הצליל של המילה "צ'לו" משך את רועי כשר (כפר גלעדי), כבר בצעירותו. כנער שמעולם לא ניסה להיות "מגניב'", ולא התאמץ להשתייך למעגלים חברתיים שלא הרגיש בהם נח, החליט להוציא את הסקרנות אל הפועל, והחל ללמוד לנגן בצ'לו בגיל 13. בנקודה זו התחילה דרכו האומנותית, שתמשיך ותתקדם, ואף תקבל תפנית מעניינת בעקבות המלחמה האחרונה.

סיפור שמתחיל בצ'לו

רועי זכה ללמוד אצל נגן הצ'לו האגדי אורי חן (חפציבה). עם הזמן הצטרף להרכבים ולתזמורות, ואף בחר במוזיקה כנושא המרכזי להבחן בו לבגרות. "המוזיקה היתה רב חיי. בעקבות לימודי הנגינה הסתובבתי בעיקר עם החברים שלמדו איתי ב'מרכז קלור למוזיקה' (כפר בלום).

"התמקדתי במיוחד במוזיקה קלאסית, הייתי נוסע לת"א לשמוע קונצרטים, ואפילו לא התעניינתי בסגנונות נוספים. רק כשהגעתי לשנת שרות נחשפתי יותר לשירים ישראלים. נמשכתי למלחינים מדור הנפילים, כמו מתי כספי ויוני רכטר, שהמוזיקה שלהם מורכבת מאבני בסיס קלאסיות. נכון, תמיד ידעתי שהשיר "עטור מצחך" קיים בעולם, אבל רק בשלב זה של חיי הקשבתי לו לעומק, והבנתי שזה השיר הכי יפה שיש".

שנת השרות בפנימיית "טוביה" בהרדוף, הובילה את רועי לחיים אינטנסיביים של הדרכה וחיי קומונה. הצ'לו נדחק לקרן זווית, אך הצורך להתבטא מוזיקלית, נשאר פועם בוורידים ובקצות האצבעות. "מצאתי פסנתר באחד מחדרי הפנימייה, ופשוט התחלתי 'לשחק' בו. לקחתי ספרי שירה מהמדף של אמא, קראתי טקסטים, התעמקתי בהם, וחקרתי את הפונטיקה של השורות. אפילו שלא כל כך ידעתי לנגן על פסנתר, עניין אותי להתנסות ולהלחין את שירי המשוררים שמשכו את לבי ואת עיניי. קשה לי להגיד היום ממה נבע המהלך הזה. אולי חיפשתי דרך לצאת קצת מהמציאות השוחקת של הפנימייה, אבל עדיין טבוע בי הזיכרון של הסקרנות והעניין סביב מלאכת ההלחנה וחקירת המילים הכתובות".

שיר בקו בחברון

בתום שנת השרות התגייס רועי לגדוד 50 של הנח"ל, עם גרעין של התנועה הקיבוצית שהיה מיועד לקיבוץ ארז. בשלב מסוים עזב את הגרעין, והמשיך לתפקיד של חובש קרבי.

"היה לי טוב בצבא. הרגשתי בטוח ומוערך בתפקיד שמילאתי. מעבר לזה, גדוד 50 היה עבורי מקום מכיל – הרגשתי שיש מקום לזהות שלי, מכל בחינה. שירתי עם אנשים פתוחים יחסית, שעברו אינטראקציות חברתיות, ונחשפו לתרבות מסוימת. היינו מחלקה קטנה ומגובשת. כולנו ידענו מה הקטע של כל אחד מאיתנו, אז כשהיינו יושבים בפינת עישון ומשמיעים מוזיקה קלאסית, זה לא היה עניין מיוחד, ולא חשתי זר".
גם במהלך השרות הצבאי, המשיך רועי לסלול את דרכו האומנותית, והרחיב את המנעד כאשר החל לכתוב בעצמו את הטקסטים שהלחין. "היינו בקו בחברון ושם כתבתי והלחנתי שיר, שאמנם לא הקלטתי אותו בצורה רצינית, אבל עד היום אני חושב שזה השיר הכי טוב שלי. חוץ מזה, התחלתי לנגן גם גיטרה, כדי להיות נגיש יותר, והלחנתי טקסטים של חבר'ה אחרים בגדוד.

