הפשטות הקיבוצית של ילדותה של אילה ליפשיץ איננה רק זיכרון נוסטלגי, אלא נקודת מוצא לתפיסה מקצועית שמלווה אותה מזה יותר משני עשורים.

‏"האדמה, הצמחים ובעלי החיים טבועים בי מאז ומעולם", היא משתפת. "אני אוהבת חומרים טבעיים, אוהבת להבליט את היופי שלהם ולהשתמש בהם כדי לעורר רגש. אני מזהה במרחב הקיבוצי פשטות וישירות שהיו ונותרו מאוד מיוחדים בעיניי.

"יש בהם משהו חשוף ואמיתי, בלי גינונים או טקסים מלאכותיים. הטקסים המשמעותיים הם דווקא אלה של היום-יום. אם זה לראות את הזריחה או השקיעה, לצאת לטפל בגינה. עבודה בגינה זו פעילות מדיטטיבית, מבריאה ומשנת תדר עבור אנשים רבים".

יודעים לצייר, אין ברירה

‏ליפשיץ נולדה וגדלה, כאמור, בגבעת השלושה. אחרי הצבא יצאה לשנה וחצי בארצות הברית, ובשובה ארצה התגוררה במספר מקומות, בעיקר בתל אביב. כשבנה הבכור היה תינוק, החליטה לחזור לקיבוץ עם בן זוגה ומאז הם כאן. שני ילדיה כבר גדולים (19 ו-17).

‏אל עיצוב הפנים הגיעה, לדבריה, די בטבעיות. "כשהייתי צעירה התלבטתי בין מדעים לבין אדריכלות ואמנות. מה שבטוח, גדלתי בבית שבו האסתטיקה תמיד הייתה נוכחת".

קיבלתי את השיוך שלי: דירה של 28 מ"ר, שאליה הוספנו באופן זמני מבנה יביל של כ-80 מ"ר. בינתיים אני עובדת על תכנון הבית הקבוע שלנו

זה הזמן לזרוק את פצצת הניימדרופינג. דודה מצד אבא הוא הצייר והפסל אורי ליפשיץ, שגם הוא נולד בקיבוץ ונקבר בו. "ואימא שלי הייתה אמנית בנשמתה, כך שכל מה שקשור באסתטיקה ריתק אותי. אצלנו במשפחה כולם יודעים לצייר, פשוט אין ברירה", היא מספרת.

אורי ליפשיץ הוא אמן סופר חשוב, ספרי עליו קצת. על הפער הזה, אם התקיים, בין דוד לבין אמן מאוד פעיל ומוכר.
"גדלתי עם האמנות שלו על כל קירות הבית ויש לי עבודות שלו והוא אפילו צייר אותי פעם, בשנות ה-90. הוא היה האח הגדול של אבא שלי, היינו נפגשים הרבה בילדות, ידעתי שהוא אמן נחשב ומה שהוא תמיד היה אומר ולקחתי ממנו", היא עונה אחרי חשיבה, "זה שהוא לא מחכה שההשראה תבוא, היה לו מוסר עבודה של קיבוצניק".

העבודות והדעות שלו לא תמיד היו קלות לעיכול. הוא בטח לא היה מיינסטרים.
"אני הכרתי אותו כאיש נחמד, דומיננטי ודעתן, אבל בשבילי הוא היה דוד. ידעתי שהוא מפורסם כי היינו נוסעים לפתיחות של תערוכות שלו, למשל בגלריה גורדון ובנווה צדק. יש לו יד מצוינת וחזקה ומאוד אהבתי את הרישומים והתחריטים שלו".

היכרות עם השמש, הרוח, האקלים והחומרים היא חלק מתכנון אחראי. אדריכלים ידעו להשתמש בכלים האלה כבר לפני אלפי שנים. היום יש לנו יותר ידע ואמצעים לדייק אותם

כמעצבת, היא מדגישה שלפני בחירות כמו צבעים וסגנון, עומדים מולה קודם כל דרי הבית. "כשאני מתחילה לתכנן, אני מנסה קודם כל להבין מי או מה עומד במרכז הפרויקט. אלה בדרך כלל האנשים שחיים בו".

במרחב הכפרי, ובקיבוץ בפרט, החיבור בין הבית לקהילה מורגש מאוד.
"נכון, והוא גם דורש דקויות ועדינות בתכנון. אין לי קו עיצובי שאני מנסה להלביש על כל פרויקט. אני בעיקר משתדלת לא לתת לסגנון או לטרנדים להכריע החלטות. יש דברים שאני נמשכת אליהם שוב ושוב, כמו חומרים טבעיים, צבע, אמנות והקשר בין פנים לחוץ, אבל במקביל ובכל פעם אני מתחילה תמיד מהאנשים ומהמרחב עצמו. בסופו של דבר, אני מתכננת עבור אנשים, מתוך רצון להיטיב את חייהם".

