בקיבוץ קטן לא רחוק מהגבול, נדמה שכולם מכירים את כולם. המחשבה הזאת מתנפצת לילה אחד, כשנעלם ילד מבית הילדים בלי להשאיר אחריו שום עקבות.

היעלמותו של הילד מערערת את חברי הקיבוץ. כולם יוצאים לחפש אחריו. ככל שמתארך החיפוש נחשפים עוד סודות ומתגלה המנגנון החברתי הפועל בתוך חברה סגורה, שנאלצת להישיר מבט אל עצמה כשנסדק כל מה שנראה עד אז איתן ויציב. רומן חדש "ילד אהוב" שכתבה גלי מיר-תיבון, בת קבוצת שילר, בסיפור על קיבוץ שמנסה לשרוד על קצה הגבול וסודות שקשה להם לצאת לאור, גם אחרי 70 שנה.

מיהו האהוב?

מי הוא האהוב ברומן "ילד אהוב"?

האם הוא ניבי שדיבורו רהוט כבר בגיל שנתיים והוא מקסים את כל רואיו בחיוך שמבליט את השוני בין לחיו האחת המנומשת לזו האחרת, החלקה?

או אולי עודי בן השלוש שעדיין לא אמר מילה אחת שלמה, אחרון להתהפך ואחרון לשבת, אחרון לעמוד על רגליו ואחרון ללכת. תמיד, תמיד אחרון בשישיה של פעוטות בבית הילדים.

ואולי זאת ילדה בת 20 וקצת שטרם הספיקה ללמוד ולצמוח והנה היא כבר אמא עם ילד בגן המשחקים היחיד בקיבוץ.

עודי היה משוגע על המגלשה הזאת, היה יכול לחזור ולטפס ולחזור ולהתגלש אינספור פעמים, היה קם בכל פעם מקצה המגלשה ותולה בה עיניים, מחכה לאישור, לחיוך, למילה טובה. "יפה מאוד עודי," היא הייתה משבחת, וחיוכו היה זורח אליה לשמע המילים הטובות.

הם אף פעם לא יודעים מי ינצח, קצב עבודתם או הברד והמזיקים והרוחות והאדמה שדוחה את הגידולים שנטמנו בה. קיבוץ שאימהות משכיבות בו ילד לישון, בבית הילדים, ותוהות היכן יסתירו אותו אם יגיע מסתנן מן הוואדי

"תגידי, הוא מדבר בכלל?"

בן רגע נקרעה מחיוכו, וכבר היא יודעת: אין אכזר מעולמן של אימהות.

ואולי האהוב הוא בכלל הקיבוץ, ישוב-משלט צעיר שיושב ממש על הגבול. קיבוץ שחבריו נאבקים לשרוד, ולא יודעים כמה שנים תחלופנה עד שכרמי השקדים יניבו פרי, עד שפקעות תפוחי האדמה בשדות שעיבדו יבשילו בזמן הנכון, עד שגן הירק יחזיר את ההשקעה בו.

הם אף פעם לא יודעים מי ינצח, קצב עבודתם או הברד והמזיקים והרוחות והאדמה הפריכה והצמאה שדוחה את הגידולים שנטמנו בה. קיבוץ שאימהות משכיבות בו ילד לישון, בבית הילדים, ותוהות היכן יסתירו אותו אם יגיע מסתנן מן הוואדי "לארונות פה אין אפילו דלתות".

להוריד את השאלטר על הקיבוץ

בין יוצאי הפלמ"ח שראיינתי לרומן הקודם שהוצאתי "הדס בקצה הלילה" (גם הוא בהוצאת עם עובד, כמו גם "ילד אהוב") היה גם שכן מהרחוב הסמוך לביתי. גבר חזק, מוצק למראה, זקוף ויפה תואר גם לקראת העשור העשירי לחייו.

אותו שכן, שנראה כמו פוסטר של הצבר המיתולוגי, הגיע כעולה חדש מגרמניה עם חבריו להכשרת "למטרה" ואיתם עלה לקיבוץ שייסדו יוצאי חטיבת הראל של הפלמ"ח ובני קן איילון צפון של תנועת "השומר הצעיר".

השכן הזה הוא שנשאר אחרון מהקיבוץ על ההר, לסגור את העניינים המשקיים, להעביר את הפרות לרפת בקיבוץ השכן ואת פנקסי החשבונות לתנועה ולמועצה האזורית.

