כיפה אדומה, מגב וסמרטוט רצפה
שוש גרץ•6 דק' קריאהשתי התערוכות: "תלו את כולם" של רועי רוזן ו"רומיות" של אורית אקטע, המוצגות עתה במשכן לאמנות בעין חרוד, מצליחות לעורר את הנאתו האסתטית ואת סקרנותו של הצופה לרדת לפשרן
שתי התערוכות: "תלו את כולם" של רועי רוזן ו"רומיות" של אורית אקטע, המוצגות עתה במשכן לאמנות בעין חרוד, מצליחות לעורר את הנאתו האסתטית ואת סקרנותו של הצופה לרדת לפשרן
כבחבלי קסם עינו של הצופה מתמגנטת על "תיאטרון" הצלליות ש"ביים" האמן הבכיר רועי רוזן בתערוכתו "תלו את כולם!", המוצגת עתה במשכן לאומנות בעין חרוד. על אחד מהקירות הלבנים של המשכן, מצויר בשחור עץ שגזעו וענפיו נטולי העלווה מפותלים ונפרשים לרוחבו של הקיר כשעל ענפיו תלויים ומשתלשלים מצדודיתם בעלי חיים ודמויות המוכרות מאיורים לאגדות האחים גרים.
בין הדמויות הללו ניתן לזהות, בין היתר, את צלליתם של "כיפה אדומה", "החתול במגפיים", את זו של רפונזל, את דמות המכשפה שאצבעות כף ידה כטפרים של ציפור טרף ואת הגמדים על מצנפתם מהמעשייה "שלגיה ושבעת הגמדים".

בתיאור האדמה שבמרכזה ממוקם העץ, משבץ רוזן שני ירחים מלאים, עגולים, ולצידם נקודות לבנות זערוריות ככוכבים בשמי לילה, נקודות שחלקן מתגבשות ומתכנסות לדימוי של גולגולת. בקיר המקביל מוצג ציור דומה אך במהופך: האדמה מצוירת בחלקו העליון של הקיר והעץ "צומח" מטה.
בדומה לסילואטים השחורים העשויים ממגזרות נייר של האמנית האמריקאית קארה ווקר העוסקים בהיסטוריה של השחורים בארה"ב, בעבדות, בגזענות ובאלימות מינית, כך ציור הקיר דמוי מגזרת הנייר של רוזן, מנכיח את התכנים האפלים, האכזריים והאלימים האצורים במעשיות של האחים גרים המבוססים על מעשיות עם גרמניות.
באופן זה, ובדומה לקארה ווקר, הוא יוצר פער בין אסתטיקה אטרקטיבית לבין תכנים מרתיעים.

בהקשר זה מן הראוי לציין שמחקרים אודות התפיסה הוויזואלית של תינוקות רכים מראים נטייה מולדת להתמקד בתנועה ובניגוד שיוצר קו מתאר, בפרט זה של שחור על רקע לבן, וכן בקווי מתאר מעוגלים ומקושתים על פני קוים ישרים. מנקודת מבט אבולוציונית-הישרדותית, התינוק הרך נולד עם יכולת להביט ולהתמקד בעיניה של אימו המאופיינות בתנועה ובניגוד שבין קו המתאר הכהה והעגול של אישוניה על רקע לובן עיניה.
פער דומה נפער בשלושה תצלומים נפרדים בהם מקועקע בהתאמה, בשלוש שפות, עברית, ערבית ואנגלית, הכיתוב " עזרה בדרך"
המשפט: ניצחון מוחלט הכתוב על רקע גופה העטופה בתכריכים, מהווה קעקוע אחד מתוך סדרת התצלומים "קעקועי מלחמת עזה" שקעקועיה צוירו בידי רוזן – והמוצגים גם כסדרת רישומים נפרדת בתערוכה – בעקבות טראומת ה -7 באוקטובר והמלחמה.
הסדרה מתעדת את הקעקועים, חלקם קבועים וחלקם זמניים, שהמצולמים צרבו על חלקי גופם השונים. הקעקועים מבטאים בכיתוב ו/או בדימוי את הטראומה והאבסורד במציאות הפוליטית והצבאית בזמן המלחמה.

