בשנים האחרונות, על רקע המלחמה והמציאות הביטחונית שטלטלה את עולמנו, ותבעה את מלוא תשומת הלב של החברה הישראלית, קל מאוד להחמיץ את האותות הקטנים שהגוף שולח. הבנה שגוף ונפש אחד הם וכי הבריאות שלנו הייתה ונותרה, המצרך החשוב ביותר בחיים.
‏

מי שלמדה את הלקח הזה מקרוב היא נטע חבלין ביטקובר (41), חברת קיבוץ הגושרים, מורה וגננת לחינוך מיוחד, נשואה לאייל ואמא ליובל (7) ומעיין (2).

כמו רבים אחרים מתושבי הגליל, נאלצה נטע ומשפחתה עם פרוץ המלחמה להעתיק את מגוריה מהצפון עד יעבור זעם. לצד ההתמודדות עם המציאות המורכבת, חוותה נטע גם טלטלה אישית קשה. זמן קצר לאחר שחזרו לקיבוץ, התגלה אצלה גידול נדיר במוח, שתסמיניו הראשונים כמעט וחמקו מעיניה.
‏

"במשך תקופה ארוכה מצאנו את עצמנו מתגלגלים ממקום למקום, ממזרון למזרון, מיטה למיטה, דירה לדירה, כך במשך חודשים", היא משחזרת את ראשית תקופת המלחמה שלוותה במשבר אישי לא קל. נטע ומשפחתה יצאו תחילה לבית אחותה, ומשם עברו להתגורר בסמוך לאחיה בקיבוץ בית השיטה.

‏
‏גם לאחר שהפינוי הפך רשמי, מגוללת נטע מציאות מורכבת שגבתה ממנה מחיר נפשי. "הדבר הכי קשה היה חוסר הוודאות. לא ידענו מתי יגידו לנו לחזור, ולאן בכלל אנחנו חוזרים.

ההידרדרות הבריאותית החלה בערב שגרתי אצל חברים. נטע חשה טשטוש בראייה וחולשה קלה, אולם על רקע המלחמה ועם תינוקת קטנה בבית, הסימנים הללו נראו לה חלק מהעומס

"זה התבטא גם בדברים הכי קטנים, כמו מה אוכלים ומתי, איפה הבגדים לעונת המעבר, האם יש נעליים לילדים, ואיך מוצאים את הדרך במקומות בהם הוויז לא עובד. למרות הכל, אני יכולה בדיעבד לומר שצלחנו את התקופה הקשה הזו ביחד כמשפחה. דווקא מתוך הקושי הזה הצלחנו להתחזק ולצמוח".
‏

נקודת האיזון הגיעה לדבריה, אחרי החלטה שקיבלה כי היא ומשפחתה חייבים יציבות, ובכל מחיר. "קיבלנו החלטה שאנחנו לא מוכנים 'להישאר באוויר'. בדצמבר 2023 שכרנו דירה ביישוב בדרום רמת הגולן. מהר מאוד גילינו שם קהילה חמה ומקסימה שחיבקה אותנו מהרגע הראשון".

גידול שמקורו אינו ידוע

ההידרדרות הבריאותית החלה אי שם בערב שגרתי אצל חברים, כפי שהיא מתארת בגילוי לב. נטע מספרת כי חשה טשטוש בראייה וחולשה קלה, אולם על רקע המלחמה ועם תינוקת קטנה בבית, הסימנים הללו נראו לה בשעתו חלק טבעי מהעומס.

"כמו רבים אחרים, הייתי בעיצומה של תקופה מאתגרת, אז לא באמת ייחסתי לזה חשיבות", היא מציינת. "כעבור מספר ימים, כשהמצב לא השתפר, פניתי לבית החולים. ההערכה שם הייתה בכלל שאני כנראה צריכה משקפיים, ותו לא".

בהמשך הדרך, הוסבר לנטע בבית החולים כי לאור המצב הביטחוני והצורך בתעדוף באותה עת, אין בידי הצוותים את האמצעים לבדוק את המקרה לעומק. אלא שתוך ימים בודדים הידרדר מצבה של נטע, שהובהלה לאשפוז, נאלצת להיפרד מבתה התינוקת, אז בת 10 חודשים בלבד.

‏

"זה אולי היה הרגע הכי קשה שחוויתי בתקופה הזו", משתפת נטע. "מעיין התינוקת שלי, ילדה שכל מה שהיא הכירה בעצם זה אמא, כי היינו מפונים, פתאום נאלצה להיפרד ממני מבלי להבין למה. כל מה שהכירה זה את אמא שמניקה אותה. פתאום, ביום אחד הכל נחתך. זה היה שובר לב".

נמצא גידול שמקורו אינו ידוע, שממשיך להתפתח בקצב מואץ. תוך הבנה כי הזמן לא משחק לטובתה ובעצת הצוות הרפואי, הוחלט לנתח את נטע מיידית

הימים חלפו ולאחר שהועברה להמשך טיפול בבית החולים איכילוב בתל אביב, התברר מצבה של נטע לאיטו. במוחה נמצאו דלקת ובצקת שלחצו על עצבי הראייה.

