בתערוכה "צורות" המתקיימת בתוך ומחוץ לחלל של "אטליה שמי", מרחבים המאכלסים את פסליו המופשטים של יחיאל שמי, מוצגות עבודותיהם של שלושה בוגרי "בצלאל" המתפלמסות מחד ומצדדות מאידך בעקרונותיו הפיסוליים.

העבודות אינן מנסות לשאת חן או לפתות את הצופה במראן. במידה זו או אחרת הן מסרבות לגלות את צפונותיהן ונותרות מכונסות ומשובללות בעולמן הפנימי האניגמטי. בנוסח אחר, העבודות המוצגות, החתומות בפני אינטראקציה ישירה ומיידית עם הצופה, דורשות תיווך ודיבוב על מנת לרדת לפשרן.

העבודות התלת-ממדיות של פרנקו מקפיאות רגע מתוך תהליך היווצרותן. זהו מהלך אמנותי עקרוני המצהיר על יצירתו כיצירה בהתהוות הפתוחה להשתנות והטומנת בחובה אינספור אפשרויות

נקודת המוצא לעבודותיו של סאן פרנקו, הסמויה, כאמור, מעיניו ומידיעתו של הצופה, היא במתקן מפורק לניקוי ושטיפת הגוף והעין מפגיעת חומרים כימיים שנמצא על רצפת הקמפוס כשבסמיכות אליו שלט המבהיר בצורה גרפית, סכמתית ותמציתית, מה תכליתו של המתקן. על השלט, שרקעו ירוק, מצוירים בלבן בקו מתאר, בין היתר, עין פקוחה לרווחה כשמתחתיה זרם של טיפות מים המתנקזות לכיור דמוי גביע. דימוי הכיור/גביע מהשלט המקורי מככב ומגולם בשלוש עבודות שונות של פרנקו: ברישום סרוק ובשתי עבודות, החומקות בהצלחה מהגדרתם החד משמעית כפיסול או כקונסטרוקציה. בעבודה הקרויה "ללא כותרת (לקראת מעיל חורף)", המוצבת במרחב שמחוץ לגלריה, המבנה התלת ממדי מורכב ממגזרת שטוחה בצורת גביע השכוב על צידו שעשוי ממשטח של מתכת מגולוונת כסופה.

כבמעין תמיכה למשטח הגביע, הוצמדו לו "מאחוריו" באמצעות קליבות ובהמשך ל"רגלו", קונסטרוקציה שהורכבה מלוחות פורמייקה לבנה ומקלות מעץ שהוצבו באופן אנכי ואופקי. בעבודה תלת ממדית נוספת של פרנקו, המוצבת בתוך חלל האטליה, מוצב הפעם הגביע העשוי גבס במהופך – רגלו כלפי מעלה ואילו האגן כלפי מטה – על המשטח העליון של קוביית עץ. משטח של מתכת התואם צורנית לחמוקיים של הגביע ו"נועד" לעצבם בצורתו, מוצב בצמידות לגביע. כחלק אינטגרלי מהעבודה האמן הותיר על כנן את השאריות העודפות של הגבס שהצטברו בצמוד ובמעלה משטח המתכת וסביב בסיס הגביע בעת "ייצורו" ואף את אלו שנטפו מטה כלפי דפנות קוביית העץ.

העבודות התלת-ממדיות של פרנקו מקפיאות רגע מתוך תהליך היווצרותן. זהו מהלך אמנותי עקרוני המצהיר על יצירתו כיצירה בהתהוות הפתוחה להשתנות והטומנת בחובה אינספור אפשרויות. בשונה מהפיסול הפסקני, החד חומרי וזה השואף לנצחיות, יצירתו מבכרת את הארעי והזמני ואת הקפאת רגע ההיווצרות.

