התמונה שאולי ממחישה יותר מכל את התמורות שעברנו, בחוברת הדיגיטלית "רגע רגע – כשההיסטוריה מצטלמת שוב" של גבעת השלושה, צולמה ב-1968. אמא צעירה, עם סיגריה בפה וחפיסת סיגריות ביד, לצד בנה החמוד, בן שש או שבע. הוא מקרב גפרור אל הסיגריה שלה, עומד להדליק אותה. ויז'ואל דליק, תרתי משמע.

גם אז התמונה בוימה כ"פרסום תמים לחוג גמילה מעישון", כפי שמסביר הכיתוב, אף שבמושגים של ימינו "תמים" זה אנדרסטייטמנט ואף קופירייטר לא היה מעלה על דעתו לשחק בכזאת אש, שוב – תרתי משמע.

58 שנה מאוחר יותר, אותם אם וילד, יבדלו לחיים ארוכים ולריאות נקיות, מצולמים באותה פוזיציה בדיוק. כשיהיה סבא בעצמו, מן הסתם הנכדים שלו לא ידליקו לו סיגריה גם לא "בכאילו", אבל אם מתמקדים במלאכת הצילום ועושים זום אאוט הקשרי – זה בדיוק מה שניסו ב"רגע רגע" להשיג.

היתה הרבה היענות

אולי בגלל שאסקפיזם כה נדרש כעת, אולי בגלל שנוסטלגיה מצולמת זה תמיד כיף, ובכל מקרה – להרבה קיבוצים שיש בהם ארכיונאי/ת אקטיבי/ת עם תשוקה לנבור בעבר, כבר יש דף פייסבוק נפרד לארכיון הקיבוץ.

לעיתים קרובות עולות שם תמונות "זהה את המשתתפים" שאז היו צעירים, נמרצים, יפים וחלוציים על רקע נוף גנרי מהקיבוץ הישן. וכעת, אחרי 30 שנה פלוס, הם עדיין יפים, אולי קצת פחות נמרצים להגיע לחליבת בוקר או להתחבק בשלוש לפנות בוקר בפאב המקומי עם מתנדבות, אבל ה-essence, או המהות – אם תרצו, עדיין שם.

לרגל חגיגות המאה של גבעת השלושה, ב-2025, קפצה המעצבת הגרפית דנית רוט, דור שלישי גאה בקיבוץ, על האפשרות לממש פרויקט מיוחל: תערוכת תמונות מקוריות מהארכיון לצד שחזור מדויק שלהן בהווה.

"רגע רגע" נפתחה שבועיים לפני הערב המרכזי של החגיגות, למשך חודש. כעת, נוכח הביקוש, התערוכה התאגדה לחוברת/אלבום דיגיטלי ידידותי, של כל הצילומים שהופקו בהשקעה רבה, והוא פתוח לכולם.

בשלב ראשון – הצוות, שכלל את אלה מילת הצלמת המקצועית, פנינית מונצר (אחראית ומרכזת הפקה) ואילה ליפשיץ (מעצבת פנים שעיצבה את התפאורות של השחזור) שלח "קול קורא" שביקש מהחברים תמונות פרטיות, במקביל לליקוט בארכיון.

"היתה הרבה היענות. ריכזנו וסיננו לפי מורכבות הפקה ומי נמצא וגם עדיין איתנו, כי זה היה פרויקט רב דורי, שגם הצריך הסכמה של המצולמים להשתתף", רוט מספרת.

בלי AI

השלב הבא היה קביעת ימי צילום וליקוט אקססוריז תואמים לפעם. מה שלא מצאו המשתתפים, נידבו החברים בקבוצת הוואטסאפ של הקיבוץ. "אחרי שקבענו מועדים הכנו את הסטים".

