"כשחליתי, התרסק כל עולמי. בתהליך השיקום שלי ניגנתי לאלפי אנשים בבתי חולים, בהוסטלים ובהוספיסים. חלקם היו במצב טוב ממני, חלקם במצבים קשים הרבה יותר. אבל כולם, בלי יוצא מן הכלל, לימדו אותי מה זאת אהבה אמיתית." כך מספר גדעון אונה מקיבוץ עין כרמל, מוזיקאי מתמודד נפש, המשתתף בקורס מיוחד שנפתח במרכז האקדמי "לוינסקי־וינגייט", בשיתוף עם עמותת "תו המשווה" לתרבות מונגשת.

בקורס פורץ דרך ל"חינוך מוזיקלי נגיש", לומדים מוזיקאים עם מוגבלויות – מתמודדי נפש, אנשים עם שיתוק מוחין, עיוורת וכבדת שמיעה, לימודי תעודה המעניקים ידע ותחושת מסוגלות. תוכנית הקורס משלבת עבודה עם מדריכי מוזיקה מנוסים, עם סגל אקדמי בתחום החינוך המיוחד, ועם התנסות בכלי נגינה נגישים בשיעורים ובשטח. התוכנית מיועדת למורים למוזיקה, למוזיקאים ולתרפיסטים במוזיקה, המעוניינים ללמד אנשים עם מוגבלויות.

"כדי שעולם התרבות יפתח את דלתותיו ליותר אנשים עם מוגבלות ולמגוון גדול יותר של אנשים, חשוב להתחיל בחינוך לתרבות", מסביר מיכאל נשרי, מנהל הקורס. "מורים למוזיקה בימינו מקבלים הכשרה מינימלית בנושא של עבודה עם אנשים עם מוגבלות, ולאחר מכן יוצאים לשטח בלי מספיק כלים לעבוד עם פלח מאוד גדול של האוכלוסייה".

"תו המשווה"- תרבות לאנשים עם מוגבלות

עמותת "תו המשווה", הוקמה ב- 2018 במטרה להנגיש תרבות לאנשים עם מוגבלות. באמצעות כלים נגישים ומופעים מונגשים, מעלה העמותה מודעות לקבלת השונה, במתן במה לאומנים מיוחדים ולכישרונותיהם. לפני שלוש שנים נוצרה השותפות הראשונית עם "לוינסקי-וינגייט". במסגרת זו הגיעה קבוצת אנשים עם שיתוק מוחין פעם בחודש לקמפוס, ללמוד מוזיקה ולנגן עם סטודנטים וסגל מהאקדמיה. "החבר'ה שלנו זכו לתמיכה האקדמית, והסטודנטים בקמפוס הרחיבו את עולם הידע והרגש שלהם בעקבות החשיפה לנגנים עם מוגבלות. נוצרו יחסים הדדים, ופעמים רבות הנגנים שלנו לימדו את הסטודנטים מניסיונם", מציינת יפעת שועה-נשרי, מנהלת שותפויות ופרוייקטים ב"תו המשווה".

השנה, הוחלט להעמיק את ההתמקצעות, ולשלב בין תחום החינוך המוזיקלי לתחום החינוך המיוחד. בסיום הקורס יקבלו הסטודנטים תעודה של "תו משווה" והמרכז האקדמי "לוינסקי-וינגיט" של מדריך לחינוך מוזיקלי נגיש.
"החיבור המיוחד ביננו מוכיח על הגמישות והרלוונטיות של 'לוינסקי-וינגיט', והמוטיבציה האמיתית שלהם לעבוד בהתאם לשטח. הצורך קיים, כך שלשמחתי כבר יש לנו נרשמים לקורס בשנה הבאה. לגישתנו – כל אדם זכאי לאפשרות ללמוד מוזיקה, והשילוב בחברה באמצעות תרבות ואומנות מיטיב ותומך באוכלוסייה עם מוגבלויות" אומרת יפעת.

"הקורס משלב בין חוויה משנה חיים של למידה יחד, לבין העמקה תיאורטית ומעשית במיומנויות ההוראה המונגשת" מציינת ד"ר אמירה ארליך, דיקנית הפקולטה לחינוך מוזיקלי במרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט.

