צימי, חבר קיבוץ געתון, הוא מומחה לגידול קיווי ומדריך חקלאים ברחבי הגליל ורמת הגולן. כאשר צימי מדבר על הפרי הירוק, החמוץ-מתוק, עיניו מאירות ופיו שופע מידע.

"בגעתון התחלתי לעבוד במטע תפוחים", מספר צימי שימי ילדותו ונעוריו עברו עליו בחדרה ובגיל 18 התגייס לנח"ל עם חבריו מתנועת "השומר הצעיר". הגרעין שלהם, גרעין "אלעד", הגיע לגעתון שבגליל המערבי ב-1967, מיד לאחר מלחמת ששת הימים. צימי נשאר בקיבוץ, התקבל לחברות ונישא להַרִִיֵאֵט, שהגיעה לקיבוץ כמתנדבת מניו-יורק. כיום הם הורים לארבעה ונהנים מעשרה נכדים. "אחר כך עבדתי בקיבוץ בענפי חקלאות שונים. ובמרוצת הזמן התמקדתי בגידול הקיווי".

בפגישתנו הארוכה הוכיח מומחיות יוצאת דופן בנושא, כל המידע להלן הוא מפיו:

השם המדעי של הקיווי הוא Actinidia chinensis, מקורו בג'ונגלים בסין. הוא תורבת בניו זילנד וקיבל את שֵם הציפור הלאומית של ארץ זו. המגדלים הגדולים בעולם היו בצפון ניו זילנד שהחלו לשווק את הפרי לאירופה ולארצות הברית. כיום הקיווי נפוץ באיטליה, ביוון, באזור קליפורניה שבארצות הברית ובצ'ילה שבדרום אמריקה.

ב-1974 הגיעו לארץ השתילים הראשונים של קיווי מניו זילנד. אברי צור ז"ל משדה נחמיה היה המדריך ומשרד החקלאות סיפק את השתילים שפוזרו בכל רחבי הארץ, משדה בוקר ועד מטולה.

השתילים שהגיעו היו משני זנים של קיווי – האייווארד (Hayward) וברונו (Bruno), אשר הפרי שלו ארוך יותר והוא יכול לצמוח במקום בו יש פחות קור. לצורך ניסיון נשתלו חמישה דונם מכל זן בכל רחבי הארץ. עם הזמן הסתבר שהמקום המתאים ביותר לגידול קיווי מזן האייווארד הוא הגליל העליון. "כיוון שהוא זקוק להרבה מנות קור".

זן הקיווי הנפוץ בארץ הוא הַיוואראד (Hayward). "באמצעות גידול בבתי רשת, טכנולוגית השקיה ודישון, הצלחנו להגיע למטעים שנותנים בין חמישה לשישה טון פרי בדונם". אומר צימי בגאווה. "לעומת שניים עד שניים וחצי טון לדונם בעבר. המחירים הם טובים. יש ביקוש לקיווי גם במגזר היהודי וגם במגזר הערבי, כי זה פרי שהוא טעים ואוהבים לאכול אותו. אנחנו יכולים לספק את כל הביקוש", הוא מוסיף, "וגם להגיע ליבול גדול יותר במחיר מאוד טוב".

בגעתון הנמצא בגליל המערבי, יש פחות קור, וגדל בו הזן ברונו במטע של מאה דונם.

עומדים בתחרות

אין ייצוא של קיווי מישראל, אבל יש יבוא, בעיקר מניו זילנד, מיוון ומאיטליה. "חששנו שהפרי המיובא יציף את הארץ, אבל בינתיים מייבאים מעט יחסית ואנחנו מצליחים לעמוד בתחרות. הפרי שלנו גדול ויפה ואנחנו עומדים בתחרות עם המחיר. בארץ אוהבים את הקיווי הישראלי שיש בו ויטמין סי, וגם מפרגנים לפרי שצומח על הגבול למרות כל הקשיים".

הקיווי דומה בגידול שלו לגפן. הוא עץ שמשתרע בדומה לשיח ומגדלים אותו בצורת סוכה, כשהפרי משתלשל כלפי מטה. הוא עץ נשיר. בחורף הוא "ישן" ואוגר קור. עץ הנקבה נותן פרי, עץ הזכר לצורך הפריה. "אחד השכלולים שלנו היה, ששתלנו את עצי הזכר במקום קצת יותר גבוה. כך בשטח המטע יש יותר מקום לעצי הנקבה שנותנים פרי וגם יש יתרון לגובה עצי הזכר, שמכסים שטח האבקה גדול יותר, הודות לרוח ולדבורים".

