"גוף אחד, נשימה אחת, לב פועם אחד". מבית אלפא אל השמאניזם
יצחק בארי•6 דק' קריאההדרך של יצחק בארי להיות מורה שמאני התחילה הרבה לפני המפגשים המופלאים באנדים ובאמזונס. היא נטועה בילדותו בקיבוץ בית אלפא, בין השדות, הסחנה, המדורות והריקודים, יללות התנים ותחושת האחריות לקבוצה. אז עוד לא היו לו מילים לתאר את החיבור העמוק לאדמה, לטבע ולקהילה, אבל היסודות כבר היו שם
הדרך של יצחק בארי להיות מורה שמאני התחילה הרבה לפני המפגשים המופלאים באנדים ובאמזונס. היא נטועה בילדותו בקיבוץ בית אלפא, בין השדות, הסחנה, המדורות והריקודים, יללות התנים ותחושת האחריות לקבוצה. אז עוד לא היו לו מילים לתאר את החיבור העמוק לאדמה, לטבע ולקהילה, אבל היסודות כבר היו שם
יש אירוניה יפה, ולעיתים גם עוקצנית, בחיים. לפעמים דווקא הדברים שאנחנו שוללים בכל כוחנו, אלה שאנחנו נלחמים בהם ומנסים להרחיק מאיתנו, חוזרים אל חיינו בדרך אחרת. הם לובשים צורה חדשה ונכנסים דרך דלת או חלון שלא ציפינו שיפתח. וכך קרה לי, כאשר לגמרי ״במקרה״, כמו שהרבה אירועים בחיי קרו, נשאבתי אל עולם הרוח והריפוי השמאני.
נולדתי וגדלתי בשנות ה-50 בקיבוץ בית אלפא של השומר הצעיר, שנוסד בשנת 1922 למרגלות הר הגלבוע, בקצהו המזרחי של עמק יזרעאל ליד הסחנה. קראו לנו קבוצת גפן, 16 ילדים, בלי הרבה פיקוח של מבוגרים.
זה היה חלק מניסוי חברתי שביקש לברוא חברה חדשה, צודקת ושוויונית יותר, המבוססת על שיתוף, ערבות הדדית, עבודת אדמה, חריצות, היעדר פרטיות, ועל העיקרון העליון שטובת הקהילה עומדת לפני טובת היחיד. זו הייתה אידיאולוגיה, נוקשה, וחילונית למהדרין.

מייסדי הקבוץ חדורי האידיאולוגיה הקומוניסטית-ציונית ביקשו להשאיר מאחור את הדת היהודית הגלותית ומנהגיה, להיות אתאיסטים גמורים ולהשתחרר ממה שנתפס בעיניהם כמשא הכבד של הגלות, הפחדים, הרדיפות, הנדודים, הפוגרומים והצל הארוך והנורא של השואה.
אבי, שהיה ראש קן השומר הצעיר בעיירתו בבלארוס, כמו רבים מבני דורו, ביטל ולעג בגלוי לאלוהים ולכל רעיון של עולם הרוח. וצחוק הגורל הוא שסבא־רבא שלי מצד אמי היה רב קבליסט ומרפא ידוע בפולין – עובדה שלא דובר עליה במשפחה והוסתרה מאיתנו.
לימדו אותנו לסמוך על השכל וההיגיון, לשאול שאלות ולהאמין רק במה שאפשר לראות, לגעת, להריח או לטעום. חלומות, אינטואיציה, תחושות בטן או העולם הבלתי נראה נחשבו לדמיון פורה בלבד. לצערי, הייתי חולמני ולא הצטיינתי בזה. אבל בזמן שכל זה התרחש, קרה משהו אחר. משהו שאיש לא תיכנן ואיש גם לא הכריז עליו.
לימדו אותנו לסמוך על השכל וההיגיון. חלומות, אינטואיציה, תחושות בטן או העולם הבלתי נראה נחשבו לדמיון פורה בלבד. לצערי, הייתי חולמני ולא הצטיינתי בזה
המייסדים שבאו לעבוד את האדמה ולהפריח אותה עשו זאת במסירות עצומה. אך מבלי שהתכוונו לכך, הם חזרו לחיות בקצב העתיק שהכתיב להם הטבע. העונות, מחזורי הזריעה, השתילה, הקציר והאסיף הולידו מעצמם חגים וטקסים. כאילו אמא אדמה עצמה ביקשה שנחגוג איתה.
היצירתיות פרצה בכוח. התברכנו באנשי רוח, אמנים, סופרים, ציירים, מוזיקאים, מלחינים, פוליטיקאים, אנשי כלכלה וביטחון רבים ששמו את חותמם על החברה הישראלית המתחדשת. לא אזכיר שמות אבל הם בפנתאון הישראלי.

