ביום חמישי שלפני כניסת חג הסוכות, התכנסו קרוב לאלף איש על מדשאות אשדות יעקב מאוחד למופע "אשדות – זה הבית", במסגרת חגיגות מאה השנים לקיבוץ.

למעשה, אשדות כבר בת 102. חגיגת המאה והמופע נדחו בשנתיים בשל המלחמה. אחרי 12 שנים שבהן לא התקיים באשדות מופע בסדר גודל כזה, הייתה תחושה של ציפייה דרוכה באוויר.

תושבי המקום, בנים ובנות, משפחות, אורחים וחברים הגיעו בחגיגיות. משהו עמד באוויר המקומי. התרגשות גדולה, כמעט תחושה שהקיבוץ עצמו מחכה לראות מה יקרה על הבמה. מאחורי הבמה התכנסו משתתפי המופע להכנות האחרונות. ילדים ומבוגרים, רקדנים, זמרים, שחקנים ומנחים. ליד הבמה, התפאורה הקרינה משהו מאוד "אשדותי": פרחים, חבילות חציר ועל הבמה מסך לדים ענק שהקרין את הלוגו של הקיבוץ, שעוצב במיוחד למופע.

המדשאות, הבמה והקהל הפכו למרחב אחד, שבו קשה היה להפריד בין האירוע לבין המקום עצמו. קרוב למדשאת המופע ניצב "בית אורי ורמי", המוזיאון המוכר על שמם של שני בני הקיבוץ, אמנים, שהוקם על ידי אביהם. המוזיאון, שהוא גם אתר הנצחה וגם סמל אשדותי מובהק, הזכיר כי מאחורי הערב החגיגי הזה נמצאת היסטוריה של אנשים, משפחות, יצירה וזיכרון.

הוא התחיל. לא בטקס חגיגי, כפי שאפשר היה לצפות באירוע לציון מאה שנים, אלא בהופעה עצמה. שני מנחים נכנסו לבמה כמעט כמו מנחי אירוויזיון. סיפרו לקהל מה עומד לקרות ומה צפוי בהמשך. לרגע הייתה תחושה כאילו הקהל קיבל לידיו תוכנייה של הצגה בתיאטרון. הפתיחה הזאת התבררה כמעין הצהרת כוונות. פתיחה של מופע אמורה להיות מסדרון למה שיבוא אחריה, וכאן היא סימנה שהכוונה היא ליצור מופע של ממש.

במשך למעלה משעה וחצי נפרש על הבמה סיפורה של אשדות יעקב מאוחד באמצעות מערכונים קצרים, קטעי קריינות והנחיה, ריקודים, שירים וסרטונים. השתתפו בו רבים מתושבי המקום, מכל הגילים, עד גיל 90. בתוך המופע שולב גם הטקס המכובד עצמו, ובו סרטון של הנשיא יצחק הרצוג וראש המועצה עידן גרינבאום, השוהה בחו"ל.

יו"ר התנועה הקיבוצית, ליאור שמחה, נשא דברים בזכותו של הקיבוץ והשפעתו, ושילב בדבריו בין עברו של הקיבוץ לבין הציפיות ממנו ומקיבוצים אחרים בעתיד המדינה. אחריו דיברו נציגים מהנהלת הקיבוץ, והמופע המשיך לזרום, כאילו גם החלק הטקסי – ממלכתי הוא חלק בלתי נפרד ממנו.

בחלק הראשון שולבה גם מחווה אמנותית מיוחדת בקטע ריקוד שהוקדש ליישובי עוטף עזה. כך, בתוך החגיגה, נכנסה לרגע המציאות שמחוץ למדשאות. הריקוד הוסיף לפתיחה ממד רגשי נוסף וחיבר בין ההתרגשות המקומית לבין המציאות הישראלית שמחוץ לקיבוץ.

הסיפור המרכזי במופע לא פרש רק עבר של מאה שנים. הוא היה בעיקר מה שקורה בקיבוץ עכשיו. הבמאי והכותב, איציק הדר, בן אשדות יעקב מאוחד והיום חבר קיבוץ גשר, הגיע אליו עם זיכרון אישי וקיבוצי עמוק. "כבן אשדות יעקב מאוחד, טבעי שיש בי זיקה ויחס חם לקיבוץ. אני גם אוהב אותו מאוד", הוא אומר.

אבל דווקא מתוך הקשר הזה הוא ביקש שלא ליצור עוד מופע נוסטלגי. "בחג ה־100 היה לי ברור, כבמאי וככותב המופע, להציע לצוות המוביל את החג ולעומדת בראשו, אדוה ונטורה מריזן, שגם הפיקה את הערב מא' ועד ת', משהו שונה. מופע המביט על אשדות מנקודת ראות בהווה".

לכן נכנסו אל המופע גם, כשחקנים וגם ברמה התוכנית, הנקלטים, הבנים והבנות שחזרו, ואנשים שבאו לבנות כאן את ביתם, אף שחלק גדול מהם לא חיו בעבר באשדות. המופע הכיל אנקדוטות מחיי היומיום בעבר ובהווה בקיבוץ.

גם השינויים במבנה הקיבוץ, באורחות החיים, בחינוך, בתרבות ובציפיות האישיות קיבלו מקום, באמצעות הומור ואהבה. למשל, הוא כלל סרטוני אנימציה ו-AI שכללו גם את סיפור הפילוג.

"היה לי חשוב לכתוב את המופע ולערוך אותו כך ש'זיכרון העבר' יישאר עטוף בתוך שגרת ההווה", אומר הדר. בני הדור השני, משמעותם בתוך הקהילה, ההערכה אליהם והערבות ההדדית נשארו חלק מהסיפור, גם מול השינויים הדמוגרפיים והחברתיים שעבר הקיבוץ.

המבחן האמיתי, כידוע, הוא הקהל. חברה מאשדות איחוד, שצפתה במופע, אמרה: "ישבתי מרותקת. למרות אורכו של המופע, חשתי שהוא גם חלק ממני, למרות שאני בכלל מהאיחוד. רואים שבנה אותו בן קיבוץ, המכיר אותו היטב ונושם אותו".

חברה אחרת, דווקא מחברי הקיבוץ, אמרה: "באתי בלי ציפיות. באתי עם הנכדה שלי כי זה חג שלנו. נדהמתי מהמקצוענות של המשתתפים ומעיצוב המופע בכלל. אני בשמיים!"

התגובות בסיום היו אולי הסצנה האחרונה והלא כתובה של הערב. הייתה שם שמחה גדולה, כזו שכבר זמן רב לא נראתה כאן. אחרי שנים של המתנה, הקהילה שוב התכנסה יחד על הדשא, סביב במה אחת וסביב סיפור משותף. וכך, על מדשאות אשדות, המופע הפך ליותר מחגיגת יום הולדת.

הוא היה מפגש של קהילה שהעזה להביט על עצמה מבחוץ ומבפנים, בלי לוותר על הזיכרון ובלי לעצור בו. אשדות של פעם הייתה נוכחת, אבל אשדות של היום עמדה במרכז: הוותיקים לצד החדשים, החוזרים לצד מי שבחרו להצטרף, והילדים לצד מי שנושאים איתם עשרות שנים של זיכרונות. אחרי מאה שנים או 102, אם מדייקים, השאלה לא הייתה רק מה היה כאן. השאלה הייתה מה הופך את המקום הזה לבית גם עכשיו. והתשובה, לפחות בערב הזה, הייתה על הבמה, על הדשא.