אפרת אשל יוצאת בצעד קליל אל שבילי הקיבוץ. היא מחזיקה את הטלפון ומחפשת כבר את הצילום הבא, ואני יודעת שעוד מעט יופיע עוד צילום מדויק בדף האינסטגרם: 5000_steps_around.

נראה כאילו אשל (57), בת גבעת חיים איחוד ונכדה למייסדי הקיבוץ, בכלל נולדה עם מצלמה ביד, ודווקא לצלם בטלפון זה לא דבר רגיל אצלה.

אפרת מספרת שכבר בגיל צעיר ידעה שתהיה צלמת. למעשה, היא מצלמת מאז כיתה י"ב, ויחד עם זה הגיע גם הרצון להיות צלמת צבאית. "הייתי כל כך ממוקדת מטרה. יצאתי לשנת שירות במחנות עולים בירושלים כדי ללמוד בבית הספר לצילום 'קמרה אובסקורה' ועשיתי תיק עבודות עם צילומים, חלקם מהלינה המשותפת בעין החורש. לשמחתי התקבלתי לעבודה והייתי צלמת של 'במחנה', 'גדנ"ע ונחל' וגם של המגזין 'ראש אחד' שבדיוק נולד".

כשהיא נשאלת למה דווקא צילום, התשובה שלה פשוטה: זה צורך פנימי. "אני צריכה לצלם. אני לא יודעת להסביר. זה הפאשן שלי, זה מה שאני אוהבת".

אחרי שנים רבות של צילום מוצרים לתעשייה ולפרסום בסטודיו, אשל עובדת כיום גם כצלמת במגזין סוף השבוע של "ישראל היום", לא מעט יחד עם העיתונאי ערן נבון, שגם הוא בן גבעת חיים איחוד.

מפוני כפר עזה במלון בשפיים

7 באוקטובר הביא אותה למקומות צילום שלא חוותה מעולם: "ביום הרביעי למלחמה שלחו אותי למלון בשפיים לצלם את המפונים מכפר עזה. באתי לצלם לכתבה של הילה אלפרט. אף אחד לא ידע שאני מגיעה, חוץ מנציגי המלון. זה היה כמו שטח צבאי סגור ואסור היה לעיתונאים להיכנס. חזרתי הביתה עם כאב בטן. צילמתי משפחות, אנשים מרוסקים. צילמתי אותם בזום מרחוק, בלי לדבר".

היה שם שולחן גדול שבו אנשים חיפשו קרובים וחברים וכל הזמן הגיעו עוד אנשים. היו המון חיבוקים והמון בכי

העיניים הכחולות שלה נוצצות בדמעות כשהיא מספרת שזה היה אחד הימים הקשים בחייה. "אני חושבת שכעת, שנתיים אחרי, אני מבינה עד כמה זה היה תיעוד היסטורי חשוב. באותו זמן היה שם שולחן גדול שבו אנשים חיפשו קרובים וחברים וכל הזמן הגיעו עוד אנשים. היו המון חיבוקים והמון בכי. מצד אחד את רוצה לשמור על פרטיות של אנשים שהרגע התרסקו להם החיים, ומצד שני את רוצה לספר את הסיפור שלהם דרך המצלמה".

מאז חזרה פעמים רבות למלון בשפיים לצלם אנשים עם סיפורי שכול וגעגוע. "ישבתי בראיונות ובכיתי בצד. לקחתי ללב הרבה כאב. אבל הכי חזק היה כשהגעתי לקיבוצים בעוטף. אני זוכרת את הפעם הראשונה. זה היה בקיבוץ רעים שהיה שטח צבאי סגור. נכנסנו עם כיתת הכוננות, והייתי שם עם שלוש לוחמות מג"ב שנלחמו באותו יום. זו הייתה חוויה מטלטלת, לראות קיבוץ נטוש לגמרי. שקט. אין נפש חיה, אפילו לא כלבים. כלום. ולראות את ההרס. לראות מקום שהוא למעשה כמו הבית שלי, כמו המקום שבו אני גרה, חסר חיים".

בהמשך הגיעה לעוד קיבוצי עוטף שנפגעו. לכפר עזה, לבארי ולניר עוז, ובכל פעם החזרה הביתה, לקיבוץ החי והתוסס שלה, הייתה ניגוד בלתי נתפס. "אני חושבת שזה היה הבסיס לפרויקט שלי", היא אומרת.

5000 צעדים בשבילי הקיבוץ

באוגוסט האחרון חגגה אפרת יום הולדת, ויחד בן זוגה ובתה הבכורה נסעה לבקר בתערוכת סיום של בצלאל, 30 שנה אחרי שסיימה שם את לימודיה. כשיצאה מהתערוכה הבינה שהיא חייבת ליצור לעצמה פרויקט יום הולדת. משהו שלה. לנפש שמחפשת מרגוע.

לראות קיבוץ נטוש לגמרי. שקט. אין נפש חיה, אפילו לא כלבים. לראות מקום שהוא למעשה כמו הבית שלי, חסר חיים

"בהתחלה חשבתי לצלם כל יום תמונה ולספור. הספירה של החטופים והימים נגעה בי מאוד. התחלתי לצלם כל יום ופתחתי דף אינסטגרם שלא היה פתוח לציבור. הוא היה רק שלי".

אבל אז מאיר הציע לשנות את הכיוון לצעדים – "אם את כבר הולכת כל יום, תקראי לזה 5000 צעדים".

וכך היה. פרויקט 5000 צעדים, שהוא גם דף אינסטגרם, יצא לדרך, ועם הזמן גם נפתח לציבור.
חמושה בטלפון ולא במצלמה, לשם שינוי, היא יוצאת להליכות שלה, מצלמת אנשים, לוכדת רגעים ונופים ברחבי הקיבוץ.

חשבתי לצלם כל יום תמונה ולספור. הספירה של החטופים והימים נגעה בי מאוד

אפרת מעניקה לתמונה רובד נוסף כשהיא שואלת שאלות ומשלבת טקסט לצד הצילום. היא גם מוסיפה פרט שחשוב לה: את השעה שבה צולמה התמונה.

מי שנכנס לדף האינסטגרם ימצא את תומס ונמרוד אחרי הגשם הראשון שניקה את האוויר והמדרכות בקיבוץ, את אריק מנהל הנוי האגדי, את שרה עם מוריס הכלבה בצעידת אחר הצוהריים, את מיה בשמלת כלה לבנה ליד ערמות החציר, את דנה ויריב מחוץ לביתם שותים קפה בכניסה לבית כמו פעם, את טל הרפתן ליד הפרות, את גדי המדביר שהוא גם סופר, את חנן היחף, את עדי שעובד בבית הקברות ממש לפני האזכרה של ליאור שלנו שנהרג במלחמה, את יוני ונירה שקשה להפריד ביניהם כבר 65 שנים, את סהר בנה של אפרת שהוא אצן נווט ברמה בינלאומית, את השינשינים על הסוסים, את ענת והילדים עם הכלב שעוזרת בזמן שהאבא שלהם במילואים כבר כל כך הרבה זמן, את בית הילדים הראשון, את החשמלאים ועוד.

באינסטגרם, כשהתמונות מצטברות זו מעל זו, עולה מהן לא רק סיפורו של קיבוץ גבעת חיים איחוד, אלא משהו רחב יותר, מתגלה פסיפס מרתק בשפה ויזואלית שמדברת קיבוצית.