וכך, באופן פרדוקסלי, גדלנו בתוך עולם עשיר בטקסים. הדלקנו נרות. פרשנו מפה לבנה. לבשנו בגדים לבנים בערבי שבת ובחגים. שמנו זרי פרחים על הראש. קיבלנו סנדלים חדשים באביב והבאנו ביכורים בסלים.
ישבנו בלילות סביב מדורות בחורשות האקליפטוסים ודיברנו על ערכים. שרנו שירים שסימנו את מחזור השנה ורקדנו במעגלים עד השעות הקטנות של הלילה. ביקשנו גשם שיברך את האדמה הצמאה, וכשהגיע רקדנו יחפים כשטיפות המים רקדו על האדמה היבשה. חגגנו את יום הולדתם של העצים ואת חג המים. גם אם לא קראנו לזה תפילה, עשינו זאת בלב שלם. אבל ביום כיפור עבדנו. להראות להם, דווקא.
בדרכה, האדמה הפכה להיות האלוהים שלנו. חיינו בחסדי הטבע וידענו להוקיר אותו, גם אם לא השתמשנו במילים דתיות או רוחניות כדי לתאר זאת. אף אחד לא היה קורא לזה אז "שמאניזם"
בדרכה שלה, האדמה הפכה להיות האלוהים שלנו. חיינו בחסדי הטבע וידענו להוקיר אותו, גם אם לא השתמשנו במילים דתיות או רוחניות כדי לתאר זאת. אף אחד מאיתנו לא היה קורא לזה אז "שמאניזם".

היום אני מבין שחיינו בתוך קשר עמוק לאדמה, לעונות השנה, לעולם החי והצומח ולכוחות שמקיימים את החיים. וגם לשרידי אבותינו. במבט לאחור, אני רואה בילדות הזאת הכנה מופלאה לדרך הבלתי צפויה שאליה הובלתי בהמשך חיי.
הטקס מעולם לא נעלם מחיי
בשנת 1977 באנו לניו יורק ללמוד והשתקענו. הייתי אמן, הצגתי בתערוכות, אחר כך כבעל משרד פרסום בוטיק, ובהמשך, בעקבות משבר אמצע החיים, מצאתי את עצמי בדרך שמעולם לא דמיינתי שאלך בה.
התחלתי ללמוד עם מרפאים ומורים ילידיים בהרי האנדים וביערות האמזונס, ולימים הפכתי ממטיל ספק כרוני וציני, למטפל, סופר, מדריך מסעות ומורה שמאני. וככל שהעמקתי בדרך הזאת, גיליתי שהטקס מעולם לא באמת נעלם מחיי.
גם החיים המודרניים שלנו מלאים בטקסים ובמנהגים. אנחנו פשוט לא תמיד מבחינים בהם. חגי ישראל, בר ובת מצווה, ימי הולדת, סיום לימודים, חתונות ולוויות הם המובנים מאליהם. אבל גם עריכת שולחן, שיר ערש לילד, ארוחת שישי או כוס הקפה הקבועה של הבוקר הם סוג של מנהגים טקסיים.

