יש רגע שבו החלטה גדולה מבשילה, היא הופכת מרעיון ראשוני למציאות בשטח. במקרה של מספר משפחות לוחמי מילואים שהקדישו מאות ימים ועזבו הכל על מנת להגן על כולנו החל מאותו בוקר ארור של השבת השחורה, מדובר במציאות חדשה ומלהיבה במיוחד. הן חוזרות אל הנגב המערבי, אותו מרחב טרגי ועקוב מדם, שמוכיח תקומה מהי.

"בתים ללוחמים" הוא מיזם שנולד מתוך המלחמה ומתוך היכרות עם המצב המורכב עימו מתמודדים הלוחמים ובני המשפחה שהותירו מאחור.

אחד החסמים הגדולים ביותר עבור אותם לוחמים הוא יכולתם, כבעלי משפחות צעירות, להפוך לבעלי קורת גג משלהם. רבים מהם נאלצים להתמודד עם מחירי הקרקעות והדירות שמרקיעים שחקים, עם היעדר הון העצמי, שלא לדבר על היקפי המשכנתאות והבירוקרטיה.

"בתים ללוחמים" מתעתד לשנות מן היסוד את המציאות הזו, באמצעות סיוע פילנתרופי-יהודי מארצות הברית הכולל מענק בגובה ההון העצמי, תוך חיבור אותן משפחות לרכישת דירות בקיבוצים וביישובי עוטף עזה. הכל מתוך חזון אלטרואיסטי שמשלב בין קהילה, אדמה וציונות.

כחלק מלקחי המלחמה הבנו שאנחנו צריכים משהו אחר. הרבה יותר רוגע, טבע, קהילה, חיבור לאדמה, מערכת חינוך שמשלבת הישגיות וגם אדמה, חקלאות, נגרות ובישול

"המשוואה אמורה להיות מאוד פשוטה – מי שנלחם על הבית, זכאי לבית משלו", מבהיר איתמר חיון, מוביל המיזם ומי שמשמש כיו"ר פורום "בתים ללוחמים".

"חשוב להבהיר, המיזם שלנו אינו מחלק בתים בחינם ואינו מבטיח הבטחות שאי אפשר לקיים. מה שהוא כן עושה הוא לחבר את החלקים שעד היום היו מפוזרים. אם זו קהילה, קרקע, הזדמנויות, ידע, אנשי מקצוע, מימון ופילנתרופיה, לצד יישובים ורשויות. זהו המעט שאנחנו יכולים לעשות עבור מי שתרמו את גופם וחייהם עבורנו".

טעם של פעם

עידן רוזנברג ואשתו ליאור, הורים לעומר (8), מורן (6) ומנור (4) עברו בשבוע שעבר לקיבוץ חולית. שניהם מגיעים מתחום האימון המנטאלי, כאשר עידן הוא גם מנהל ביטחון בהכשרתו. במקור הם מיישובי הר חברון, בשש השנים האחרונות התגוררו באלפי מנשה.

"עברנו מתוך בחירה, כדי לעשות שינוי בחיינו. היו לנו חיים מצוינים כולל קהילה ומקום עבודה מצוין, אבל השנים האחרונות הובילו אותנו כמשפחה לחפש משהו אחר", עידן מספר.

מה שהניע את השינוי לדבריו, היה דווקא מה שקרה מחוץ לבית: עידן שימש כסמל במחלקה מתמרנת של גולני, שתמרנה בעיקר בגזרה הצפונית, כשהוא צובר כמעט 400 ימי מילואים. בחודש הבא הוא יוצא שוב לסבב נוסף. גם הפעם בלבנון.

"כחלק מלקחי המלחמה הבנו שאנחנו צריכים משהו אחר. הרבה יותר רוגע, טבע, קהילה, חיבור לאדמה, מערכת חינוך שמשלבת הישגיות וגם אדמה, חקלאות, נגרות ובישול. ולא פחות חשוב, שכל אלו יתמזגו יחד עם קהילה אמיתית, כזו שנוכל גם להעניק לה בחזרה. מקום שהילדים ייהנו בו מטעם של פעם, עם חברים, מרחב ושפע של טבע".

ויש גם אלמנט ציוני, כמובן. "בחרנו לקחת חלק ביישוב הארץ בתקופה של תקומה. ההורים שלי הקימו את היישוב אדורה בהר חברון, כך שמבחינתי זו ממש סגירת מעגל ערכית".

המעבר עצמו נעשה במהירות יוצאת דופן. "זה קרה אחרי שבדיוק חזרנו מחופשה ביוון. הרמנו את הכול ממש מהרגע להרגע. מצאנו שוכר מיידית לדירה שעזבנו, סידרנו את כל הספקים ותוך שבוע כבר מצאנו את עצמנו בקיבוץ".