בין התצלומים הרבים, תצלום של זרוע עליה מקועקע הכיתוב "אזור מוגן" כשלהבות אש כתומה בוערות ברקעה ומפריכות את המוצהר. פער דומה נפער בשלושה תצלומים נפרדים בהם מקועקע בהתאמה, בשלוש שפות, עברית, ערבית ואנגלית, הכיתוב " עזרה בדרך".
קעקוע נוסף שנצרב על מרחב גבו של המצולם זכה לכותרת "הסביבון הנורא, פואמה צבעית היסטורית". הפואמה ערוכה ומעוצבת על גב המצולם כשני בתים מקבילים של שורות שיר כשבכל שורה מצוין שמו של אחד מהמבצעים הצבאיים שמרביתם נערכו ברצועת עזה.
תחילתה של הפואמה במבצעים ששמם נגזר משירים מוכרים והטומנים בחובם קונוטציות חיוביות המערפלות ומסוות את מהותם כדוגמת "קשת בענן" משנת 2004, "גשם ראשון", "גשמי קיץ" ו"צלול כיין". ככל שהשנים חולפות והחל משנת 2023 השמות הניתנים למבצעים הצבאיים מבטאים ישירות וחושפים את ההיבטים המיליטנטים כדוגמת "מגן וחץ" ו"חרבות ברזל".
עוד מוצגת בתערוכתו של רוזן, סדרת ציורים מהעת האחרונה בה מוצגים, בין היתר, ציורים בצבע אקריליק שחור על נייר לבן קטן מידות; ציורים השואבים את השראתם מהאיורים לספר "מקס ומוריץ", ובפרט מאיור פניהם של גיבורי הספר שיצא לאור בגרמנית בשנת 1865.
תערוכתו של רוזן מטילה אלומת אור על ההיבטים האכזריים והאפלים הקיימים בספרות הילדים, במעשיות העם ובאגדות לילדים הגרמניות.
מגבי רצפה, עדיים תימניים ועלי צבר
על רצפת אריחים וקיר בגווני אפור, עומדת מחזיתה, יחפה, בחורה העטויה בשמלה שחורה ארוכה נטולת שרוולים. מתחת לשמלתה נגלים מכנסיים מפוספסים בגוונים עזים. בכף ידה הימנית כשזרועה כפופה בצורת V, היא אוחזת במקל העץ של מגב רצפה. זרועה השמאלית וגב כף ידה צמודת האצבעות מוטות באלכסון מטה בתנוחה נוקשה ומאומצת, בניגוד לטבעיות תנוחת היד האוחזת במקל המגב, המהדהדות את תנוחת רגלה השמאלית השלוחה מעט קדימה באלכסון.
תנוחת גופה היא כשל דוגמנית המטה את אגנה שמאלה. על צווארה היא עונדת מחרוזות מכסף של קמעות ועל מפרקי ידיה ואצבעות ידיה צמידים וטבעות העשויים מלאכת מחשבת של צורפות תימנית. ראשה ומרבית מפניה, פרט לפיה וסנטרה, מכוסים בעלים ובתפרחתו של צמח הכותנה; כיסוי דרכו מבצבצת עינה הפקוחה של הבחורה המתבוננת במתבוננים בה.
זהו ציור אחד – המכונה "רומיה כותנה" (2024) – מתוך תערוכת ציוריה של אורית אקטע; תערוכה בעלת השם "רומיות", הכינוי המזלזל שניתן למנקות התימניות בעשוריה הראשונים של המדינה.