פעולת הגיזום חשובה ומיוחדת. את הצמיחה ממריצים על ידי מים ודשן, אבל יותר מדי פרי יוצר עומס ולכן מדללים את כמות הפרי ויש מעט מאוד ריסוסים.

הקטיף איננו קשה. העץ בגובה 1.80, ואין צורך בסולמות. הקוטפים עומדים עם תרמילים תלויים על גופם וממלאים אותם בפרי. "ההספק מאוד גבוה. עובד אחד יכול למלא ארבעה מכלים בשמונה שעות עבודה".

מכשיר את הדור הבא

"בשנת 1993 נשלחתי מטעם הקיבוץ לעזור לשני קיבוצים שכנים בתחום המועצה האזורית משגב – פלך וכישור, לגדל קיווי.

הסיפור של כישור מעניין במיוחד", הוא אומר. "היישוב החל כקיבוץ, ובשלב מסוים נעזב לגמרי. במקומו נוסד היישוב כישורית לאנשים עם צרכים מיוחדים, המתנהל כמו קיבוץ. בנוסף לכרם, דיר, נגריה וענפים נוספים, יש בו מטע קיווי מזן ברונו, המשתרע על שטח של מאה דונם".

צימי השתלב במקום ועבד בכפר כישורית 25 שנים. "החבר'ה מכישורית עבדו אצלי במטע בעבודות עונתיות, ביניהם גיזום וקטיף. זו היתה חוויה לעבוד איתם", הוא מעיד.

משקים נוספים התלהבו והתעניינו בגידול הקיווי. הענף הלך וגדל ובמקביל גם העיסוק בהדרכה. צימי היה יוצא מביתו בארבע לפנות בוקר, וחוזר בערב, אחרי הדרכות ביישובים השונים.

הוא גאה במיוחד על שהקיווי הוכנס גם ליישובים ברמת הגולן, והתרחב בקיבוצים נוספים בגליל העליון, ביניהם מנרה, מלכיה, סאסא, יראון, שיש בהם מטעים נרחבים ורווחיים.

החזון הראשון: 50 דונם קיווי

"לפני עשר שנים יצאתי לפנסיה ונשאבתי לעבודה ברמת הגולן" מספר צימי. "חברי איל יונאי היה מנהל המחלקה החקלאית של בית האריזה 'בראשית'. הוא קרא לי לדגל וביקש שאני אלמד חקלאים לגדל קיווי ברמת הגולן. באותו זמן עדיין לא גידלו קיווי באזור זה. הוא ציין שני קיבוצים שזקוקים להדרכה – עין זיוון ואלוני הבשן. התכנון היה שאבוא להדריך אותם בתחילת הגידול, במשך כמה חודשים. ובסופו של דבר נשארתי לעבוד שם, מטעם בית האריזה 'בראשית', במשך עשר שנים".

"בתחילת הדרך היה לי חזון לטעת מטע שיהיה מאוד ריווחי. כולם ידעו שהחזון שלי הוא לקבל רווח של מיליון שקל מעיבוד 50 דונם קיווי. בתחילה לעגו לי" הוא אומר, "אבל לאחר עשר שנים אני יכול לומר שברמת הגולן יש עכשיו עשרה משקים בעלי מטעים גדולים ומניבים. ברובם הצלחנו להגיע לרמת יבולים יפה ולרווחיות מאוד גבוהה. אפשר להגיד שהיום כמעט הגשמתי את החזון. ברוב המשקים הקיווי רווחי הרבה יותר מגידולים אחרים. יש מקום לנטיעות נוספות ולהגדלת הענף".

צימי מביא דוגמא להצלחה גדולה בקיבוץ אלרום שבצפון ברמת הגולן. "מאפס הם הגיעו ל-230 דונם. אני עובד גם עם מושבניק בשם יובל שטיין במושב אבני איתן ברמת הגולן. אני עומד לטעת אצל החבר'ה מנטור בדרום רמת הגולן, את הקיווי הצהוב בהיקפים גדולים, ואני מקווה שהוא יצליח. יש גם כמה מושבים שאני עובד איתם בגליל העליון, שממש יושבים על גבול הלבנון, ביניהם אביבים, נטועה ואבן מנחם, שיש להם מטע מוצלח מאוד. אני עוזר גם לחבר צ'רקסי שיש לו מטע קיווי יפהפה בן שמונה דונם ביישוב רֵיחָנִיָּה.

