זמן קיבוץ
לחוויית קריאה טובה יותר הורד את האפליקציה שלנו
מעבר לאפליקציה
x
21°
Weather תל אביב
תל אביב
חיפה
ירושלים
באר שבע
אילת
קצרין
קיבוץ בארי
מדורים
דעות מגזין
עוד

דים לם

הדי בן עמרהדי בן עמר•6 דק' קריאה

למה, כשאני יושב בכורסה בחדר של מיכאלה ומושיב אותה על ברכיי ופותח בעמוד שבו ילדי כל העולם נותנים ידיים בשרשרת, אני קצת נעצב 

למה, כשאני יושב בכורסה בחדר של מיכאלה ומושיב אותה על ברכיי ופותח בעמוד שבו ילדי כל העולם נותנים ידיים בשרשרת, אני קצת נעצב 

הדי בן עמר
הדי בן עמר19.11.26

מיכאלה מאוד אוהבת לקרוא ספרים.

מיכאלה בת 20 חודש כיום, והיא לא ממש קוראת בהם, למרות שהיא כבר מזהה אותיות – האות מ' היא האות האהובה עליה, ואני יכול לגמרי להבין זאת – אות עם אישיות ונוכחות משמעותית – למרות שאני אישית מעדיף את האות א', שהיא אות עם שתי רגליים על הקרקע, מה שאני מעולם לא הייתי.

וגם ראשונה בתור תמיד.

יותר משמיכאלה קוראת בספרים היא מדפדפת ומעיינת בהם ומעירה הערות. ככל שהשפה שלה משתכללת ומשתפרת, ההערות הן במילים יותר מוכרות למאזין מן הצד, ועל כן גם מובנות יותר.

"מאזין מן הצד" זה מישהו מההורים או הסבים – כולל אותי.

מגיל חודשיים החלו ההורים להשעין את מיכאלה על בטנם ורגליהם, שהיא הדרך בה מותר להושיב תינוק, ולפתוח מולה ספרים ולספר לה את תוכנם, ולפעמים להרחיב בתיאורים ולהסביר במה מדובר בספר המונח על ברכיהם או בידם.

גם אנחנו הסבים לקחנו בזה חלק, ולמען הסר ספק: בכל מקום שבו כתוב בטור "סבים" – גם סבתות נכללות במונח הזה.

וכך נעשה העיון בספרים העיסוק האהוב עליה.

בייבי אינשטיין

ככל שהלכו והתרבו הספרים בספרייתה של מיכאלה ועברו את ה-200 ואולי גם יותר, הייתי בתחושה שחסר לי משהו בספריה שלה. לא שיש לי טענה כלשהי לאיילת ההולכת לחפש את התיק האדום שלה שאבד, או למעשה בחמישה בלונים שבוודאי מוכר לכם יותר – כל אלו ואחרים כמותם כבודם במקומם לחלוטין מונח!

אם "דים לם" היתה מצוירת כיום, כל הילדים בספר היו לבושים בבגדים דומים, שנרכשו באמזון או עלי אקספרס, זארה או שיין, והיו ישובים בכפיפה ובוהים, כל אחד בנפרד, אוחזים בידיהם במסך קטן

אבל ברור היה לי כסבא אובייקטיבי לחלוטין וחסר כל משוא פנים, שהיכולות האינטלקטואליות המופלגות של נכדתי מצריכות משהו שהוא קצת מעבר לספרים אסקפיסטיים וקלילים – אנציקלופדיה, למשל.

זה היה לפני מספר חודשים, כשמיכאלה עדיין לא הייתה אפילו בת שנה וחצי, על כן נראה היה לי שאנציקלופדיה מסוג בריטניקה או האנציקלופדיה העברית עדיין יקדימו את זמנן עבורה, ומוטב על כן להסתפק בשלב זה במשהו קליל יותר.

וכך נזכרתי באנציקלופדיה "תרבות" שליוותה את ילדותי ונערותי.

אנציקלופדיה "תרבות" יצאה לאור בעברית בישראל בשנת 1962 בהוצאת מסדה, והיא תרגום של האנציקלופדיה CONECERE האיטלקית, שמשמעות שמה: "להכיר". אבא שלי רכש אותה עבורי ב-1963 והיא הגיעה בדואר בחוברות שהצטרפו זו לזו ויצרו כרכים, עד שהיו לנו כל הכרכים במלואם.

אנציקלופדיה "תרבות" הכילה עולם מלא, עולם של מילים ורעיונות מעוטר ומלווה בציורים ברמה גבוהה, על כל נושא שרק ניתן לחשוב עליו: מהיסטוריה דרך אמנות וגיאוגרפיה וכלה במדע וטכנולוגיה וספרות ואישים ויהדות – הכל מכל בכל.

פרסמתי באתרים שונים בגוגל שאני מחפש אנציקלופדיה כזו, מצאתי כמה הצעות שנעו בין 1,000 ל-1,500 שקלים, ואז התקשרה אלי מישהי והציעה לי אותה ב-150 שקלים בלבד. כל הכרכים!

מיד נסעתי אליה אל מרכז רמת גן וקניתי את האנציקלופדיה ממנה.

אבל אז הגעתי למסקנה שכל כרך באנציקלופדיה שוקל כמו מיכאלה כמעט, שלא לדבר על כמות המילים הכתובות בה לעומת כמות התמונות, על כן הנחתי אותה אצלי בספריה על המדף, שם אני שומר אותה עבור מיכאלה לשנים מאוחרות יותר, והמשכתי לחפש את האנציקלופדיה השנייה שליוותה את ילדותי, ושידעתי שתפורה בדיוק למידותיה של מיכאלה:

"האנציקלופדיה שלי בצבעים".