בציוריה הריאליסטיים של אורית אקטע המתבססים על תצלומים המבוימים בקפידה, ניצבות בחורות תימניות יפות מראה, כשלצידן אובייקטים המצביעים על היותן מנקות בית כדוגמת סמרטוט רצפה, כפפות מגומי, מגב ודלי מפח לשטיפת רצפה.
קיים ניגוד ניכר בין עבר להווה, בין תרבות תימנית מסורתית לזו הישראלית העכשווית ובין כלימה לגאווה והתרסה
מרביתן ניצבות מחזיתן בלבוש מסורתי כשהן עדויות בתכשיטי כסף המזוהים עם צורפות תימנית מסורתית. לצד וכמשקל נגד הסמלים מהתרבות התימנית המסורתית מופיעים דימויים המסמלים את התרבות המערבית והישראלית כדוגמת ספרים, חולצה כחולה וה"פנקס האדום".
ניגוד נוסף הנוכח בציוריה הוא בין הפנים לגוף: בעוד שהגוף של המנקות התימניות שהיווה את כוח העבודה המנוצל והזול מתהדר בלבוש תימני מסורתי וענוד בתכשיטים תימניים, גלוי לעיני הצופה, פניהן של המנקות מוסתרות ומכוסות במגוון צמחים ופירות.

הסתרת הפנים, המהוות את החלק בגופינו המזוהה ביותר עם אישיותנו הייחודית והאינדיווידואלית, הוא ביטוי, אולי, לרגש של בושה, ולהיותן של המנקות התימניות, שקופות, בלתי נראות, הנתפסות על ידי ההגמוניה האשכנזית שבביתן עבדו, אך ורק ככוח עבודה זול. הפנים והראש מוסתרים בציורים בפירות וצמחיה המסמלים והאוצרים בחובם קונוטציות מגוונות.
כך לדוגמה בציור "רומיה כותנה" שתואר לעיל, תפרחת צמח הכותנה המכסה את הפנים מעלה על הדעת את העבדים השחורים בשדות הכותנה. לעומת זאת, בציור "רומיה צבר", פניה של דמות המנקה התימנית מכוסות בעלי הצבר הבשרניים והקוצניים על פרותיהם, אולי כביטוי לכמיהה להשתייכות לסטטוס של החברה הצברית ההגמונית בעבר או כביטוי למימושה בפועל של הכמיהה.
בכל אחד מציוריה של אקטע בתערוכה. קיים ניגוד ניכר בין עבר להווה, בין תרבות תימנית מסורתית לזו הישראלית העכשווית ובין כלימה לגאווה והתרסה.
בהתבוננות בתערוכה ומפרספקטיבה רחבה יותר, מן הראוי לציין את מדיניות "כור ההיתוך" בעשוריה הראשונים של המדינה בה נדרשו העולים, ובפרט אלו שעלו מארצות האסלם, לוותר ולהתכחש לתרבותם ולשפתם שתויגה כ"נחשלת", ולאמץ במקומה את התרבות המערבית ההגמונית וזאת על מנת ליצור זהות לאומית אחידה שהמודל האידאלי והנכסף שלה הוא ה"צבר"- יליד הארץ, היהודי המודרני המנותק מן "הגלותיות.
בשנות ה-90 חלחל לשיח הציבורי בישראל המונח פוסט-ציונות. הגישה הפוסט ציונית שהושפעה מהשיח הפוסט-מודרני והפוסט קולוניאליסטי ומתהליכי הגלובליזציה ערערה וביקרה, בין היתר, את מדיניות "כור ההיתוך" וטענה שנרטיב-העל הציוני היבנה זהות קולקטיבית כפויה ומגבילה בה הודרו ונדחקו לשוליים זהויות ותרבויות "זרות".
כתולדה מהביקורת הנ"ל החברה הישראלית בעשורים האחרונים אימצה את המודל של "רב-תרבותיות" בו קבוצות ועדות שונות חוקרות את שורשיהן, "חוגגות" ומחצינות בגאווה את תרבותן הייחודית.
בהקשר זה, ציוריה של אקטע מספרים את המעבר מהדיכוי של מדיניות "כור ההיתוך" אל עבר ההשתחררות מכבליה עם המעבר לחברה פלורליסטית ורב-תרבותית.
רועי רוזן, "תלו את כולם!", "רומיות", אורית אקטע, אוצר התערוכות: אבי לובין, המשכן לאמנות עין חרוד, עד מרץ 2027.