ביקשתי מההורים שיארזו תיק ויצאו מהבית, ומהצד השני קיבלתי עשרות הודעות מאנשים שדואגים לשלומי. הייתי מותש רק מלענות לכולם ולהחזיק מצב ריגשי מורכב

השחרור מהצבא הביא את רועי לשלוש שנים בהן התנסה בעבודות שונות ברחבי הארץ. הוא עבד ברפת של כפר גלעדי, עבר לערבה לקטוף פלפלים, הלך את שביל ישראל, ומסלוליו החזירו אותו לגליל, לעבודה במסעדת שף מקומית. "לאורך כל הזמן הזה ניגנתי, הלחנתי וחיפשתי אירועי מוזיקה של הופעות ובמות פתוחות. אלו היו שלוש שנים של חייל משוחרר שמנסה להבין מה קורה איתו".

40 נגנים מנגנים יצירה שכתבתי בשתיים לפנות בוקר

הרצון להעמיק ולהתמקצע במוזיקה הובילו את רועי ללימודים בביה"ס "רימון". תחילה בחר במסלול של יצירה והפקה, אך משהבין כי הוא יותר נהנה מכתיבה והלחנה – עבר למסלול של קומפוזיציה וניצוח, המייעד את תלמידיו להלחנת יצירות מתוזמרות עבור תיאטרון וקולנוע, בניהולו של מייסד ומנצח "תזמורת המהפכה"- רועי אופנהיים.

"היינו בסה"כ שבעה תלמידים, שזכו במירב המשאבים. כל המרצים שלנו באו מהתחום של מוזיקה קלאסית, והיו שעורים שבהם נכחו שני פסנתרים ומנצח. זה היה מדהים. בשנה השנייה שיתפנו פעולה עם רועי אופנהיים, המרכז והמייסד של "תזמורת המהפכה", והמשימה שלנו היתה לכתוב לה עיבודים. בפרויקט הגמר נדרשתי לכתוב מוזיקה לסדנה להכשרת רקדנים של להקת המחול "ורטיגו".

זכיתי להזדמנויות מדהימות. נכון שהיו גם קשיים. יצירה זה דבר שואב נפשית. כשמטילים עלייך לכתוב יצירה סימפונית תוך שלושה שבועות, זה מלחיץ ומאתגר. לא תמיד הרגשתי במסירות ובביטחון עצמי יצירתי. היו תסכולים ושיברונות לב, אבל פתאום חלומות מתגשמים, וסימפוניית רשל"צ, על כל 40 נגניה המקצועיים, מנגנים יצירה שלי שכתבתי ב 02:00 בלילה".

באחד הקורסים ב"רימון" נדרשו התלמידים לכתוב יצירה מוזיקלית בהשראת ספר. רועי בחר ב"שירת האגם הגווע" של פטר מרום, ספר שתמיד היה בבית הוריו, וחש חיבור אליו. עפ"י הטקסטים והתמונות בספר יצר רועי סוויטה לחליל ולפסנתר. ואז, חודשים ספורים לאחר תום לימודיו, בקיץ 2023, הבין רועי שבתערוכת האומנות השנתית "גליל-ארט", המיועדת לתחילת אוקטובר 2023 – עושים מחווה מיוחדת לפטר מרום.

"יצרתי קשר עם אוצרת התערוכה, בשמת הראובני זאבי, שביקשה שהיצירה תוצג באירוע הפתיחה. עומר ברש וינאי שפרון התגייסו למשימה. התכוננו כראוי, עשינו חזרות, שילבנו קטעי קריאה מהספר בין פרקי הסוויטה, והופענו בפני באי התערוכה. פעם ראשונה שיצירה שלי נערכה באירוע-לייב, מחוץ לכותלי ביה"ס. זה היה מאד מרגש. היום זה נראה לי מגלגול אחר".

תמונת מצב יומית

ובאמת, יומיים אחר כך, בשבת 7.10, פרצה המלחמה ורועי גויס למילואים. הפלוגה שלו נשלחה למושב יכיני, במשימה לטהר את המקום ממחבלים וממרצחים. הדיסוננס בין החיים שלפני המלחמה למשימות הצבאיות שנדרש אליהן, טלטלו את עולמו של רועי. "הייתי אחרי שנים של לימודי מוזיקה קלאסית וניתוח לפרטי פרטים של יצירות. השגרה שלי הורכבה מעיסוק באומנות, אסתטיקה ועדינות, ובבת אחת נקלעתי לאכזריות של המלחמה, לחיפוש מחבלים, למצבים של חיים ומוות. זה היה מעבר דרמטי".