גם תהליך הקליטה היה חלק למדי. "היה מדהים לראות איך הילדים מתחברים כבר בערב הראשון. הרשינו להם להישאר בחוץ עד עשר בלילה. עצם היכולת שלהם לרקום חיים חדשים, ליצור חברויות ולהתקדם, מטורף.

"עוד לא הפסקנו להתמקם כאן, וכבר איש המשק של הקיבוץ דאג לסייע לנו בתיקונים ובשיפוצים. פשוט הווי של קיבוץ, שכולם נרתמים בו. אפילו הספקנו כבר להשתתף בכמה אירועים. זה ממש החזיר אותי לילדות, כשכל נקודת ציון הופכת לסיבה למסיבה".

מה לגבי העתיד?
"אנחנו באמת מאושרים. הרעיון הזה הפך מחלום למציאות. כמי שכבר שירת כ-400 ימי מילואים, הידיעה שיש מי שאכפת לו מאיתנו, הלוחמים, היא פשוט חלום שמתגשם. אותי זה מרגש בכל פעם מחדש".

עומדת עם סכין בחדר

טל וחנה שיר, זוג צעיר מפתח תקווה, יעברו בעוד מספר חודשים לקיבוץ סופה שבמועצה האזורית אשכול, מרחק של פחות משלושה קילומטרים מהגדר.

טל עבד כסוכן נדל"ן עד פרוץ המלחמה, חנה היא עורכת דין בתחום האזרחי. "לפני ה-7 באוקטובר היו לנו חיים רגילים כמו כולם", הוא מספר בגילוי לב. "התחתנו בנובמבר 2022, בניתי את עצמי בתיווך ואשתי הייתה בלימודים. עבדנו קשה כדי לקדם את עצמנו, אבל אז הכל התפוצץ".

בבוקר אותה שבת שחורה חנה העירה את טל משינה. "במהלך השנים בתיווך הייתי עובד עד 23:00, ובשבת הרשיתי לעצמי לנוח ולצבור כוחות. באותו בוקר ישנתי חזק, אפילו את האזעקות לא שמעתי.

"גרתי בדרום שמונה שנים והכרתי את הטילים, אז בהתחלה לא הבנתי מה קורה. אבל אז, משום מקום, פתאום קלטתי אותה עומדת עם סכין בחדר. התברר שבאותה שעה כבר החלו דיווחים על מחבלים שמתקדמים לכיוון המרכז וחנה לא לקחה צ'אנס. שעתיים אחרי זה היא כבר גויסה למילואים בפיקוד העורף, כקצינת התנהגות אוכלוסייה".

המיזם הזה הגיע כמו ברכה לחיים שלי. בגיל 32, בלי הון עצמי, הבנתי שזו הדרך היחידה שלי להגיע לבית במציאות של היום

אחרי שהתעשת, "הבנתי שגם אני חייב להיות בקו ההגנה הראשון. התחלתי לשגע את המפקד שלי בטלפון ובסוף הוא אמר לי לקפוץ באותו ערב. מאז הכל היסטוריה".

עד סוף דצמבר 2023 טל שירת במילואים כמעט ברצף, וכך גם חנה שהמשיכה בשירות מילואים לסירוגין עד סוף ינואר. "בדיוק השקענו בגינה עם מערכות, והכול הלך. אחי הקטן גר אצלנו לאורך כל התקופה וטיפל בכלב שלנו. פתאום משום מקום, החיים משתנים", מספר טל.

כל אזור העוטף הוא חלק בלתי נפרד ממי שאני. למרות כל מה שקרה, אני מאמין שזה מקום הרבה יותר טוב ובטוח לגדל בו ילדים

עד היום צבר טל למעלה מ-600 ימי מילואים, בנובמבר הקרוב צפוי לו סבב נוסף של שלושה חודשים בגזרה הדרומית.

הרעיון לחזור להתגורר באזור בו הוא גם משרת התבשל טרם המלחמה. "הכרתי את אשתי בדרום. היה בינינו הסכם שנגור שנתיים במרכז ואז נחשוב מחדש איפה נקים משפחה. עברו שנתיים, היא רצתה לחזור, התחלנו קצת להתווכח, ואז 7 באוקטובר טרף את הקלפים.

אשתי ואני מילואימניקים, והבנו שאם כל אחד יגיד שאחרים יילחמו, אנחנו עלולים חלילה פשוט לאבד את חבל הארץ הזה

"אני מכיר את העוטף מצוין. גרתי באופקים במשך שמונה שנים. הייתי מבקר באופן קבוע בישע, בניר עוז, במגן ובקיבוצים נוספים. כל אזור העוטף הוא חלק בלתי נפרד ממי שאני. למרות כל מה שקרה, אני מאמין שזה מקום הרבה יותר טוב ובטוח לגדל בו ילדים".

