90 שנות היסטוריה, משברים, קליטה, חקלאות והתחדשות התנקזו לשני ימים בלתי נשכחים. אבל הסיפור האמיתי של חגיגות ה־90 לחולתה אינו רק מה שהתרחש על הבמה. הוא מה שקרה לקהילה שלמה בדרך אליה.

יש משהו בחולתה שקשה להסביר למי שלא חי בה. אולי זו הרוח, אולי האנשים, אולי הנוף של עמק החולה. ואולי זו פשוט העובדה שכבר 90 שנה הקיבוץ הזה מסרב להיות קיבוץ רגיל.

הקליטה היא חלק מהזהות

חולתה נוסדה בשנת 1936, ומראשית דרכה הייתה פסיפס אנושי יוצא דופן. בני עדות שונות, תרבויות שונות, השקפות שונות ודעות שלעיתים היו רחוקות זו מזו. לא תמיד הסכימו כאן על הכול, בלשון המעטה. אבל דווקא מתוך הרבגוניות הזאת נוצר משהו מיוחד: קהילה שידעה להכיל שונות, להתווכח, להתעקש, ובעיקר להמשיך לחיות וליצור יחד.

כנס המחזורים המחיש עד כמה עמוקה משמעותה של הקליטה בתולדות חולתה. אנשים יכולים לעזוב קיבוץ, אבל יש קיבוצים שלא עוזבים את האנשים

אחד מסימני ההיכר הבולטים של חולתה לאורך השנים היה הקליטה. לא רק קליטת חברים ומשפחות, אלא גם ובעיקר קליטת ילדים ובני נוער, רבים מהם מרקע משפחתי וחברתי מורכב. חולתה פתחה את שעריה ואת ליבה בפני צעירים שחיפשו בית, שייכות והזדמנות. הם גדלו כאן, התחנכו כאן, השתלבו בחיי הקיבוץ, ורבים מהם נושאים את חולתה בליבם עד היום.

הקליטה לא הייתה פרק צדדי בתולדות חולתה. היא הייתה חלק מהזהות שלה. וכשניגשו לתכנן את חגיגות ה-90, הבחירה להציב אותה במרכז הסיפור הייתה כמעט מובנת מאליה.

קיבוץ שיודע גם לקום מהקרשים

אבל הסיפור של חולתה רחוק מלהיות רק סיפור נוסטלגי של דשא ירוק, בתי ילדים ושירי חלוצים.

בתחילת שנות ה-2000 עברה חולתה את אחד המשברים הקשים בתולדותיה. משבר כלכלי עמוק, מציאות דמוגרפית מדאיגה ותחושה שהמודל הישן הגיע לסוף דרכו. הקיבוץ נדרש לשנות כמעט הכול.

והוא שינה.

חולתה עברה הפרטה מלאה, שינתה את אורחות חייה, את המבנה הכלכלי ואת מערכת היחסים שבין הפרט לקהילה. אבל גם בתוך השינוי העמוק נשמר עיקרון יסודי: החבר, האדם, נשאר במרכז.

היציאה מהמשבר לא התרחשה בזכות נס. היא הייתה תוצאה של החלטות אמיצות, אחריות, עבודה קשה ובעיקר אמונה שאפשר אחרת.

לחקלאות היה תפקיד מכריע בתהליך הזה. ענפי החקלאות, ובראשם גידולי השדה, הפכו למנוע כלכלי מרכזי שאפשר לקיבוץ לעמוד בהתחייבויותיו ולהחזיר את חובותיו בעקבות ההסדר עם הבנקים. האדמה, שהייתה יסוד הקיום של חולתה מראשיתה, הפכה גם לאחד היסודות המרכזיים לשיקומה.

והתוצאות מדברות בעד עצמן.

מיישוב שאוכלוסייתו הידלדלה, צמחה חולתה לקהילה תוססת המונה כיום למעלה מ־900 נפשות. מאות ילדים ממלאים את מערכת החינוך, הבתים והשבילים. שכונות חדשות צומחות, משפחות צעירות מצטרפות, בנים ובנות חוזרים הביתה, והביקוש לחיים בחולתה אינו פוסק.

מי שהיה כאן בשנות המשבר ומסתובב היום בקיבוץ, צריך לפעמים לשפשף את עיניו.

ואז הגיעו חגיגות ה-90.

אפשר היה להסתפק בטקס מכובד, כמה נאומים, מצגת היסטורית ושירה בציבור. 90 שנה הן בהחלט סיבה למסיבה.

אבל בחולתה, כידוע, לא תמיד יודעים לעשות דברים בקטן.

על מגרש הכדורגל הוקמה הפקת ענק: במה מרשימה, מסכי לד, מערכות תאורה והגברה, צילום רב־מצלמתי ושידור חי שאפשר גם למי שלא הגיע להיות שותף לחגיגה. החורשות שסביב המגרש הפכו לחלק ממתחם אירוע שנראה כאילו נלקח מהפקה מקצועית גדולה.

במשך חודשים התגייסה קהילה שלמה. אנשים שבשגרת יומם הם חקלאים, אנשי חינוך, בעלי מקצוע, גמלאים, הורים וילדים, הפכו יחד לצוות יצירה והפקה אדיר

אבל כל הטכנולוגיה והעוצמה הזאת היו רק התפאורה.