במקביל לדריכות שנדרש לה במילואים בדרום, עלו אצל רועי חששות כלפי בני משפחתו בצפון. "הדאגה הייתה הדדית: ביקשתי מההורים שיארזו תיק ויצאו מהבית, ומהצד השני קיבלתי עשרות הודעות מאנשים שדואגים לשלומי. הייתי מותש רק מלענות לכולם ולהחזיק מצב ריגשי מורכב".

די מהר מצא רועי פתרון טכני לבעיה ספציפית זו, ובכל יום העלה לאינסטגרם "תמונת מצב יומית". "זו היתה הדרך שלי להודיע לעולם שאני בסדר. תמיד אהבתי צילום אם כי לא למדתי את זה באופן מקצועי. כבר בימי המלחמה הראשונים התחלתי לצלם עם הטלפון את המציאות המטורפת סביבי. התמקדתי בפרטים הקטנים, לא באירועים של הסתערויות צבאיות. בדיעבד אני מבין שהעיסוק בצילום היה ניסיון להיאחז בשדה אומנותי, ונבע מתוך רצון למצוא עבור עצמי אפיקים של יופי ועדינות.

בתקופה ביכיני התאהבתי בפרק השני מהקונצ'רטו לפסנתר של ראוול. בזמנים של קושי רגשי הייתי מוצא לי איזו פינה בגן הילדים שהוצבנו לידו, שומע את זה באוזניות, ופשוט היו יורדות לי דמעות. חשבתי –איך זה יכול להיות שגם רוול וגם מחבל נוח'בה זכו לאותה נקודה של תחילת חיים? איך אחד מבצע מעשים אכזריים ואחד נוגע באלוהות ע"י המוזיקה? עד היום זה מטריף אותי".

"איך נראים מילואים ואיך הם מריחים"

בנובמבר 2023, אחרי כמה משימות בעוטף, נכנסה החטיבה לעזה. הטלפונים הופקדו מחוץ לשדה הקרב, אך רועי לא וויתר על נקודת המבט האומנותית, והשיג מצלמה דיגיטלית ישנה, איתה נכנס למסדרון נצרים. "כדי להתמודד עם הלחץ והפחד הייתי מסתובב בפלוגה עם המצלמה ועושה לעצמי 'זמן צילום'. רציתי להסתכל על המרחב הפיזי והאנושי בעיניים אחרות. היה לי אתגר – אם הכל כל כך אכזרי ומכוער – איך אמצא בתוך שדה קרב את הפיוטיות?"

בהתחלה, היו חבריו של רועי "מתארגנים" לקראת הצילומים, ומביימים עצמם בפרצופים ובהעמדות מסוימות. "הבנתי שאני לא רוצה להיות צלם מגנטים כמו בחתונות, וחיפשתי זוויות עמוקות יותר.
לאט לאט הרגלתי את האנשים להתעלם ממני כשאני מצלם אותם. לא לחייך ולא לעשות מחוות מיותרות. עם הזמן, וככל שהעליתי יותר פוסטים כתובים וצילומים לרשתות – נוכחתי שתחום היצירה שלי אינו איזוטרי, ושהאומנות שלי נוגעת באנשים רבים. אני מקבל תגובות תומכות, שמספרות שהחוויה האישית שלי מדברת גם אנשים אחרים. שהכתיבה על השרות בעזה מאפשרת למעגלים רחבים להבין איך נראים מילואים ואיך הם מריחים".

במלחמה עברתי סיטואציות קיומיות – כמו התפוצצות מטען בזייתון, ממש בסמוך אלי. המצלמה מאפשרת לי גם ריחוק וגם עיבוד רגשי מהיר

במהלך המלחמה שהה רועי גם בקיבוצו, כפר גלעדי. אחיו שירת אז בכיתת הכוננות, והוריו עזבו את המלון אליו פונו מוקדם יחסית, וחזרו הביתה.

"הייתי בין שני שדות קרב – כלוחם בעזה וכאזרח בכפר גלעדי. חשתי בדחף לצלם את הקיבוץ בתקופה הזו, ולתעד את הבית והמרחב המפונה – דשא שגדל פרא, גינות עזובות, שיממון ואבק. הרגשה בלתי נעימה בעליל".

התמונות שהעלה רועי לאוויר מהקו בעזה, מהקו בגוש עציון ומהצפון, הגיעו גם אל בשמת הראובני זאבי, שכפי שנאמר, הכירה את רועי. היא עודדה אותו לאסוף את צילומיו ואת הפרוטרטים שיצר עבור החבר'ה מהמילואים, ולהצטרף לתערוכות שהציגו בירושלים וביבנה. בהמשך העלה את עבודותיו גם בגלריה בקיבוץ עמיר ובמקומות נוספים.