ליבי מתכווץ בכל פעם שתוקפים את התנועה הקיבוצית או מאיימים על החקלאות הישראלית, או אפילו סתם משמיצים בלי סיבה, כי "לעולם יראה אדם בצער את מקדשיו הישנים מחוללים גם אם נטש אותם"

השיחה עם שכני הרהוט מציירת קיבוץ שנאבק לשרוד, קיבוץ שחבריו רעבים ללחם.

אני יודעת שבשנות ה-50 כבר היו קיבוצים מבוססים, כבר היו קיבוצים שגרו בהם בחדרים בנויים, ואפילו בית ספר, מגרש כדורסל ובריכת שחיה, אבל לישובי המשלט על הגבולות הביאו אנשים צעירים ללא אמצעי מחיה ואמרו להם – תסתדרו.

אני אפילו לא יודעת למה פתאום שאלתי אותו אם היה בית קברות בקיבוץ.

הוא היסס רגע ואז ענה: "הייתה איזו בחורה שהתאבדה אז היו צריכים לחפור קבר"

"איך קראו לה?"

"אני לא זוכר".

"מה קרה? למה עשתה זאת?".

"לא יודע. זה היה מזמן. אמרו שהיה איזה בחור, שהייתה שם אהבה נכזבת".

"אתה לא זוכר איך קראו לה? אתה זוכר אם הייתה נחמדה? תגיד, היא הייתה יפה?"

"יפה זה עניין של טעם".

אני שותקת.

"את יודעת מה? אם דווקא זה כל כך מעניין אותך תשאלי את צבי וחיהל'ה. הם יודעים הכול".

תחליף תל אביבי חיוור

למחרת אני בדירתם התל אביבית של חיהל'ה וצבי דקל. הדירה עמוסה באמנות דרום אמריקאית שהביאו משליחויות שונות ויצירות אמנות ישראלית. הם בני זוג מאז גיל 14.

אני מקשיבה לסיפורים על הקיבוץ הבודד, הנידח. מרגישה שגם אחרי שנים רבות של תל אביביות ליבם עדיין שם, במקום שהיה הקיבוץ שלהם שהקימו על ההר. החיבור שלהם לקיבוץ ההוא מוצא הד בליבי. גם שנים אחרי שעזבתי את קבוצת שילר בה גדלתי, אני מתגעגעת לנופים, לאנשים, לשדות, למטעים, כמו שאדם מתגעגע לילדותו ולביתו גם שנים אחרי שכבר הקים לו בית במקום אחר.

ליבי מתכווץ בכל פעם שתוקפים את התנועה הקיבוצית או מאיימים על החקלאות הישראלית, או אפילו סתם משמיצים בלי סיבה, כי "לעולם יראה אדם בצער את מקדשיו הישנים מחוללים גם אם נטש אותם" (וירגיליוס).

"היה בית קברות בקיבוץ?" אני שואלת.

"כן," עונה חיהל'ה, "קרה לנו מקרה עצוב. בחורה אחת התאבדה אצלנו. אז צריך היה לחפור קבר. בסוף חפרו שניים אפילו שצריך היה רק אחד."

"מה קרה לה? למה?"

"היה לה בחור שאהבה מאוד. מההכשרה שלהם. והוא יצא לצבא וחזר עם אחרת. צברית."

"אתם זוכרים איך קראו לה?"

"בוודאי. איך אפשר לשכוח נערה כזאת?"

"לא יודעת. השכן שלי ששלח אותי אליכם אמר שאינו זוכר."

חיהל'ה מסתכלת על צבי. צבי על חיהל'ה ושניהם בי. השתיקה אומרת הכל.

בסוף היא משחררת כמה מילים, מדודות היטב: "דווקא אותה הוא לא זוכר? מעניין מאוד."

חיהל'ה קמה וניגשת אל השידה, מוציאה מהארון מחברת עבה עם כריכה קשיחה. היא מניחה אותה בידי. אני פותחת ורואה דפים כתובים בצפיפות בכתבי יד שונים. זה "הפרוטוקול האחרון" של הקיבוץ, זה שנכתב בשנתו האחרונה, לפני שגורשו מן ההר, לפני שנאלצו לעזוב את הבית.

"הפרוטוקול נשאר אצלי מאז שיחת החברים האחרונה" היא אומרת ומחייכת, "כבר שנים שחוקרים מחפשים אותו ורק אני יודעת שהוא שמור איתי. אני חושבת שאולי כל השנים האלה חיכיתי לך שתבואי לשאול".

עם הפרוטוקול עטוף היטב בתיק והסיפור בלב, אני נפרדת מהם לשלום, ומבינה איזו אחריות קיבלתי. אחריות לספר סיפור שמחכה כל כך הרבה שנים שמישהו יספר אותו.

כך נולד הרומן "ילד אהוב".