אי אפשר באמת לחיות בתוך חברה בלי טקסים. הם מעניקים לנו זהות, משמעות, יציבות ותחושת שייכות.
במשך השנים ביקשו ממני תלמידיי ברחבי העולם לכתוב את הטקסים שאני מלמד ומוביל, כדי שיוכלו להשתמש בהם ולהעביר אותם הלאה. מתוך הבקשה הזאת נולד ספרי החדש "החיים כטקס – ידע קדום לנפש המודרנית" (הוצאת פוקוס).
אי אפשר באמת לחיות בתוך חברה בלי טקסים. הם מעניקים לנו זהות, משמעות, יציבות ותחושת שייכות
הספר מסביר את הרקע, חשיבות ומהות הטקסים, ומביא 42 טקסים וטקסי מעבר שלמדתי במשך עשרות שנים מזקני שבטים וממוריי בהרי האנדים של אקוודור, ביערות העננים, ביערות הסבוכים ולאורך נהרות האמזונס באקוודור ובברזיל ובמקומות נוספים.
חלקם התאמתי לתרבות המערבית, כדי לגשרם לזמנים שבו אנחנו חיים. אבל חשוב לי לומר: לא המצאתי אותם. קיבלתי אותם ממוריי, ואני ממשיך להעביר אותם הלאה.
לרגע הקהילה הופכת לגוף אחד
במהלך השנים הבנתי שיש הבדל בין מנהג טקסי לבין טקס.
מנהג טקסי הוא פעולה קטנה שחוזרת על עצמה ומכניסה כוונה ומשמעות אל תוך חיי היומיום. זו יכולה להיות ברכת השמש העולה, מנחה קטנה לאדמה או אפילו ארוחה משפחתית שחוזרת מדי שבוע. הפעולות הפשוטות האלה יכולות להזכיר לנו לעצור ולהיות נוכחים.
טקס הוא כבר משהו אחר. אנשים מתאספים יחד כדי לרפא, להודות, להתאבל, לחגוג התחלה חדשה או לעבור שלב בחיים. בתוך הטקס, לרגע, הקהילה הופכת לגוף אחד, לנשימה אחת, ללב פועם אחד.
במסורות שאני לומד ומלמד, טקס איננו הצגה. הוא דרך ליצור קשר. הוא מזכיר לנו שההרים, הנהרות והיערות אינם רק נוף או "משאבים", אלא חלק מהעולם החי שאנחנו שייכים אליו
זכיתי לחוות זאת בעוצמה רבה בסוף שנת 2012 בצ'יצ'יקסטננגו שבגואטמלה, בחגיגות הבאקטון החדש של בני המאיה. מוזיקה, ריקוד, עשן, אש, תפילות ותנועה התמזגו יחד. אלפי אנשים שהגיעו מכל רחבי המדינה ומהעולם הפכו לרגע ללב פועם אחד. זה היה קסם אמיתי.

במסורות שאני לומד ומלמד, טקס איננו הצגה. הוא דרך ליצור קשר. הוא מזכיר לנו שההרים, הנהרות והיערות אינם רק נוף או "משאבים", אלא חלק מהעולם החי שאנחנו שייכים אליו.
דרך הטקס למדתי גם את עקרון האַיינִי – ההדדיות המקודשת. הרעיון פשוט: אי אפשר רק לקחת. כל מה שאנחנו מקבלים מבקש מאיתנו גם לתת משהו בחזרה. אם האדמה מזינה אותנו, עלינו לדאוג לה. אם הקהילה מחזיקה אותנו, גם לנו יש אחריות כלפיה.
וכאן, מבחינתי, נסגר המעגל.
הזרעים כבר היו שם
הילד שגדל בקיבוץ אתאיסטי, במקום שביקש להשאיר מאחור את הדת ואת העולם הישן, גדל למעשה בתוך קהילה שחיה על פי עונות השנה, עבדה את האדמה, חלקה את רכושה, שרה ורקדה יחד וחגגה את מחזורי הטבע. לא קראנו לזה רוחניות. בוודאי שלא קראנו לזה שמאניזם. אבל כנראה שהזרעים כבר היו שם.
אולי בסופו של דבר, אחרי כל השנים והמסעות, גיליתי שהדרך שהובילה אותי לעסוק בשמאניזם התחילה הרבה לפני המפגשים המופלאים באנדים והאמזונס.
היא התחילה דווקא בילדות שלי, בקיבוץ בית אלפא, ההר, בין השדות, הסחנה, בחגים, במדורות והריקודים, ביללות התנים, בלקחת אחריות לקבוצה, רק אז עוד לא ידענו לקרוא לזה בשם.
לרכישת הספר:
focus.co.il/product/%D7%94%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%9B%D7%98%D7%A7%D7%A1