לאחר טיפול אינטנסיבי שהניב תחילה תוצאות יפות, נמצא מתחת גידול שמקורו אינו ידוע, שממשיך להתפתח בקצב מואץ. ברגע זה, תוך הבנה כי הזמן לא משחק לטובתה ובעצת הצוות הרפואי, הוחלט לנתח את נטע מיידית.

לאחר מספר חודשים הוחלט לבצע ניתוח נוסף ומקיף. אלו לוו בייסורים אשר דרשו ממנה תעצומות נפש, כולל תחושות של חולשה וחוסר בשינה, לצד כאבי ראש תכופים, אותם היא מגדירה כבלתי נסבלים. "אי אפשר לתאר במילים את התחושות הללו, עבור מי שלא חווה את זה".

‏

אור בתוך החשיכה

הפרק הבא נכתב על רקע המלחמה עם איראן ומבצע "עם כלביא", שהתרחש בחודש פברואר האחרון. שוב המציאות הביטחונית טרפה את הקלפים, כשתור המעקב שנקבע לנטע בוטל, והמשפחה נאלצה לחוות מחדש את חוסר הוודאות.

אני ממשיכה במעקבים אינטנסיביים, בשאיפה שתתרחש איזושהי נסיגה לפרק זמן ממושך של גידול הציסטה הקיים. אני אופטימית מטבעי ומקווה לטוב

בסוף יוני, כשהמצב החמיר נזקקה נטע שוב לניתוח חירום, ניתוח מוח שלישי במספר, שמטרתו הייתה להגיע לאבחנה מדויקת ולצמצם את היקפי הגידול.

"הרופאים אמרו לי שאמנם לא מדובר בגידול סרטני, אלא גידול שפיר, אבל עדיין שזהו גידול מאוד נדיר ואלים מאוד, שמתנהג ממש כמו גידול סרטני. הם הסבירו שאהיה חייבת להישאר במעקב צמוד, ואף לעבור סדרה של הקרנות, כדי למנוע ממנו להתפשט".

‏

גם הדרך לטיפולים עצמם דרשה מנטע כוחות. בית החולים במרכז התברר כמקום היחיד שמספק חלק מהטיפולים הספציפיים למחלתה, בשעה שמשפחתה השקיעה אנרגיות רבות כדי להסביר זאת לקופת החולים ולחברות הביטוח, שבסופו של דבר נרתמו לעזרתה.

לאחר הניתוח השלישי נקבעו לה שישה שבועות של הקרנות יומיות בתל אביב. האונקולוגית שטיפלה בה המליצה לה על שהייה במעון צ'רלס קלור של האגודה למלחמה בסרטן.

ספרי על התקופה שם.
"המקום הזה האיר לי פנים מהרגע הראשון. זכיתי להגיע למקום של אחווה ושיתוף אמיתי, עם צוות אחיות ומטופלות מדהימות שהפכו עבורי לסוג של משפחה.

"שישה שבועות לא הולכים ברגל. מצאנו את עצמנו מבלים רבות יחד. אם זה ללכת לקניון, לשחק רמיקוב או סתם לשבת ולצפות בטלוויזיה. כולנו תמכנו האחת בשנייה, כולל גם תוך כדי טיפולים כואבים ומאוד מתישים. זה היה הניצחון שלנו".

איך מצליחים להסתכל על חצי הכוס המלאה בתוך תקופה כל כך מאתגרת?
"כשאני מסתכלת לאחור, המשפחה, החברים וכל האנשים שהיו לצידי שם לאורך כל הדרך, הם אלו שהיוו עבורי את האור בתוך החשיכה. אין לי ספק שאם לא הם, לא הייתי מצליחה לעבור את זה".

יוצא לך לחשוב איזה מזל שגילית את המחלה בזמן?
‏"באיזשהו מקום כל רעשי הרקע של המלחמה וההישרדות, הן הכלכלית והן הקיומית, פשוט מיסכו לי את הכל. בקלות הייתי יכולה למצוא את עצמי היום במקום אחר לגמרי".

מה שלומך כיום?
"כיום, לאחר טיפולי הקרנות אני ממשיכה במעקבים אינטנסיביים, בשאיפה שתתרחש איזושהי נסיגה לפרק זמן ממושך של גידול הציסטה הקיים. אני אופטימית מטבעי ומקווה לטוב".
‏

איזה מסר היית רוצה שהקוראים ייקחו מהסיפור שלך?
‏"אני ממליצה לכל אחד ואחת לעצור כמה פעמים ביום, לנשום עמוק ולזכור להכיר תודה על מה שיש. אם משהו לא נראה לכם כשורה, פשוט לכו להיבדק. זה מציל חיים.

"חשוב לי שאנשים יבינו ששום דבר בחיים האלה אינו מובן מאליו – צריך לנצל כל שניה שיש לנו כדי להעריך את מה שיש ואת מי שנמצאים סביבנו. החיים קצרים ועלולים להסתיים בשנייה, בלי שום התראה מוקדמת, בדיוק כמו שהם יכולים להימשך.

"הרגעים הקטנים הם אלו שמרכיבים באמת את התמונה גדולה וההוויה האישיותיות שלנו ביום-יום. צריך לזכור לתת להם את המקום. יש להם מקום אדיר, על אף שהם נראים כביכול נורא קטנים".
‏

‏
‏