על הבמה עלו תזמורת, מקהלה, זמרים, שחקנים ורקדנים. סרטים, קטעי ארכיון, מערכונים ושירים מקוריים נשזרו למופע שסיפר את סיפורה של חולתה דרך הקליטה, האנשים, ההומור המקומי והזיכרונות המשותפים.

הייתה בו התרגשות, הייתה בו נוסטלגיה, הייתה בו גם ביקורת עצמית בריאה. כי חולתה יודעת לצחוק על עצמה, על השינויים שעברה, על מה שהיה ואיננו, ועל מה שהפכה להיות.

ובעיקר הייתה בו גאווה. גאווה עצומה.

המופע הגדול באמת התרחש מאחורי הקלעים

קל להתפעל מהתוצאה. קשה הרבה יותר להבין את גודל הדרך שהובילה אליה.

במשך חודשים התגייסה קהילה שלמה. חזרות, כתיבה, נגינה, שירה, תפירה, תפאורה, סרטים, ארכיונים, ארגון, תכנון, עבודות בשטח ואינספור משימות קטנות וגדולות.

כמעט הכול נשען על כוחות מקומיים. אנשים שבשגרת יומם הם חקלאים, אנשי חינוך, בעלי מקצוע, גמלאים, הורים וילדים, הפכו יחד לצוות יצירה והפקה אדיר.

מי שעמד על הבמה היה רק חלק מהסיפור. מאחוריו ניצבו עשרות רבות של אנשים, שכל אחד מהם תרם משהו מעצמו.

וכאן טמונה אולי ההצלחה הגדולה ביותר של חגיגות ה-90.

המופע נמשך ערב אחד. בניית הקהילה סביבו נמשכה חודשים, וההשפעה שלה תישאר עוד שנים.

אנשים נפגשו, דורות התחברו, כישרונות התגלו, חברויות התחזקו. ילדים ונוער עבדו לצד ותיקים. מי שהגיע לחולתה רק בשנים האחרונות מצא את עצמו שותף לסיפור שהחל 90 שנה לפניו.

זאת לא הייתה רק הפקה תרבותית. זה היה תהליך חברתי עמוק, שהמחיש מה יכולה קהילה לעשות כשהיא מחליטה לעשות משהו יחד.

ולמחרת, ההיסטוריה חזרה הביתה

יום לאחר המופע התקיים כנס המחזורים.

אל חולתה הגיעו אנשים מכל רחבי הארץ ואף מחוצה לה. בני משק, חברים לשעבר, ילדי חוץ ובני נוער שנקלטו כאן לאורך השנים. אנשים שחולתה הייתה עבורם בית, גם אם דרכם הובילה אותם למקומות אחרים.

היו חיבוקים של אנשים שלא התראו עשרות שנים, זיכרונות שהתעוררו, סיפורים שחזרו לחיים, ועיניים שלא תמיד נשארו יבשות.

לרגע נדמה היה שכל תשעים השנים מתכנסות לאותו מקום. אלה שבנו, אלה שגדלו, אלה שעזבו ואלה שבחרו להישאר או לחזור.

כנס המחזורים המחיש עד כמה עמוקה משמעותה של הקליטה בתולדות חולתה. אנשים יכולים לעזוב קיבוץ, אבל יש קיבוצים שלא עוזבים את האנשים.

90 שנה, ורק התחלנו.

אפשר לומר שחולתה חגגה תשעים שנות קיום. אבל יהיה מדויק יותר לומר שחולתה חגגה 90 שנות יכולת להשתנות, להתחדש ולצמוח.

לא הכול היה פשוט. לא הכול היה יפה. היו כאן מחלוקות, משברים, כאבים והחלטות קשות. אבל הייתה גם היכולת לקום, להשתנות, להאמין מחדש ולבנות עתיד.

אחרי 90 שנה, חולתה אינה מוזיאון לתנועה הקיבוצית. היא קיבוץ חי, מתפתח, מלא ילדים, יוזמה, יצירה ואנשים שרוצים להיות חלק ממנו.

ויש משהו מעורר קנאה בקהילה שמצליחה להרים הפקת ענק כמעט בכוחות עצמה, אבל חשוב מכך — מצליחה לגרום לכל כך הרבה אנשים להרגיש שייכים.

אז כן, יש הרבה קיבוצים יפים בארץ. יש ותיקים מאיתנו, גדולים מאיתנו ואולי גם עשירים מאיתנו.

אבל לא בכל קיבוץ אפשר לקחת 90 שנות היסטוריה, משבר שכמעט הכריע אותו, מאות אנשים עם אלף דעות שונות, ולהפוך את הכול לחגיגה אחת של גאווה משותפת.

בחולתה אפשר.

ואחרי החגיגות האלה, נדמה שהשאלה כבר אינה כיצד הצליחה חולתה להגיע לגיל 90.

השאלה המעניינת באמת היא לאן היא עוד יכולה להגיע.

כי חולתה בת 90. והיא צעירה מתמיד.