מתמודד עם מאניה דפרסיה

"כשנפתחה בפניי האפשרות ללמוד לימודים מקצועיים בחינוך מוזיקלי נגיש, ידעתי שזו הזדמנות ייחודית" מדגיש גדעון (45), שמתמודד שנים רבות עם מאניה דפרסיה. "הקורס מאפשר לי ללמוד ולהתנסות לצד אנשים עם מוגבלויות שונות, לפתח מיומנויות הוראה מוזיקלית ולעסוק במוזיקה בצורה שעד כה לא הייתה לי הזדמנות לחוות."

המוזיקה מרגיעה אותי ונותנת לי משמעות וסיפוק. זה תחום שמאפשר הרבה גוונים ופרשנויות. בלעדיו העולם אבסורדי יותר מהרגיל

גדעון גדל והתחנך בעין כרמל, דור שלישי בקיבוץ. סבו וסבתו, שאיבדו את רב משפחתם בשואה, עלו לארץ מפולין והיו בין מקימי המקום. "היה לי קשר חזק לסבא, שבכל שבת נהג להכין לי טוסטים טעימים, ויחד היינו יוצאים אל הים." גדעון מתאר חיבור עמוק לקיבוץ – לאנשים שחיים בו, לענפים החקלאיים ולטבע המקיף אותו. "מגיל צעיר תרמתי לקהילה, ביימתי והפקתי הצגות. הייתי מסור לעבודתי בענפי החקלאות, התנדבתי אצל ותיקי הקיבוץ, והרגשתי שאני חלק מצורת חיים ייחודית".

אריה (ליבי) ליברייך נפטר בפתאומיות בגיל 47, זו היתה הפעם הראשונה שהמוות היה כל-כך קרוב אלי. שנים ספורות אחר כך גם אסף חברי נפטר מסרטן. הרגשתי שיש לי צורך למצוא תשובות נחרצות יותר לדרך שבה העולם מתנהל

אל עולם המוזיקה הגיע בנערותו, ובזכות אסף גורן, חברו הטוב, החל לנגן בעצמו. "באתי לראות את אסף מנגן בגיטרה בחדר המוזיקה הקיבוצי. באופן אינטואיטיבי התיישבתי ליד התופים והתחלתי ללוות אותו. מאוחר יותר התאהבתי בגיטרה בס, וזה כלי הנגינה שהתמקצעתי בו". בתיכון למד גדעון ב"חוף הכרמל" במגמת מוזיקה, ובגיל 31 למד בביה"ס "רימון". בהמשך התנסה במכללת תל-חי בלימודים של חינוך מוזיקלי. "המוזיקה מרגיעה אותי ונותנת לי משמעות וסיפוק. זה תחום שמאפשר הרבה גוונים ופרשנויות. בלעדיו העולם אבסורדי יותר מהרגיל", מסביר גדעון את מקומה המרכזי של המוזיקה בחייו, ואת היותה כלי להתמודדות עם המציאות.
"הייתי ילד שמחפש תשובות לחיים כבר מגיל צעיר. בגיל 15 עבדתי בענף גידולי השדה.
אריה (ליבי) ליברייך, היה לוקח אותי לפתוח צינורות מים בשדות. זה היה זמן קסום מבחינתי. היה ביננו קשר מיוחד, ואהבתי אותו ממש. הוא נפטר בפתאומיות בגיל 47, וזו היתה הפעם הראשונה שהמוות היה כל-כך קרוב אלי. אני זוכר שהייתי ב'שוק', זה ממש ערער אותי. שנים ספורות אחר כך גם אסף נפטר מסרטן, והרגשתי שיש לי צורך למצוא תשובות נחרצות יותר לדרך שבה העולם מתנהל".

עברתי תהליך לא פשוט, שהוביל אותי להיות איש הזרם הברסלבי

גדעון, שמתאר עצמו כאדם בעל "עור חשוף" וסף רגישות גבוה, מספר שבשלב זה של חייו עדיין לא היה פנוי לברורים נפשיים מעמיקים. "הייתי קיבוצניק מחוספס ומתנשא כמו כולם. האגו שיחק אצלי שעות נוספות, התדמית החברתית היתה חשובה לי, והקפדתי ללכת בתלם". וכך, כמו צעירים רבים בתקופתו, יצא גדעון לשנת שרות, שרת בצבא ויצא לטיול הגדול במזרח. כשחזר לארץ ולקיבוץ בגיל 24, התנסה בלימודי רפואה סינית, ניהל את הפאב המקומי, והיה שותף לפרויקטים שונים.

