלב".

גם השבדיות והדניות מופיעות אצלו כחלק מהזיכרונות הרלוונטיים. "ברמה האישית, החדר אוכל הוא מקום התכנסות שהיינו נפגשים בו שלוש פעמים ביום, ובעצם יוצאים כל מיני חיבורים עם בני כיתה, משפחה, מתנדבות. המקום הזה (…) מלא בזיכרונות וחוויות שעברתי מילדות לנערות ועד לבגרות שלי, הרגשה נוגה של טוב וטוהר ופשטות (…) זה ממלא אותי בגעגועים ואהבה לכל מה שהיה (…).

"בול פגיעה" לציבורית

קצת היסטוריה: סביב שנת 1960 הוקם הצריף השבדי ששירת את חברי הקיבוץ כ-20 שנה, ואילו "החדש" נחנך ב-1982. ב-1990 הופסקו בו ארוחות היום-יום ומ-1997 אינו פעיל, אם כי עד שנת 2000 נערכו בו ערבי חג קהילתיים. בין לבין השתמשה בו חברה חיצונית כאולם אירועים, ומאז הקורונה הוא עומד ריק.

"לפני שנה, פירקו אותו. עד אז הכל עמד: המטבח, המחבתות… זה היה מבנה מדהים, עקרו הכל, נשאר רק השלד", לדברי וקשטיין. רעיון להפוך אותו לבניין משרדים נתקל בהתנגדות אנשי עינת. הוועד המנהל פנה אליה ביוזמה לאצור את התערוכה, אחרי כמה מהמורות, הרעיון יצא לפועל.

ארוחת הבוקר היתה גם מקום המפגש בין העובדים בענפים השונים ובשבילנו כילדים מי שהגיע הכי מלוכלך לחדר האוכל נראה העובד הכי מועיל בקיבוץ

אחת האטרקציות על שולחן חדר האוכל היה ה"כולבויניק" או "ציבורית" בחלק מהקיבוצים, מעין פח אשפה קטן שזימן חווית אכילה אלגנטית במיוחד, בה כל אחד מהיושבים קולף אליו את קליפות הביצים, המלפפונים, עצמות הפולקע ושאר שאריות, במקרה של המוסדניקים זה גם כלל לבזוק לתוכו מלח, קטשופ, יוגורט ופלפל וכל מה שבהישג יד ולהפוך את הארוחה ליותר מעניינת.

במסגרת התערוכה מתקיים לראשונה גם "הכולבויניק" – פודקאסט לייב, המזמין את באי התערוכה למפגש-ראיון ספונטני בו ישתפו בזיכרונות אישיים מחוויית חדר האוכל.

בדומה למטרתו של ה"כולבויניק", כך גם המראיינים מזמינים את הדוברים לשתף ולהשליך חלקי זיכרון מהצלחת האישית אל אותו פח אומלל, שבמקרה הזה הוא piece אורגינלי מחדר האוכל של גבעת השלושה, ולהפוך את האישי לציבורי.

ברוח זו, השיחות מוקלטות ומועברות בזמן אמת לנקודות שונות ברחבי התערוכה. על המיזם אמונים יובל מסקין – איש אמנות תרבות ותקשורת יליד תל אביב, שהכולבויניק היה חלק מחדר האוכל בבית הספר בו למד, וזהרה אליאס, יוצרת ופועלת בקהילה ובת עינת.

רֹאשׁ מֻשְׁפָּל, עֵינַיִים בָּרִצּוּף

ההיררכיה והריבוד החברתי ענפי המשק שבאה לידי ביטוי גם בחדר האוכל, בשולחנות בהם ישבו לפי הענפים, מוזכרת גם בעבודה "ניפגש בארוחת בוקר" של אורי שני, גם הוא גד"שניק לשעבר, שמציגה צמיגים וקוליסים מחומרי רדימייד.

"היה בו (בחדר האוכל, ע"ט) מרכיב של אוכל בעיקר ברמה ההישרדותית – לאכול כדי שיהיה כוח לעבוד (…) ארוחת הבוקר היתה גם מקום המפגש בין העובדים בענפים השונים ובשבילנו כילדים מי שהגיע הכי מלוכלך לחדר האוכל נראה העובד הכי מועיל בקיבוץ…".