מנקאי בחממות של בארי

הדרך המקצועית של ליפשיץ עברה גם דרך הקצה השני של עולם העיצוב. במסגרת עבודתה במשרדי תכנון גדולים תכננה משרדים לחברות טכנולוגיה מהגדולות בעולם, פרויקטים של אלפי מטרים רבועים, עם מערכות מורכבות וגורמים רבים שדורשים סנכרון, בהם שימשה כאחראית על מלאכת התכנון, העיצוב ובחירת החומרים.

‏אחד הפרויקטים המשמעותיים ביותר עבורה היה דווקא צנוע יחסית: כ-750 מ"ר של משרדים ומעבדות לחברת הפודטק "הינומן", שתכננה במסגרת עבודתה בסטודיו רואי דוד. החברה גידלה אז בחממות בקיבוץ בארי את צמח המנקאי (Mankai) שמקורו בדרום-מזרח אסיה, ופיתחה ממנו מזון עשיר ברכיבים תזונתיים.

אני הכרתי אותו כאיש נחמד, דומיננטי ודעתן, אבל בשבילי הוא היה דוד. ידעתי שהוא מפורסם כי היינו נוסעים לפתיחות של תערוכות שלו. יש לו יד מצוינת וחזקה ומאוד אהבתי את הרישומים והתחריטים שלו

"משהו בחברה הזו דיבר אל הערכים שגדלתי עליהם. חדשנות, עשייה מקומית, מזון בריא ורצון לצמצם פגיעה בסביבה", היא מסבירה. "בעיצוב ניסיתי לספר את סיפור המסע של הצמח, מהסביבה שבה הוא גדל ועד למעבדות בישראל. לשמחתי, הפרויקט הזה זכה בפרס לעיצוב מקומות עבודה של Architecture MasterPrize".

‏וזה דווקא שינה את הכיוון שלך.
"משרדים עוברים מקום, חברות מתמזגות, מיתוג מתחלף ועיצוב שהיה אופנתי לפני כמה שנים מוחלף באחר", היא משחזרת. "ראיתי כמה דברים טובים נזרקים וכמה חדשים נקנים במקומם. בשלב מסוים הבנתי שאני רוצה לעסוק בתכנון שחושב גם על החיים של המקום בעוד שנים".

לתכנן לילדים שרצים לממ"ד

כך הגיעה לעבודה עם האדריכל איל יוסינגר, המתמחה בבנייה מתקדמת ובתכנון ביו-אקלימי, והקימה במשרדו מחלקה לעיצוב פנים.

‏אחד הפרויקטים הראשונים היה בית עבור בת ממשיכה במושב חצבה. שם, לדבריה, למדה לעומק מהו תכנון שמתייחס לאקלים. "למדתי בפרויקט הזה המון. איך מפנים את הפתחים, היכן נדרשת הצללה, איך מכניסים אור בלי להכניס איתו את כל החום, ואיך מאפשרים לחום שהצטבר להשתחרר".

‏

בקיבוץ פרוד היא תכננה שני פרויקטים משמעותיים. הראשון כלל בית שהופנה אל הנוף והציב את ה-שאלה: איך שומרים על פרטיות בתוך הקרבה לשכנים ולקהילה, ומה עושים כשבעלי הבית לא רוצים לבנות גדר, אבל לא להרגיש חשופים.

בעניין הזה ממש, למי שבונה עכשיו בהרחבות בקיבוץ, יש לך טיפ? אם רוצים לבנות בית שלא יהיה "מבצר" מחד ויהיה ידידותי לקיבוץ, ומאידך – תהיה פרטיות.
"יש מגוון פתרונות הצללה, יש מקומות שבהם אפשר להשתמש בזכוכית עם טקסטורה שיכולה להכניס אור יפה אבל לשמור על פרטיות, בפרוד למשל עשיתי את זה. במקומות שהם יש הפרשי מפלסים זה יותר קל כי זה כבר מייצר פרטיות, וכמובן המובן מאליו: צמחיה. גדר חיה סביב הבית, לטעת עצים… אני מאוד אוהבת לגדר בצמחייה וזה מייצר גם קירור של החצר והבית".

‏גם הפרויקט השני בפרוד כלל עניין שעולה הרבה: שימוש בממ"ד לפונקציה נוספת. הפכת שם קומת חצי מרתף, ששימשה שנים כמשרד ובה גם הממ"ד, לקומה המיועדת לילדים.
"תכננתי אותה בזמן מלחמה, עבור ילדים שכבר הכירו את הריצה לממ"ד בלילה. היה לי חשוב ליצור עבורם מקום מוגן שהוא באמת שלהם. תהינו אם המעבר יהיה הדרגתי, אבל כבר בלילה הראשון כל אחד מהילדים ישן בשמחה בחדר שלו. זו דוגמה מאוד מוחשית לאופן שבו תכנון משנה את החיים בבית".

