תערוכה // הקיבוצניקיות שמרדו ברצון התנועה והכניסו הביתה את הקומקום. ואת הילדים
זאב הררי•7 דק' קריאההאם נמצא קשר אומנותי בין ייצור כלי חרס בעולם הקדום לבין קילוף תפוחי אדמה במטבח הקיבוצי הישן? בתערוכה מיוחדת ומומלצת מציגות נשות קיבוץ שיש להן מה לומר, דרך ובאמצעות החפצים, על פמיניזם, אמהות וילדות, אינטימיות, חוסן ספורטיבי והריבים הקטנוניים מפעם
האם נמצא קשר אומנותי בין ייצור כלי חרס בעולם הקדום לבין קילוף תפוחי אדמה במטבח הקיבוצי הישן? בתערוכה מיוחדת ומומלצת מציגות נשות קיבוץ שיש להן מה לומר, דרך ובאמצעות החפצים, על פמיניזם, אמהות וילדות, אינטימיות, חוסן ספורטיבי והריבים הקטנוניים מפעם
בעין דור חוגגים 40 שנה להיווסדו של המוזיאון המקומי. לכאורה, תצוגה ארכיאולוגית קבועה שמספרת את סיפורו של האדם שחי באזור. לרגל האירוע הקהילתי התלכדו חברים וחברות רבים וטובים להרים פרויקט ראוי להערכה. הגלריה לאומנות עכשווית שבמוזיאון משתלבת עם ממצאי העולם הקדום ומארחת שמונה אוֹמניות, חברות מקיבוצים שונים בהווה או בעבר, שאינן עוסקות במיתוסים הגדולים ובאידאולוגיה, אלא בפרטים הקטנים שמהם מורכבים החיים של העבר הקרוב.
אלו הן: אורית עריף, ורדה יתום, זיווה ילין, יובל הראל, נעם אדרי, רני ששון, שחר יהלום ותמר הורוביץ ליבנה.
כמו בחיים עצמם התחומים נשזרים זה בזה, וכך גם התערוכה, המתפרשת על פני חללי המוזיאון השונים, מערבת ביטויי אומנות, מוצגים ארכיאולוגיים, מֵֵייצגים וחומרי ארכיון מעין דור שנוסד ב-1947. יחד הן מבקשות לגעת במהות החמקמקה המורכבת והמשתנה של "הבית הקיבוצי".
בקיבוץ לא היה שוויון והן לא עבדו כעקרות בית בבתיהן, ולא החליטו על מה שקורה שם. בפועל, פתאום האישה מתחילה לאפות בבית או לא לשלוח את הילד שלה לישון בבית הילדים מדי פעם
בעבודותיהן מציגות האומניות הנבחרות את נקודת המבט האישית שלהן על המתח שבין הציבורי-השיתופי לפרטי, ובין הכוח שהקולקטיב אותו חווּ מעניק לתחושת היעלמות בתוכו. השמינייה הנשית מאתגרת קונספציות וחפצים של פעם עם ביטוי יצירתי כפי שנתפס בעיניהן כיום.

כמיָיצג הרעיון הכללי לתערוכה נבחר הקומקום החשמלי – סמל מוחשי שהפך לרכוש פרטי, הרתיח את מתנגדיו והעלה אדים במשך עשרות שנים. אך למרות שהתערוכה נקראת "הקומקום החשמלי יפרק את הקיבוץ", הסתבר שהכלי המאיים לא ניזוק, אלא רק קיבל מכה קטנה בזרבוביתו.
לא עוד "עקרות בית קולקטיביות"
בספרה המחקרי "הנה ימים באים", מביאה אוצרת התערוכה, ארכיטקטית ד"ר עידית שכנאי-רן, בת יפעת, את פרשנותה למרחב הקיבוצי דאז, בו השתלבו הפיזי והחברתי. "המרחב היה שותף גם בהבניית הבדלים וביצירת היררכיה בין נשים לגברים, בין השאר דרך התפתחותם של אזורים 'נשיים' ו'גבריים' בקיבוץ, בעלי איכויות שונות, שייצרו חוויה שונה", לדבריה.
מכאן היא מבססת את הטיעון ש"שיווי המשקל בין הפרטי והציבורי השתנה לטובת הבית הפרטי והמשפחה", שכן "משעה שהחברים עברו לאכול, לכבס ולהלין את ילדיהם בבית הפרטי, החצר איבדה את המשמעות שלה גם כמסדרון ביתי". מהלך היסטורי זה, מבאר הספר, "התרחש כתגובה לשינוי במערכת הערכית – עליית תרבות הצריכה, חיזוק ערכה של המשפחה הגרעינית, דגש על ייחודיותו של האינדיבידואל ועל מימוש צרכיו ושאיפותיו".