מביע את עצמי בחלקיקי השנייה

לפני כשנה וחצי החליט רועי לעבור הכשרה רשמית בצילום, ולקח כמה קורסים שקידמו אותו באופן מקצועי בתחום זה. "המצלמה מאפשרת לי לעבור תהליכים אישיים. בניגוד למוזיקה שדורשת העמקה גדולה יותר – באמצעות צילום אני מביע את עצמי בחלקיקי השנייה. במלחמה עברתי סיטואציות קיומיות – כמו התפוצצות מטען בזייתון, ממש בסמוך אלי. המצלמה מאפשרת לי גם ריחוק וגם עיבוד רגשי מהיר. זו עוד יכולת להתבונן בעולם. אמנם כיום אני בקושי מנגן, והצ'לו שלי לצד הפסנתר – מעלים שניהם אבק, אבל מעבר להאזנה תמידית לקונצרטים, אני רואה קשר עמוק בין המוזיקה שלי לצילום שלי. בשניהם היצירות עדינות, אימפרסיוניסטיות, מציגות סצנה קטנה, שמאחוריה רגש. גם צילום עובד על קומפוזיציות. אובייקטים בפריים מול צלילים על רצף זמן. כשאני מצלם מלחמה אני לא מייצג את דובר צה"ל, ואיני מתעד התקפה צבאית. בכל מקרה, כשאני בהסתערות אני לא פנוי לזה, ולמעשה רב הזמן הצבאי מורכב מהתנהלות בישיבה חברית, משחק שש-בש ועישון. אז איך מתעדים את הזוטות הללו? יש לי סדרה שלמה של נעליים וכפות ידיים. זה רסיס מציאות שמסמל את התמונה הרחבה יותר".

רועי מציין שבקרוב יצא לסבב מילואים שישי, ומספר בכנות שבמהלך המלחמה הרגיש תסכול מקצועי מעיק – "בעוד החברים שלי ממשיכים את דרכם, אני תקוע בעמדת השמירה". רועי שיתף ברגשותיו את אחד המרצים המוערכים על ידו, המנצח יוני פרחי, שעודד את רועי ואמר לו שגם אם אינו פעיל מוזיקלית, עדיין הוא עובר התפתחות אישית משמעותית שתהפוך אותו לאומן טוב יותר בהמשך. "השיחה איתו הרגיעה אותי קצת", אומר רועי בקול רך.

תחנת הדלק בפארן

כיום, כאשר הוא בן 31, מגלה רועי שחיי האומן הגמישים מתאימים להלכי רוחו. הוא מצלם באופן פרטי, לעיתים מוכר את תמונותיו, ונהנה מהאפשרויות שמזמן המרכז, כמו "לקפוץ" למוזיאון תל אביב לאומנות או לשמוע את הפילהרמונית.

לא מזמן החליט להגיש את יצירותיו ל"עדות מקומית" – האירוע הצילומי הכי גדול בארץ. "התייחסתי לזה כאל 'אימון בהגשה', אפילו בלי לחשוב שאצליח להתקבל. שלחתי 40 תמונות, ומתוכן התקבלה אחת, ממנה ניבטת תחנת הדלק בפארן. לא האמנתי שדווקא התמונה הזו תקבל במה מכובדת כל-כך. הפירגון שאני מקבל, מאנשי מקצוע ומהקהל הרחב – מרגש אותי. זה מעיד שהיצירות שלי, הן הכתובות והן המצולמות – ראויות ונוגעות בלבבות".

בימים אלו נערכת התערוכה "גליל-ארט 9" בכפר גלעדי. הנושא שלה הוא – "בין קיבוץ לבית".
"מבחינתי זו סגירת מעגל", מחייך רועי בגאווה. "התחלתי את המלחמה כמוזיקאי, ועכשיו אני צלם, שמציג בבית תמונות מהבית. זה בהחלט מרגש. אני בתחילת הקריירה האומנותית שלי. אמנם נהדר להתחיל תהליך כזה במוזיאון ארץ ישראל, אבל עוד יותר טוב להתחיל בו בבית, בכפר גלעדי".

לינק לעקוב אחרי רועי כשר באינסטגרם

https://www.instagram.com/roy.kasher?igsh=ems3d2lqaWhkb3l6