ספר העוסק בתורתו של רבי נחמן מברסלב, שאב אותו לתהליך רוחני של העמקה בדת היהודית ולחזרה בתשובה. "קיבלתי את הספר הזה כבר בתקופת הצבא – ולא הבנתי ממנו כלום. עם זאת חשתי שיש כאן דברי חכמה עמוקים וסודות רוחניים, שכדי להתמצא בהם אני זקוק להכוונה מהאנשים הנכונים, כאלו שאפשר לסמוך עליהם. עברתי תהליך לא פשוט, שהוביל אותי להיות איש הזרם הברסלבי, שמקיים מצוות במשך 18 שנה כמעט. כחלק מתהליך החזרה בתשובה – התחברתי לנושא החסד. העברתי חוג למוזיקה באקי"ם, ניגנתי בבתי חולים, ובעיקר הבנתי שאני רוצה לעשות טוב לאנשים".

"החיים שלי היו גיהינום"

שנה לאחר מכן, בגיל 27, חווה גדעון התקף פסיכוטי קיצוני, שהפתיע גם אותו, ובוודאי שאת משפחתו וקרוביו. "קשה לי לתאר את המקרה הזה עד היום", מספר גדעון בטון נמוך. "עד אז הייתי 'אדם מהיישוב', וההתקף ממש בא משום מקום. לצערי פגעתי באנשים, באופן שכלל לא מתאים לאישיות שלי.

הלכתי כל יום לחוף הים להתפלל להגעת הגאולה, חיפשתי את בית המקדש בירושלים, וישנתי מעט מאוד שעות. זה הוביל אותי לתחושות פיזיות קשות

באותה תקופה הלכתי כל יום לחוף הים להתפלל להגעת הגאולה, חיפשתי את בית המקדש בירושלים, וישנתי מעט מאוד שעות. זה הוביל אותי לתחושות פיזיות קשות, עד כדי כך שהוריי נאלצו לקחת אותי לבדיקות בביה"ח. שם חיברו אותי לאינפוזיה, אבל תלשתי אותה בכוח, וכשראיתי את זרם הדם שהתפרץ ממני, כיניתי אותו "פרפר". ההורים המקסימים שלי הבינו שאני זקוק לטיפול מיוחד. הם דאגו שבהתחלה אקבל תרופות, ובהמשך אושפזתי למשך שלושה שבועות בביה"ח הפסיכיאטרי "מעלה-כרמל". זה היה האשפוז הראשון שלי, שגם היה הכי ארוך בחיי. הצוות רצה לשחרר אותי מוקדם יותר, אבל אני פחדתי והתביישתי מ'מה יגידו בקיבוץ'. כשהסתיים האשפוז חזרתי לבית ההורים, והלכתי בדרכים עוקפות כדי שאף אחד לא יפגוש אותי, למרות שכמובן כולם ידעו".

את התקופה הראשונה לאחר האשפוז עבר גדעון בעיקר בשכיבה במיטה, בבית הוריו. "החיים שלי היו גיהינום. הרצתי את האירוע בראש מיליון פעם, אוכל את עצמי על מה שאמרתי ואיך שהתנהגתי. המחשבות רצו בלופ אין סופי. זה סבל נפשי שקשה לתאר. כאילו מטגנים אותי ללא הפסקה".
חבריו הטובים של גדעון, לא הניחו לו לשקוע. כבעלי "לג'נדה", הם הציעו לו לעבוד במפעל הגלידה כטכנאי יצור, במטרה להוציא אותו מהבית ולהוביל אותו לחיים של עצמאות ועשייה. "אני מודה להם עד היום, כי למעשה הם הרימו אותי מאשפתות. מלאכים אמיתיים, שבגדלות נפש טוענים שהתקדמתי בזכות הכוחות שיש לי".

ההשפעה החיובית של הביטלס על הנפש

במפעל הגלידה עבד גדעון כשנתיים וחצי, 12 שעות בכל יום, ואת הכסף שהרוויח השקיע בהוצאת אלבום מוזיקלי שנקרא "ציפורי שבת" (ניתן למצוא בספוטיפיי וביוטיוב). "כתבתי בעצמי מילים ולחן לכל שירי האלבום, שמתעסקים בנושאים כמו אהבה וחיפוש. הכתיבה וההלחנה ממש זורמות ממני, ואני נהנה מתהליך היצירה באופן רוחני ממש".