חשבנו על שני תהליכים דומים שקרו: המהפכה הקרמית והמעבר מקולקטיבי לפרטי בקיבוץ בשנות ה-70 וה-80. שתי נקודות המפנה ההיסטוריות מרוחקות זו מזו אלפי שנים, אך חולקות מנגנון דומה של שינוי
"בתהליך שינוי של מבנה קהילתי רחב לטובת התכנסות אל התא המשפחתי", מדגישה שכנאי-רן, "היה לנשים תפקיד משמעותי: בעולם הקדום השליטה הטכנולוגית בתהליכי ייצור כלי החרס העניקה להן כוח בניהול משאבי המשפחה והובילה להתבססותו של משק הבית סביב מוקד הבישול; בקיבוץ של שנות ה-70 ביקשו נשים להשיב לעצמן כוח שנלקח מהן במסגרת חלוקת העבודה המקובלת, תוך ערעור על המבנה שהותיר אותן בתפקיד של עקרות בית קולקטיביות".
איך הן עשו זאת?
"למשל המאבק על הלינה המשפחתית או לכבס או לבשל בבית, בגלל שבקיבוץ לא היה שוויון והן לא עבדו כעקרות בית בבתים שלהן, ולא החליטו על מה שקורה בבתים שלהן. בפועל, פתאום האישה מתחילה לאפות בבית או לא לשלוח את הילד שלה לישון בבית הילדים מדי פעם".
ממש פרקטיקות של לוֹחֲמַת גֵּרִילָה.
"בדיוק ככה, גרילה. פעולות לכאורה קטנות ויומיומיות אבל הן הובילו שינוי, למרות שמי שעשתה זאת ראשונה נקראה, לצורך העניין, 'משוגעת'".
אלו עבודות חיפשתן? מה הגדרתן לעצמכן שהוביל אתכן דווקא לנשים האלו?
"חיפשנו עבודות מאוד אישיות. משם נבעה ההחלטה לפנות רק לנשים שיש להן קשר כלשהו לקיבוץ מתקופות שונות, כדי להגיד משהו על החוויה הזו".

האובייקט שמציגה, לדוגמה, אורית עריף, ילידת רוחמה, בפריים צנוע בעבודת הקומיקס שלה, הוא תנור חשמלי שמולו שני זוגות גרביים. היא מתמקדת בקומיקס בהחלטתה לעזוב את הקיבוץ ואת גרעין הנח"ל שאליו השתייכה.
עריף מתארת את הפער שבין תחושה של שליחות ועשייה משמעותית לבין הריבים הקטנוניים והתערבות בחיי הפרט. הקבוצה מעניקה אמנם שייכות והגנה, אולם עריף מעדיפה למצוא אותן באינטימיות הזוגית, אשר מתגלמת במלואה בגרביים אל מול התנור.
תמר הורוביץ ליבנה, בת עין החורש, חוזרת אל קבוצת הכדורעף שבה שיחקה בנעוריה בקיבוץ. אותו קבוצה העניקה לה ולחברותיה מקום של שייכות והגנה בתוך הקולקטיב הקיבוצי. המיומנויות שנרכשו באימונים ובמשחקים, כדוגמת שיתוף פעולה, משמעת ואמון הדדי, העניקו לנערות כוח וביטחון במסגרת קיבוצית שלאו דווקא חיזקה את הנשים.
עבודתה מציגה שני כדורי-עף מצופים בבד הצמרירי-קשיח הקיבוצי-איקוני של נעלי הבית של דפנה ("נעלי קיפי"), שמיוצרות על ידי הקיבוץ הצפוני. דרך הזיכרון הגופני הורוביץ ליבנה בוחנת את היחסים בין יחיד לקבוצה, בין השחקניות לבין עצמן ובינן לבין המאמן.
תחושה קדומה של הגנה והמשכיות
רני ששון, שעברה בשנים האחרונות להתגורר בעין דור, מציגה את "אלת פריון". החומריות והיעדר הגוף נוכחים לדבריה בעבודה, שמתקשרת גם לצלמיות היסטוריות של אלות הפריון. מתבוננת הקיבוץ מגלם עבורה חופש תנועה ומעין בועה מוגנת. היא יוצרת דמות של אלת פריון, המחברת בין הגוף הנשי והאימהוּת לבין תחושה קדומה של הגנה והמשכיות.