על הלוגיסטיקה שנדרשה יכולה להעיד התמונה "נוער בחדר האוכל". היא צולמה במקור ב-1992, אבל אין לכם כבר חדר אוכל פעיל.
"נכון. הוא הוסב לבית ילדים. לקחנו את השולחן המקורי שהיה במחסן בקיבוץ והבאנו אותו ללוקיישן המקורי. הכיסאות המקוריים נמצאים בקיבוץ נחשונים וביקשנו מהם לשאול אותם בחזרה כדי לצלם. שאלנו אנשים אם יש להם מגשי אוכל מקוריים ואת מחזיקי המפיות, כדי שיהיה האבזור המקורי לסט. בכל הצילומים בדקנו מראש את התאורה כך שתתאים לשעת היום שבו הצילום המקורי צולם, היתה הרבה מחשבה סביב זה".

ואפס שימוש בבינה מלאכותית.
"לא עשינו שימוש בבינה מלאכותית כדי שייראה אמין וגם אם השחזור לא היה בול, ככה הדברים נראים היום. בארכיון היו המון תמונות מקסימות שלא יכולנו לשחזר כי האנשים כבר לא בחיים, אז השתמשתי בטכנולוגיה של בינה מלאכותית כדי להפיח בהן חיים וערכתי אותן לסרטון שגם הוא היה בתערוכה".

היתה הרבה היענות מחוץ לקיבוץ להגיע לטובת הצילומים? באופן טבעי לא כולם חיים היום בגבעת השלושה.
"לגמרי, מאוד שמחו לבוא. היו גם אנשים שחיים בחו"ל ותזמנו את הצילומים לשהות שלהם בארץ. עבדנו על זה חצי שנה. המפגשים על הסטים היו מאוד מאוד מרגשים".

הבוציאדה ששוחזרה מתחילת הניינטניז נראית ממש כייפית. יפה שהבנים, היום בסביבות גיל 40, זרמו איתכן.
"זה היה ממש כיף. צילמנו באוגוסט והיינו צריכים בוץ בשדות והכל היה יבש, השקינו שם במשך שעות. החוויה של מאחורי הקלעים היא ערך מוסף ובגלל זה עשינו סרטון ייעודי שייראה את המפגשים עצמם, תיעוד של הרגעים האלו".

מה קרה לטרנטה המקורית מהתמונה "בחצר הגן" מ-1990 (שאפשר לראות ממש כאן למטה)? החלפתם אותה בטרנטה אחרת.
"היו הרבה מורכבויות כי לא תמיד הצלחנו להשתמש באביזרים של פעם. זאת דוגמה לגרוטאה של רכב ישן ומאוד נוסטלגי ומזוהה, אבל עם הזמן (והתקנים, ע"ט) הוא היה פחות בטיחותי ונלקח מהחצר כבר לפני 30 שנה. אז הלכנו לרפת ומצאנו גרוטאה אחרת דומה וזה התלבש טוב".

עבדתן על זה חצי שנה. הרבה זמן.
"מאוד התעקשנו לצלם הרבה תמונות, שיהיה לזה נפח ונכסה כמה שיותר דורות. גם רצינו להביא את הדור הצעיר, אפרופו חג המאה, ושגם הם ישתתפו ויהיה מגוון. אמרנו שייקח כמה זמן שייקח".

ועכשיו יש את האלבום, שמכיל גם את סרטון ה"מאחורי הקלעים" ואת סרטון "העבר קם לתחייה" בו רוט השתמשה ב-AI כדי לייצר תמונות בתלת ממד. באלבום יש גם מכתבים נרגשים של צופי התערוכה. "רצינו לשמור את הזיכרון לעד, שיוכל לעבור בין כולם ואולי גם קיבוצים נוספים יקבלו השראה לעשות פרויקט כזה, שמראה את הקהילה וההיסטוריה ושכל אחד ימצא שם זיכרון, מקום, תחושה של משהו ששייך אליו".

online.fliphtml5.com/regarega/jfgl/?fbclid=IwY2xjawUfSUhwZG9mAWV4dG4DYWVtAjExAHNydGMGYXBwX2lkEDIyMjAzOTE3ODgyMDA4OTIAAR5uccbyGb