עבודותיו של היבש דוברות בשפה מופשטת הנוטה לגיאומטרי, בדומה לאלו של יחיאל שמי. אולם בשאיפתן לאל חומרי ולנטול המסה הן מהוות אנטיתזה לפסליו מברזל של שמי; פסלים כבדי משקל וחמורי סבר החוסמים את שדה הראיה שמעבר להן

עבודותיו המצטנעות במראן של דרור היבש (הלומד במסלול לתואר שני בבצלאל) מבשרות גישה רעננה ומקורית לפיסול. את עבודותיו ניתן לכנות כפיסול באוויר ובאל חומר. הן לוכדות, ממסגרות ועוטפות ברכות את ההיעדר, הריק והאין. היבש יוצר נפחים המכילים את האוויר ואת היעדרו.

בעבודה הקרויה "מסה שעונה" נראית יריעה גדולת ממדים שחלקה העליון צמוד לחציו התחתון של קיר האטליה – קיר העשוי מבלוקים חשופים מבטון – הגולשת בזווית חדה מטה ומכסה נתח מהרצפה. היריעה מורכבת משורות מקבילות של קוביות של נפחי אוויר הנדמות ממרחק ללבני זכוכית, שנגרעה מהן הדופן התחתונה. הקוביות עשויות מפוליאתילן שקוף, המרכך את הקצוות החדים של הפרוטוטיפ הקובייתי. "שמיכת הפוך" במרקמה הקובייתי, או היריעה המאזכרת עטיפת "פקפקים" קובייתיים של דרור היבש מקרינה קלילות, ריחוף, רכות ושקיפות.

עבודותיו של היבש דוברות בשפה מופשטת הנוטה לגיאומטרי, בדומה לאלו של יחיאל שמי. אולם בשאיפתן לאל חומרי ולנטול המסה הן מהוות אנטיתזה לפסליו מברזל של שמי; פסלים כבדי משקל וחמורי סבר החוסמים את שדה הראיה שמעבר להן.

הטקסטורה של הפס הלבן בעלת כתמים שאינם אחידים בסמיכותם, מטעה את הצופה להניח שמדובר בתרסיס צבע. אולם מסתבר שהפס הלבן עשוי מאבקה שנטחנה מעצמות של עז וכבש. באופן זה, מעקרת דוניק את "הספסל" מהפונקציונליות שלו והופכת אותו לאובייקט אמנותי

האוצרת סמדר שינדלר כותבת בטקסט המלווה את התערוכה: "כידוע, בפסליו של יחיאל שמי ניכרת עמדה מודרניסטית מובהקת, הרואה בחומר לא אמצעי לייצוג, אלא מהות בפני עצמה, הבחירה בברזל גולמי משקפת תפיסה שלפיה החומר הוא העמדה הרעיונית של היצירה – הוא הדבר עצמו".

מאיה דונייק מאמצת גישה דומה לזו של שמי. עבורה, חומרי העבודה והטרנספורמציה שלהם מהווים את נקודת הזינוק והמרכז לעבודותיה. המיצב שלה, המכונה "הדרך הלבנה" מתדמה לספסל מאורך שמושבו מעץ ברוש ורגליו מעץ אלון מעושן. לרגליו של "הספסל" פרוסים לוחות MDF בגוון ירוק זית. פס לבן מותווה במרכז ולכל אורכו של מושב הספסל. הטקסטורה של הפס הלבן בעלת כתמים שאינם אחידים במידת סמיכותם, מטעה את הצופה להניח שמדובר בתרסיס צבע. אולם מסתבר שהפס הלבן עשוי מאבקה שנטחנה מעצמות של עז וכבש. באופן זה, מעקרת דוניק את "הספסל" מהפונקציונליות שלו והופכת אותו לאובייקט אמנותי.

עבודותיהם של שלושת בוגרי בצלאל: סאן פרנקו, דרור היבש ומאיה דונייק, המוצגות בתערוכה, מרחיבות את גבולות הפיסול ומציעות גישה ותפיסה חדשה למיצב פיסולי.

"צורות", תערוכה קבוצתית, אוצרת: סמדר שינדלר, "אטליה שמי", קיבוץ כברי, עד 7.3.26