להחזיר את הניהול למשק

בשנות ה-90 גבעת השלושה, עבר, כמו מרבית הקיבוצים, משבר כלכלי ובמשך שנים נוהל בידי ועד ממונה. כמה שנים אחרי שחזרו אליו, היה בן זוגה, גיל, מאלו שהובילו מהלך לשינוי הניהול ולהחזרתו לניהול עצמי.

"זה לא היה מובן מאליו והיו חששות, בעיקר בקרב הדור המבוגר. בעיניי המהלך שינה הרבה מעבר לאופן שבו מתקבלות החלטות: אנשים נעשו מעורבים ואכפתיים יותר, ולאורך השנים ראיתי את השינוי גם בחיי הקהילה וגם בנראות של הקיבוץ, שהשתפרה מאוד".

אני מאוד אוהבת את האיכויות של בידוד תרמי ואקוסטי ואת ויסות הלחות שיש בהמפ ותורמים לבית נעים ובריא יותר, לבין שימוש בחומר גלם מתחדש

ליפשיץ עצמה טרם עברה לבית חלומותיה. "הבית הנוכחי שלי בקיבוץ הוא עדיין לא הבית הקבוע שאני מתכננת לעצמי", היא מבהירה. "בעקבות תהליך שיוך הדירות קיבלתי את השיוך שלי: דירה של 28 מ"ר, שאליה הוספנו באופן זמני מבנה יביל של כ-80 מ"ר. בינתיים אני עובדת על תכנון בית הקבע שלנו, ואחד החלומות שלי הוא לבנות אותו מלבני המפ.

"אני מאוד אוהבת את האיכויות של בידוד תרמי ואקוסטי ואת ויסות הלחות שיש בחומר הזה ותורמים לבית נעים ובריא יותר, לבין שימוש בחומר גלם מתחדש. מבחינתי זו הזדמנות ליישם בבית שלי את הערכים שמנחים אותי בעבודה".

אנחנו נמצאים בעידן שבו כלי AI נכנסים לכל תחום. איפה זה פוגש אותך בעולמות העיצוב?
"אני משתמשת ב-AI בעבודה שלי באופן שוטף. הכלים הללו עוזרים לחקור רעיונות, לבדוק כיוונים ולדמיין אפשרויות, וזה נהדר. אבל תמונה יפה של חדר עדיין לא מספרת לי מי יחיה בו, איך הבית מתנהל ב-7 בבוקר, מה התקציב, מה אפשר לבצע בפועל, או איך הבחירה שלי תשפיע על החדר הסמוך.

AI יכול להציע הרבה תשובות. הערך שאני מביאה הוא היכולת לזהות מה השאלה הנכונה עבור האנשים והמקום המסוימים, להפעיל שיקול דעת ולהוביל את הרעיון עד שהוא הופך לבית

"אני מקשיבה לאנשים, ולפעמים גם לדברים שקשה להם לנסח, ומנסה להבין איפה הרצונות של בני המשפחה נפגשים או מתנגשים. אחר כך צריך לתרגם את כל זה לתכנון אחד שעובד.

"AI יכול להציע הרבה תשובות. הערך שאני מביאה הוא היכולת לזהות מה השאלה הנכונה עבור האנשים והמקום המסוימים האלה, להפעיל שיקול דעת ולהוביל את הרעיון עד שהוא הופך לבית. הכלים החדשים מרחיבים את מה שאני יכולה לעשות, אבל הם ממש לא מחליפים את הקשר עם האנשים ואת האחריות שלי כלפיהם".

עד כמה תחום הבנייה הירוקה בו את עוסקת מתפתח?
"אני לא בטוחה שצריך לקרוא לזה 'בנייה' או 'אדריכלות ירוקה'. היכרות עם השמש, הרוח, האקלים והחומרים היא חלק מתכנון אחראי. אדריכלים ידעו להשתמש בכלים האלה כבר לפני אלפי שנים. היום יש לנו יותר ידע ואמצעים לדייק אותם.

"התכנון הזה נוגע גם לבריאות של מי שחיים בבית. לאוויר שאנחנו נושמים, לרעש, ולאור שמלווה אותנו לאורך היום. מבחינתי, הכיוון הוא לראות את כל אלה יחד, את ההשפעה של הבית על הסביבה ואת ההשפעה שלו על האנשים שחיים בו".

מה עוד היית רוצה להספיק בעתיד?
"לתכנן גם מרחבי אירוח ו-wellness שבהם אפשר לחשוב לעומק על הקשר בין מקום, גוף ובריאות. ‏אני מתרגלת יוגה כבר יותר מ-20 שנה, ועדיין יש לי חלום קטן: לעמוד על הידיים בלי קיר מאחוריי".