צורתה האורגנית של העבודה – ענק הבנוי מיחידות פולימרים רבות שחוברות לגוף אחד, נראית כמעין שריד ארכיאולוגי נשי וקשורה גם לאופן שבו ששון חווה את הקיבוץ – שבו גבולות הבית המתרחבים ונפתחים מחללי הפנים אל החצר ואל המרחב המשותף, מאפשרים מרחב אישי ומשפחתי מגונן ופתוח.

בתערוכה מוצגות עבודות נשיות בלבד. האם התפתחות "המרחב הביתי הפרטי" של נשים, הצדיק התעלמות מ"חולשותיהם" של הגברים ומתרומתם לבית המשפחה?
"כשהתחלנו לדבר על התערוכה – מנהלת המוזיאון ואנוכי – חשבנו על שני תהליכים דומים שקרו: המהפכה הקרמית והמעבר מקולקטיבי לפרטי בקיבוץ בשנות ה-70 וה-80. התערוכה בוחנת את שתי נקודות המפנה ההיסטוריות, המרוחקות זו מזו אלפי שנים, אך חולקות מנגנון דומה של שינוי בעקבות מהפכות שיצרו טכנולוגיות חדשות: המהפכה הקרמית בתקופה הניאוליתית והמעבר של פעולות החיים היומיומיות ממוסדות הקהילה אל תוך הבית הפרטי בקיבוץ המשתנה.
וגיליתן דבר מעניין: בשני המקרים, מי שהובילו את התהליך של מעבר מציבורי לפרטי, היו נשים.
"גילינו הרבה דברים משותפים, וביניהם זה. זה הוביל אותי לשאלה מה היה ה'בית הקיבוצי' עבור נשים, מתוך הבנה שזה לא אותו הדבר כמו עבור גברים. כלומר, איך נשים חוו את הבית הייחודי הזה ומה בחוויה הזו שלח אותן להילחם עבור המרחב הפרטי".

היום, כשאנחנו עמוק בתוך עידן ה"תמי 4", העיסוק דווקא בקומקום כחפץ טכני, שמסמל תמורות שחלו אצל נשים בקיבוץ, אכן אקטואלי לדיון?
"הקומקום החשמלי כאן הוא סמל לשינוי טכנולוגי. בהקשר של הקיבוץ בשנות ה-60-80, מדובר בסדרה של מוצרים ביתיים – מהטרנזיסטור ועד לטלוויזיה – שכניסה של כל אחד מהם לוּותה בהרבה שיחות וחשש, והם נכנסו ראשית למרחב הציבורי אולם צצו בבתים הפרטיים בלי יכולת לחסום את כניסתם, וסימנו שלב בשינוי. השינוי לא נגרם בגלל הטכנולוגיה אבל היה לה חלק משמעותי בתהליך. אותו הדבר בתקופה הקרמית והמעבר מבישול קולקטיבי לבישול בסירי חרס במרחב הפרטי".
מדובר בסדרת מוצרים ביתיים – מהטרנזיסטור ועד לטלוויזיה – שכניסתם לוּותה בהרבה שיחות וחשש, אולם צצו בבתים הפרטיים בלי יכולת לחסום את כניסתם, וסימנו שלב בשינוי
הטכנולוגיה כאן היא חלק מתהליך כולל, לדבריך. היום, כשאנחנו מצויים בעיצומה של מהפכה טכנולוגית שעדיין קשה לדעת לאן היא תוביל מבחינה חברתית.
"נכון, אבל חשוב לזכור שזה חלק מתהליך רחב. ומצד שני אני חושבת שאנחנו קצת בתהליך הפוך בהקשר של הפרטי והציבורי – גילוי מחדש של הקהילה וחשיבותה אחרי תקופה ארוכה של האדרת האינדיבידואל – איך שני התהליכים הללו מתחברים – קשה לדעת. אבל מעניין לנסות ולחשוב על כך".
מהפרט אל הקולקטיב
המוזיאון הארכיאולוגי בעין דור, שתכנן אדריכל חיליק ערד, נפתח לקהל בשנות ה-1980. הקמתו התרחשה בשנים שבהן התחזקו בקיבוץ תהליכי המעבר מהציבורי והמשותף אל הבית והמשפחה. היא יצרה תנועה הפוכה: ממצאים שנאספו בשדות ובסביבת הקיבוץ, ונשמרו תחילה בבתי החברים, עברו אל האוסף המשותף והפכו לבסיס לסיפור קהילתי על המקום. במובן זה האיסוף והשימור של שרידי העבר אפשרו לקיבוץ לנסח זהות מקומית דווקא בתקופה של שינוי.
שעות פתיחה: א'-ה' 10:00-16:00
שישי 9:00-14:00
שבת 10:00 14:00
טלפון: 055-453-4303 (ובמקום חונה עגלת קפה)