אני בוחר לעבוד בתחומים שנקשרים להעצמת אנשים עם מוגבלות דרך המוזיקה. זה מאפשר לי להאיר להם את היום ובאופן זה להעניק תקווה

ליד מפעל הגלידה בו עבד, היה מפעל לנפגעי נפש. "הייתי מוקסם מהם, והרגשתי אליהם משיכה ורצון עז להכיר אותם" מתאר גדעון בכנות. "לא בטוח שהרגשתי שייך אליהם, חשבתי שאני אדם רגיל, שלמרות האירוע הנפשי שעברתי, זה לא דבר שמגדיר אותי או מנהל את חיי".
גדעון חש שהגיע הזמן שלו לשינוי ולהתקדמות. הוא ניגש לקורס מטעם האגודה לבריאות הציבור בשם "פל"א" – פרויקט לימודים אישי, שנועד להכין פגועי נפש בתפקוד גבוה, ללימודי אקדמיה. פרויקט הגמר שלו בלימודים עסק ב'השפעה החיובית של הביטלס על הנפש'. הצגת הפרויקט עוררה רושם רב, ובעקבותיה קיבל גדעון מימון ללימודי מוזיקה בביה"ס "רימון", שם למד במגמת הלחנה, ובמקביל זכה בהצעת עבודה במפעל של "אופק תעשיות" שמעסיק פגועי נפש.

"עבדתי שם חמש שנים כמדריך ומנחה של קבוצות התפתחות, בתחומי התנועה והריקוד, היוגה, המוזיקה והנפש. המוזיקה היא חלק חשוב מהאישיות שלי, ולכן אני בוחר לעבוד בתחומים שנקשרים להעצמת אנשים עם מוגבלות דרך המוזיקה. זה מאפשר לי להאיר להם את היום ובאופן זה להעניק תקווה".

תיקון של הנפש

מעבר למוזיקה, מעורב גדעון בכיוונים נוספים, וכיום הוא נמצא בקשר עם חוקר, רופאים ופסיכיאטר מביה"ח "כרמל", ששואפים למצוא באמצעים טכנולוגיים ומדעים, אפשרות לחיזוי של מחלות נפש, דרך בדיקות רוק. "לאורך חיי עם המחלה הוגדרתי באופן אחר ע"י אנשי מקצוע שונים. כל אחד מהם נתן לי אבחנה רפואית משלו. בהתחלה הוגדרתי כסכיזופרן, וכיום אני מוגדר כמאני-דפרסי. בעקבות האבחון הבעייתי קרה שקיבלתי תרופות לא נכונות. מטרת המחקר היא להתאים את התרופות לחולים באופן מדעי, ולא להסתמך על אבחנה אינטואיטיבית של רופא או פסיכיאטר, טובים ככל שיהיו".

התפרצות המחלה הנפשית גרמה לעור שלי להיות שקוף עוד יותר, ממש נשארתי 'ערום'. כל האגו שלי התפוצץ לחתיכות

במהלך שנות המחלה, חווה גדעון עשרה אשפוזים. האחרון היה לפני חמש שנים, למשך יומיים. "היום אני כבר לא מתבייש", הוא אומר בנחישות. "הבנתי בתהליך ארוך ומייגע שעברתי דבר אנושי. לא רצחתי או אנסתי אף אחד. אף אחד לא הצליח להצביע בעקבות מה התפרצו ההתקפים. אולי בגלל שהחזרה בתשובה החלה שנה לפני ההתקף הראשון, אפשר היה לשייך ביניהם, כי שניהם קשורים לעולמות רוחניים גבוהים. אני אדם רגיש. החשיפה לעומקי היהדות, הקריאה בתורה, והכניסה לקבלה ולחסידות – 'העיפו אותי' והעלו לי את רמת התודעה. התפרצות המחלה הנפשית גרמה לעור שלי להיות שקוף עוד יותר, ממש נשארתי 'ערום'. כל האגו שלי התפוצץ לחתיכות. עברתי 10 שנים של סבל במהלכם עבדתי, תפקדתי וסבלתי. רק בגיל 37, כשהתחתנתי עם אפרת, עברתי תיקון רוחני. אולי חיפשתי אישה מיוחדת שתכיל את הלב והנשמה שלי. היא ראתה בי את הטוב. בזכות אפרת יש לי משפחה וילדים – שהם האוצרות שלי. במהלך החיים אנו עוברים תיקון של הנפש על דברים שעברנו בגלגול הזה ובגלגול אחר. המטרה היא להגיע למקום שלם ואמיתי, ולא להתעסק בנראות, בכסף בכבוד, ולאיזה תפקיד הגעת בצבא. צריך להתמקד בלב ובאהבה".

