פרק א

ובו מסופר על לידתו של איוואן בַּזוֹב ועל צעדיו הראשונים

צעירה אחת מכפר סוּרְזָ’ה הייתה אימו. פניה דמו לשדה אפונים, כה מחוטטים היו. ואף בחור מהכפר סורז’ה לא רצה לשאתה לאישה. מובן הדבר, כי מי ירצה לנשק פנים מחוטטים כאלה, שעליהם אפילו את האף קשה למצוא – החטטים בלעו אותו.

והצעירה חשקה נפשה ללדת. אז היא הלכה ליער עבות וחיה שם אחד-עשר חודשים ואחד-עשר יום. עם מי חיה איש לא יודע. כך או כך, יום אחד שבה לכפר ופעוט בן חודש בחיקה.

עירום כולו הוא הציץ מחיקה וחייך ושרק מאפו.

אפו היה גדול מאוד ומחודד כשל בז. והוא שרק ושרק דרכו ורחרח את האוויר.

וכשאחיה של הצעירה, מטונף ומזיע, ניגש אל הילד, התעטש הקטן בקול גדול ונופף בידיו אל מול האח. האח, כך נראה, לא מצא חן בעיניו.

"תראו אותו," אמר אז אחיה של הצעירה. "זה לא ילדון, גְלָשְׁקָה, זה בז!"

כך קיבל הקטן את שמו – איוואן בַּזוֹב. רק שהכומר השיכור סירב להטביל את הילוד. שאל: "מיהו אביו?"

גלשקה ענתה: "איני יודעת. אין לו אב."

"הכיצד? בלי אב אי-אפשר. רק הבתולה הקדושה בלי אב הולידה. את בתולה קדושה גם כן?"

"לא, לא, אני הצעירה גלשקה. אוכל לתרום לך כיכר לחם, אב קדוש."

האב ביקש שתי כיכרות, בקבוק וודקה חצי ליטר ועשרה דגים מלוחים לקנח בהם. בתנאי כזה הסכים להטביל. לגלשקה לא היה סיכוי להשיג את כל אלה: היא הייתה ענייה מדי, אפילו חיתולים לילד לא היו לה.

על כן לא הוטבל איוואן בַּזוֹב. והחל לגדול. הוא גדל בקצב מואץ: בגיל חצי שנה הגיע לגובה ארשין ולמד ללכת, ובגיל אחד-עשר חודשים ואחד-עשר יום משך בחצאית אימו ואמר בקול רם וברור: "אימא, אני רעב. מאוד. תביאי פרוסת לחם. ותמליחי הרבה."

פרק ב

ובו איוואן יגדל מעט ואנחנו נלמד על שורשיו

קם איוואן על רגליו, זקר אפו השמיימה והביט – גבוה.

היער העבות סוער ונוהם. השיפון משתופף לאדמה, נכנע לרוח. מרשרש ומזמר בקול דקיק, כמו דם הזורם בעורקי האם.

איוואן עוד לא ידע את שמות כל הדברים: "מה זה? מי זה? איי!"

עיני היום האדימו, היום נקלש ועצם את עיניו. דם ודמעות זלגו בתעלות הדמע של היום שׂתום העין וניתכו מהשמיים לעשב. והעשב הצטנן ונרטב.

ערב. לאוּת כבדה מזדחלת בגופה של האם גלשקה. שדיה תלויים בלויים ואיוואן יושב על תל טָטָרִי עתיק וממתין לה, ומביט אל תוך הערב, אל-על, אל הכוכבים המצלצלים קלות ברוח.

נכמרים רחמיו על אימו ועל הבית הזר. מפחיד לחכות ללילה ובלילה לחיות. מה אם לא תבוא האם? אחיה פטר לא יכניס אותו הביתה.

"אימא! אימא!"

כבד וסמיך, כמו אדמת רגבים שחורה אחרי הגשם, פורץ כוח הנשמה מבטנו של איוואן – מִפַּת לחם השאור השחור שאכל.

איוואן נולד מזרעו של הזאב יָקִים, ברייה עצובה – איש שאין לדעת אם התקיים כלל. מראהו כחיית זאב, נע ונד, בעל לב ערום הפועם בחזהו ומשתקף בעיניו ובנפשו.

ברגע שנכנסה גלשקה ליער, החלה לשיר בקול לא לה. חום גדול, לוהב ומתפרץ נדחק ונצמד ללִבה ולחזהּ שהלכו ותפחו.

יצא יקים ממחטבת העצים: "מי זה צועק פה? האם אדם בוכה בצר לו? אצא לקראתו."

יצא וראה מולו צעירה דשנה ודעתה טרופה עליה.

"מה איתךְ?" פנה אליה יקים והחל לרעוד גם הוא. על פני הצעירה הצטיירו יגון וצער. ועיניה, עיני אישה, שקועות ורטובות כמו מָטָר.

אימץ אותה יקים אל חזהו. נעצב גם הוא. שׁחה לעפר נפשו. עצי היער הצטופפו. הסתירו את השמיים. נדחקו ונצמדו זה לזה באימה חמה.

"יון שלי, ציפור שחקים! אַיֵּה שוטטת עד אשר בדרכי נקרית?" לחשה גלשקה, ממציאה מילים טובות שלא אמרה מעודה אבל שמעה פעם והספיקה לשכוח.

ובבוקר התעורר יקים רטוב ותשוש. מעולם לא התייגע כך. ראשו נח מצומק על כר הדשא. ועור פניו צפוד כי אזל כוחו ולִבו נרכן ודמם.

"אני מת," חשב יקים. "הצעירה הביאה איתה את המוות. אחיה בדממה בתוך החיים, בגפי עם נפשי שלי."

גלשקה פסעה ולִבה היה שקט. סער היה תלוי נמוך בשמיים ופלג רשרש.

"חמוד שלי!"

אכן היה יקים חמוד, אבל מי היה לא נדע. נפשה של גלשקה החלה לדבר.

העולם הסביר לה פנים ופטפט עימה. רק יקים נעלם מהיער לתמיד.

גלשקה משוטטת לעצמה ולא מחפשת אחר יקים. מי שהוטבע בבשר, לא יאבד. שלושה יבולי שיבולים נקצרו. והאורן, שבצילו פגשה גלשקה את יקים השקט, צמח לגובה.

איוואן חיכה לאימו על התל. והאם בוששה לבוא.

"סיפור על אודות דברים מעניינים רבים" מאת אנדריי פלוטונוב

בשיתוף הוצאת "הקיבוץ המאוחד"