כיף, ביחדנס וצחוקים, אבל לווקשטיין חשוב להסב את תשומת הלב גם לשיר שנכתב על קיר מרכזי בחלל בשם "כְּנִיסָה מַפְחִידָה" של זיוה אפטר, שמביא לידי ביטוי פן שלא מעט קיבוצניקים יזדהו עימו. וזה הולך כך:

הדֶּלֶת נִפְתַּחַת
הֲמוֹן סוֹעֵד
רַעַשׁ מַחְרִישׁ
שֶׁל סַכִּינִים וּמַזְלְגוֹת
הֲמֻלָּה שֶׁל מִלִּים
לֹא מוּבָנוֹת
מַבָּטִים נִנְעָצִים
חֲרָדָה חֶבְרָתִית
מִתְפַּשֶּׁטֶת בַּלֵּב
לֹא לִבְלֹט לֹא לְהַרְאוֹת
רֹאשׁ מֻשְׁפָּל
עֵינַיִים בָּרִצּוּף
לוֹקַחַת מַגָּשׁ וְצַלַּחַת
מַעֲמִיסָה אֹכֶל
וּמְחַפֶּשֶׂת שֻׁלְחָן רֵיק
מִתְיַשֶּׁבֶת וּמְנַסָּה לֶאֱכֹל….לֹא הוֹלֵךְ
מַבִּיטָה סָבִיב
כֻּלָּם מֻכָּרִים
כָּל הַשָּׁנִים אוֹתָם פַּרְצוּפִים
הָמוֹן מֻכָּר וּמַפְחִיד
אֵין אִישׁ לְדַבֵּר
אֵין אִשָּׁה לְהִתְחַבֵּר
הַקִּבּוּץ אֵימָתַי
בּוּשָׁה בְּסִבְלִי
לוֹקַחַת הַמַּגָּשׁ לִשְׁטִיפָה
וְיוֹצֵאת לַדְּמָמָה שֶׁבַּחוּץ
כְּמוֹ נִצּוֹלָה שׁוֹאֶפֶת אֲוִיר צַח וְהוֹלֶכֶת מִשָּׁם
מָתַי כָּל זֶה יִסְתַּיֵּם?

"זה שיר קשה יחסית אבל אני חושבת שהוא משקף בצורה חזקה תחושות אמיתיות, הוא לא מביא את היופי והתרבות והביחד אלא את תחושת החרדה, הקושי, המבטים, חיפוש אחר מקום ושייכות מול חוסר שייכות", וקשטיין מציינת.

וקשטיין עצמה יצרה יחד עם יאיר כהן את "שברו את הכלים", שהוא מעגל של כלים שבורים, כשמו. "בקבלה יש מושג בשם 'כלים שבורים' – כלים נשברים כאשר אדם מתפתח וגדל רוחנית והכלים שברשותו אינם מתאימים יותר ואינם יכולים להכיל את מי שהוא היום, ובדומה לחליפה צרה מתבקש לתפור/ליצור כלים חדשים התואמים את מי שגדלנו להיות", היא מבארת.

זה שיר קשה יחסית שמשקף בצורה חזקה תחושות אמיתיות, הוא לא מביא את היופי והתרבות והביחד אלא את החרדה, הקושי, המבטים, חיפוש אחר מקום ושייכות מול חוסר שייכות

וליתרון נוסף: מכיוון שחדר האוכל אינו פעיל, אין לתערוכה שעות פתיחה מוגדרות ומוגבלות. אפשר להיכנס מתי שרוצים, ווקשטיין שולחת בגאווה תמונות של חדר האוכל מאיר את העלטה הקיבוצית המוכרת, אחרי שעמד דומם וחשוך זמן רב.

"מיום שישי האחרון בו פתחנו, האורות דולקים ואנשים נוהרים לשם כל הזמן. הם מתרגשים מהחיים שהמקום הזה קיבל, זה מוציא מהם את הכמיהה למרכז שיאחד את הקהילה". היא מספרת שבגלריה מוצג גם סרט מחג המשק האחרון, בו נשאלו החברים מה היו רוצים שיהיה בחדר האוכל, וחבר הקיבוץ גבריאל אפטר יצר בעזרת בינה מלאכותית הדמיה של הפנטזיות שלהם.

"כולם רוצים שהוא יחזור להיות חדר אוכל ומרכז תרבותי, בית קפה או מקום למפגשים בווריאציות כאלו ואחרות", היא מסכמת. כעת נותר לאחל לאנשי עינת, לקראת השנה החדשה, שיימצאו במהלכה המשאבים והאנרגיות להפוך את חדר האוכל שלהם למקום שיאפשר לקהילה להגיע וליהנות יחד. גם בבגדי עבודה מלוכלכים מהמוסך או מהנוי. אבל החבר'ה מהרפת צריכים להתקלח קודם. אנחנו כבר לא באייטיז.

"עיין ערך חדר אוכל" – חדר האוכל וגלריה "בית דרור" של קיבוץ עינת, עד 3.10