לפני כשנתיים נפרדו גדעון ואפרת, אך עדיין שניהם חיים בעין-כרמל, ונמצאים בקשר הדוק ומיטיב.
"זוגיות היא דבר נעלה בעיניי, ותמיד שאפתי להקים משפחה. לצערי, ללא קשר ישיר למחלת הנפש, יש בי מרכיבים אישיותיים שהקשו על אפרת ועל הילדים, ובחרנו להיפרד.

צריך לדעת לנשום ולחכות ולא לדחוק את השעה. בינתיים יש 'לסבול', במובן של להיות סבל של התנאים הקשים

בחיים שלי, שם המשחק הוא – סבלנות, אפילו לכמה שנים. אני מאמין שהדברים יסתדרו ויגיעו לפתרונם. צריך לדעת לנשום ולחכות ולא לדחוק את השעה. בינתיים יש 'לסבול', במובן של להיות סבל של התנאים הקשים. נכון שעכשיו אני יותר בקשיים, אבל תמיד עושה הכל כדי להסתדר ולהשתפר. בכל תהליך השיקום שלי סייעו לי הרבה מאד אנשים טובים. אני זוכה לעזרה ולתמיכה רבה מעין-כרמל, קיבוץ עם נוף ואנשים מדהימים, שחלקם גידלו אותי וגדלתי איתם. אני מוקיר להם הרבה תודה".

"יכול להיות מי שאני"

פוסט אישי שפרסם גדעון בפייסבוק, הוביל אותו לחיבור עם יפעת שועה-נשרי, מעמותת "תו המשווה". הקורס ל'חינוך מוזיקלי נגיש' היה עדיין בחיתוליו, ונדמה שהשניים נפגשנו בתזמון מצויין, כאשר גדעון העשיר והרחיב את מעגל המשתתפים, ובעצמו זכה בלימודי תעודה ייחודיים. הקורס, הכולל מגוון רב של משתתפים, לאו דווקא כאלו המתמודדים עם מוגבלות כלשהי, מניח בבסיסו את התפישה שכל אדם הוא מיוחד, וזכאי לכך שכשרונותיו יבואו לידי ביטוי. "אנשים שמתמודדים עם קשיים רגשיים ופיזיים צריכים תמיכה נכונה, כדי לאפשר להם עצמאות והתחזקות" מסביר גדעון. "הרבה אנשים עם מוגבלות חיים בהרגשה של חוסר אמונה באפשרות שלהם להגיע למקומות בעלי ערך. מכיוון שנקודת הפתיחה אינה שווה, ואנשים עם מוגבלות תמיד יצטרכו להתאמץ ולהוכיח עצמם יותר – הכוונה היא ליצור אקלים מונגש, שיאפשר להם להתקדם ולהתפתח. הקורס הזה תומך בהם ומעצים אותם". הקורס נמשך כארבעה חודשים, והמשתתפים רוכשים בו ידע אקדמי-תיאורטי על עולם המוזיקה והמוגבלויות, משיגים חוויות, יוצרים חברויות, ולבסוף יוצאים עם תעודה רשמית.
"המוזיקה היא עולם שלם המשלב רגש וחכמה, ומסייע בהתפתחות המוח והלב. בקורס למדנו לנגן על ארקנה ועל נבל הקסם – כלים מונגשים שקל ללמוד דרכם תיאוריה מוזיקלית, ולהבין מושגים כמו 'הרמוניה', 'סולמות', 'אקורדים' ועוד. האנשים שפגשתי בקורס נכנסו לי לנשמה. למרות הקשיים שלהם הם לא מוותרים. בקורס הרגשתי שווה, בעל ערך. זה איפשר לי השלמה עם התמודדות שלי. אני מבין שאני יכול להיות מי שאני, ולהתנהל עם ההגדרות שמתאימות לי. זו סגירת מעגל מבחינתי".