פתח סוגריים לחולון

"האנציקלופדיה שלי בצבעים" נכתבה ואוירה בידי ז'ן סטן ויצאה לאור בישראל בשנת 1967, גם היא בהוצאת מסדה. היא מכילה דפים מצוירים גדולים המלווים במעט טקסט, טקסט שאפשר גם בלעדיו. הדפים כוללים מגוון של נושאים מתחומי התרבות האנושית, הטבע והטכנולוגיה, באיורים מרהיבים. שעות מילדותי ונערותי ביליתי במחיצתה, ורציתי לחלוק את החוויה עם מיכאלה – אבל לך תמצא משהו לא מוכר וייחודי כל כך, שיצא לשוק לפני 60 שנה.

פרסמתי שוב בגוגל שאני מחפש את האנציקלופדיה הזו, וקיבלתי הודעה מגברת כלשהי מחולון שיש לה עותק במצב טוב – ולא שאלתי אותה מה המחיר.

המחיר לא עניין אותי. הייתי קונה אותה עבור מיכאלה בכל מחיר ויהי-מה.

אז נסעתי לחולון.

כאן המקום לציין שפעם חולון הייתה עבורי בגדר שמועה בלבד – מקום שאנשים מתלחששים לגביו, כמו הסלע האדום, אבל כמו הסלע האדום גם הוא נמצא רק באגדות.

כמוה כעיר אחרת שלא הכרתי, אגב, ונקראת בת-ים.

אבל אז יזם ראש העיר מוטי ששון את הקמת מוזיאון העיצוב בעיר חולון, בעיצובו של רון ארד, והעיר החלה לעלות על המפה כמקום מכובד. ביקרתי מספר פעמים במוזיאון העיצוב, ולמדתי שגם מוזיאון לקריקטורות, שהיה ייחודי מסוגו, נפתח בה. זה החזיק מעמד עד שהתמנה ראש העיר הנוכחי, שי קינן, שאת דעתי עליו לא אומר כאן כדי שלא לחטוא בלשון הרע, ורק אציע לכם להקליד את שמו בגוגל ותראו מה מספרים עליו שם.

כך שבתקופתו של האיש הזה, מבחינתי חולון חזרה להיות חור שחור על המפה.

אבל למרות ואחרי הכל, עבור "האנציקלופדיה שלי בצבעים" ועבור מיכאלה הייתי מוכן לשים את נפשי בכפי ולנסוע אפילו דרך מרכזה של העיר הזו עד הקצה הרחוק שלה, ולקנות את האנציקלופדיה מאשה שנראתה כמו שריד לימים אחרים – בדיוק כמוני.

ואז הבאתי את האנציקלופדיה למיכאלה.

יד ביד לדרך

מיכאלה אוהבת מאוד את "האנציקלופדיה שלי בצבעים". היא אוהבת את הדפים עם תמונות בעלי החיים – כפולת העמודים עם חיות הבית, וכפולת העמודים עם חיות מהטבע, וכפולת העמודים עם חיות טרף ממש, ואת כפולת העמודים עם הדגים הגדולים וכפולת העמודים עם הדגים הקטנים, והפרחים, והעצים, והמכוניות, והאוניות, והמטוסים, אבל יותר מכל היא אוהבת את כפולת העמודים שבה רואים שרשרת של כל ילדי העולם נותנים יד ביד זה לזה ורוקדים.

התמונה הזו קרויה באנציקלופדיה "ילדי העולם", וכדי להקל על מיכאלה אני אומר זאת ללא סמיכות בשם: "ילדים מהעולם".

על כן מיכאלה קוראת לה: "דים לם". הכי הגיוני ונוח.

אז ככה נקראת אצלנו היום האנציקלופדיה: "דים לם".

וכשאני יושב בכורסה בחדר של מיכאלה ומושיב אותה על ברכיי, ופותח את "דים לם" בעמוד שבו ילדי כל העולם, אני קצת נעצב.

כי הילדים ב"דים לם" לבושים כל אחד ואחת בבגד ססגוני כלשהו שהיה מוכר אז, בעולם של ילדותי, בשנות ה-60 כשהספר נכתב, פריט לבוש שהיה מוכר מסיבה זו או אחרת כפריט מהמדינה של הילד שבתמונה: "ג'יימס מאנגליה" למשל לבוש בספר במדי "בובי, השוטר הבריטי", עם המגבעת המוכרת למי שכבר נולד וגדל באותה תקופה. היום השוטרים שם כבר לא לבושים כך.

ו"חואן מספרד" לבוש בבגדי מטדור, שהיום הם מוקצים מחמת מיאוס, ו"פייר מצרפת" ו"ויטוריו מאיטליה" ו"מריצה מהונגריה" – כולם-כולם כבר לא באמת נראים כמו הילדים שבספר.

וגם העובדה שהילדים שבספר נותנים ידיים בשרשרת כאילו הם בריקוד אינו מציאותי כיום.

כי אם "דים לם" היתה מצוירת כיום, כל הילדים בספר היו לבושים בבגדים דומים, שנרכשו באמזון או עלי אקספרס, זארה או שיין, והיו ישובים בכפיפה ובוהים, כל אחד בנפרד, אוחזים בידיהם במסך קטן, כל ילד והמסך הקטן שלו.

זה העולם שמיכאלה גדלה אל תוכו.

ואני עצוב. ומודאג. ומוטרד – אבל על כך כבר בטור הבא.