החזון השני: קיווי לארוחת עשר

"החזון השני שהיה לי, הוא לגדל בארץ זן של קיווי צהוב". אומר צימי, "הקיווי הצהוב מתוק מאוד, בעל קליפה מאוד מאוד דקה. הסתבר שבקליפה יש יותר סיבים וויטמינים מאשר בתוך הפרי עצמו, ואפשר לאכול אותו עם הקליפה. הוא מאוד טעים, מזין וגדל ללא ריסוסים". החלום של צימי, שהורים ישלחו את הילד לבית הספר עם קיווי, קרוב להתגשם.

צימי הצליח לפתח זן ישראלי חדש של קיווי צהוב, שנקרא "קיווי הדס" על שם בתו. "יש לו תכונות דומות לקיווי הצהוב הניו זילנדי. הוא פרי גדול, מתוק ובעל קליפה דקה. יתרון נוסף – הקטיף שלו חל בחודש ספטמבר, בתקופה בה אין בארץ קיווי בכלל. כך הוא יכול להימכר לקראת החגים. כך שהוא רווחי מאוד".

חזון שלישי: בית ספר לניסויים

"החזון השלישי שלי הולך ומתגשם". ההכנות נעשות ב"חוות מתתיהו", חווה חקלאית לניסיונות בעצי פרי, שנמצאת ליד קיבוץ ברעם. "התחלתי להכין שלוש חלקות של קיווי. אחת מהן כבר קיימת. זוהי חלקה מוצלחת של עצים מבוגרים נותני פרי. החלקה השנייה עם עצים בני שנה והחלקה השלישית תוקדש לקיווי הצהוב מזן 'הדס', אותה ניטע בשנה הקרובה".

צימי עומד להקים שם, בתמיכת משרד החקלאות, בית ספר לגידול קיווי. "כל מושבניק או קיבוצניק, חקלאי מבוגר מנוסה או חקלאי צעיר, יוכל להגיע למרכז זה כדי לערוך ניסיונות בשלוש חלקות אלו. תהיינה אפשרויות לעשות שם ניסיונות בדישון, בהשקיה, בגיזום ובצורות גידול שונות. חברים יוכלו לבוא ולקבל הדרכה ממני ומחקלאים נוספים, וכמובן מחוקרים של מו"פ צפון שעובדים אתי. נוכל לערוך שם ימי עיון וכנסים".

כאמור, צימי עובד עם מו"פ צפון, בראשות החוקרת ד"ר מיכל אקרמן, וכן עם מדריכת שה"מ ד"ר ענת זיסוביץ' חריט וחוקרים וחוקרות נוספים. הם עורכים ניסיונות בחווה ובמטעים עצמם. "אנחנו מיישמים בשטח את ממצאי המחקרים. לומדים הרבה מהניסיונות שעושים החוקרים, כמו מהי צפיפות העצים הרצויה במטע או איך מתגברים על בעיות הניקוז".

עבודת קודש, גם במלחמה

"גם בתקופת המלחמה לא ננטשו המטעים", מספר צימי על החודשים הארוכים והלא פשוטים שעברו על הצפון. "החבר'ה הפכו להיות צוותים של כיתות כוננות, שמרו בלילה ועבדו במטעים ביום. מובן שזה בחסות צה"ל שמגן על הגבולות. המטעים האלה ספגו גם הפגזות וגם שריפות. אבל עכשיו הכול משוקם".

"הקיבוצים והמושבים על הגבול מסמנים את גבולות המדינה" הוא אומר. "מטעי הקיווי נמצאים ממש בקו הגבול עם לבנון. גדר המערכת היא גם דרך הטרקטורים שהחקלאים עוברים בה לצורך עיבוד המטעים. מגיע פרס ישראל למגדלי הקיווי בגבול הצפון, כי הם עושים שם עבודת קודש בנאמנות רבה".

פורסם לראשונה בנוסח ארוך בעיתון "יבול שיא", גיליון אוקטובר 2026