איך התחברתם למיזם?
"הגשנו בקשה לקבל פרטים והופתענו מכמה מהר הדברים התקדמו. התקשרה אלינו בחורה שהזמינה אותנו לסיור בעוטף. ביקרנו בשלושה קיבוצים ובסוף בחרנו בסופה. אנחנו מאושרים על עצם ההזדמנות שניתנה לנו".

בתור חרדים לשעבר, אנחנו חיים גם את הדת וגם את החילוניות ולכן להיות במקום שמשלב את כל זה יחד, זה משהו שמאוד מצא חן בעינינו

השיקול התמקד בחיבור שבין הפן הכלכלי לערכי. "המיזם הזה הגיע כמו ברכה לחיים שלי. בגיל 32, בלי הון עצמי, הבנתי שזו הדרך היחידה שלי להגיע לבית במציאות של היום. ובעיקר ערכי. אשתי ואני מילואימניקים, והבנו שאם כל אחד יגיד שאחרים יילחמו, אנחנו עלולים חלילה פשוט לאבד את חבל הארץ הזה".

המעבר לקיבוץ מתוכנן לאוגוסט 2027, כשגם כאן שיקול המילואים נוכח: "בנובמבר יש לי צו 8 נוסף, וגם אשתי בהריון. יותר חכם שהיא תהיה בסביבת המשפחה. אנחנו מאוד נרגשים מהמהלך הזה, בתקווה שהילדים שלנו יבינו יום אחד מהי ציונות אמיתית".

חלק ממשהו גדול יותר

משה ותהילה ריס, הורים לניר ואינה, עוברים בימים אלה לקיבוץ כרם שלום הסמוך לגדר דרום הרצועה. השניים, המתגוררים כיום באשקלון, מגיעים ממשפחות חרדיות. הוא טכנאי מערכות מיזוג אוויר תעשייתיות והיא שימשה כאחראית כיתה במעון עד שנולדו הילדים, אז עזבה כדי להשקיע בגידולם. "אנחנו משפחה חברותית ושמחה, אוהבי טבע", הם מספרים.

בבוקר שמחת תורה של אוקטובר 2023 שהה משה אצל גיסו וגיסתו בשומרון. "כשהגיעו הידיעות היה הלם מוחלט ופחד נורא", הוא משחזר. בהמשך צבר כ-250 ימי מילואים בבסיס תל נוף של חיל האוויר.

אחרי שהחלה המלחמה החליטו בני הזוג לעזוב את ביתם ביישוב אורנית ולעבור לאשקלון: "בתחושה שלנו, לחזק את העורף היה לבוא ולהיות חלק ולא רק להביע תמיכה מרחוק".

המחשבה על חיים בקיבוץ או במושב לא חדשה להם. "זה משהו שהתעניינו בו בעבר", הם מעידים. "אנחנו באים מקהילות, כך שהמבנה הקהילתי הוא משהו שאנחנו מאוד מתחברים אליו, בעיקר לתחושה של להיות חלק ממשהו גדול יותר, לתת ולתרום לקהילה בחזרה. וגם אנחנו מאוד אוהבים מרחבים וטבע, ובעיר זה פחות מורגש".

ההזדמנות להתבסס בנגב המערבי הגיעה בהפתעה גמורה. "תהילה נתקלה בפוסט של איתמר ושלחה לי אותו. הרגשנו שזה ממש מדבר אלינו. גם היכולת לחזק את המקומות שעברו את האסון הכבד, להיות חלק מקהילה איכותית וערכית וגם לחיות באזור שיש בו מרחבים וטבע".

האקו-סיסטם החילוני-דתי של כרם שלום מדויק עבורכם?
"בתור חרדים לשעבר, אנחנו חיים גם את הדת וגם את החילוניות ולכן להיות במקום שמשלב את כל זה יחד, זה משהו שמאוד מצא חן בעינינו".

אתם עדיין בשלבי תכנון. מתי המעבר?
"תאחלו לנו שזה יקרה בקרוב".

תהליך דרמטי ורגיש

מירי יציב, מנהלת תחום צמיחה וקהילה בתנועה הקיבוצית, מברכת על כל ניסיון לחיזוק הקיבוצים בגבולות. "יחד עם זאת", מדגישה יציב, "אנו מציעים לבחון היטב את הגורמים הפועלים במרחב הקיבוצי. קליטה לקיבוץ היא תהליך רגיש ומשמעותי מאוד, תהליך דרמטי לאופיו וזהותו של הקיבוץ. ודאי כשמדובר בקיבוץ באתגרי קליטה".