בעקבות אירועי "חרבות ברזל" הציבור בישראל התחיל לגלות עניין גובר במרחבי הארץ הסמוכים לקווי העימות. הסקרנות חורגת מאירועי ההווה ומבקשת להיאחז בסיפורי ההקמה, בחקלאות המפותחת, בתשתיות הייחודיות ובהתפתחות הקהילות המתאימות את אורחות חייהן להווה הדינמי. הקיבוצים נפתחו יותר ויותר לתיירות מואצת של ביקור ולמידה. "האם אתם קיבוץ מופרט?", "כמה ארוחות מוגשות ביום בחדר האוכל?", "לאן נעלמו הפרות?" ו"מה גודל המגרש לבנייה פרטית?" הן חלק מהשאלות שעולות תדיר על שפתי המבקרים. מנגד, יש התוהים באיזה צריף או "חדר" גר פעם העסקן הבכיר? או מי יצר את תבליט הקיר בכניסה לחדר האוכל שכבר נסגר?

בהיעדר תמיכה מספקת מצד מוסדות המדינה בתחזוקה שוטפת ובפיתוח המורשת המוחשית של הקיבוצים, ניכרת יוזמה מבורכת מצידה של העמותה הפעלתנית "קבוצת אבני מורשת", המאגדת מתנדבים, רובם מבוגרים, ומעמידה את ידע חבריה ואת תוכניותיה לקידום תיעוד נכסי המורשת המוחשית המקומית של כל קיבוץ וקיבוץ. אלה הם ביטויים פיזיים של תרבות שעברה מדור לדור ושרידיה עדיין קיימים וראויים לחשיפת סיפורם ולהנגשתו. העמותה הוקמה לפני מספר שנים על ידי ברוך ניב, יוצא קיבוץ כפר בלום, לשעבר איש תקשורת במרכז הבין-תחומי בהרצליה וכיום יו"ר העמותה.

תחילה פעלה היוזמה תחת המועצה לשימור אתרי מורשת בשם "המעבדה לחדשנות", עד שפרשה וגייסה עשרות חברים, בהם אנשי מקצוע בעלי תארים מתקדמים, ניסיון עשיר וכישורים מתאימים – בהם חברי קיבוצים בהווה ובעבר – הבאים מתחומי הניהול, התכנון והמחשוב, החינוך וההיסטוריה, העיצוב והאומנות, הצילום והתקשורת. חברי העמותה פועלים כגשר בין האבן והבטון, בין העולם הדיגיטלי לבין הזיכרון המקומי – למען הנגישות הציבורית, כאשר ניתנת העדפה בימים אלה לקיבוצים.

קפסולה הופכת את הסיפור לנגיש גם לחברים חדשים, לתושבי ההרחבה ולדור הצעיר. מאפשרת חשיפה למידע כגון "כאן שכן בית הילדים", עם תמונה משנות ה-1950 וסיפור קצר – כך ילד מתחבר יותר בקלות

קבוצת "אבני מורשת" שילבה קיבוצים ב-"קפסולות מורשת", המיזם שפיתחה, ובהמשך הרחיבה את הפעילות לקיבוצים רבים נוספים כדי שהסיפור המקומי יישמר, יהיה נגיש ויישאר מדויק. כך המורשת אינה חומר יתום בארכיון, אלא נכס פעיל המחזק זהות, תומך חינוך, מגדיל שייכות, ומציג את הקיבוץ לקהל הרחב באופן מכבד ואמין.

קבוצת אבני מורשת, באמצעות מיזם "קפסולות מורשת" והעבודה ההתנדבותית בשיתוף קיבוצים וארכיונים קיבוציים ומוסדיים, הופכת את ההיסטוריה הבנויה לנגישה וחיה. היא מצילה ידע לפני שייעלם, מחברת דורות דרך מקום ומאפשרת לקיבוץ הוותיק והצעיר יותר לשמור על הסיפור המקומי. נכסים פיזיים, מרחבים פתוחים, מבנים ואתרים בעלי ערך היסטורי, תרבותי ואדריכלי, מקבלים משמעות המשמשת כתיעוד חי של רעיון חברתי שלם, בכלל זה: שיתופיות, עבודה, חינוך, תרבות, בריאות, ביטחון, חקלאות ותעשייה.

לכבד את האבן ואת הדיגיטל

איך זה מתבצע בפועל? "קפסולת מורשת" הוא כלי דיגיטלי ידידותי בו מוצגים ומתועדים מבנים ואתרים מקומיים בצורה מרוכזת, נגישה ומעודכנת למחשב ולטלפון הנייד. ניתן לחפש את הקפסולות ישירות בגוגל בהקלדת שם הקיבוץ + אבני מורשת. במקביל, בכניסה לאתר "מיזם אבני מורשת", המשתף ומערב את הציבור בשימור ובטיפוח אתרי המורשת הבנויה לסוגיה, מופיע גם מיזם הקפסולות הייחודי: makom.hamoreshet.org.il.

"התחלנו בנען, בסיועו של ד"ר שמעון גת, שהעביר לנו מצגת שיצר. ברמת רחל, שיתף אותנו מורה הדרך המיתולוגי ג'וחה (יוסף אנגל) בבחירת האתרים ההיסטוריים בקיבוצו. בשדה נחמיה קיימנו מפגש ב'צריף הירוק' לצורך צילום

"מאפייני המיזם," מסביר ברוך ניב, "כוללים תמונות היסטוריות לצד תצלומים עדכניים, בכלל זה מרחפנים וב-360 מעלות וסרטונים קצרים. בשלב זה כבר עובדים על סרטונים ותכנים המעובדים בעזרת בינה מלאכותית. בנוסף, מופיעים קישורים לאתרים רלוונטיים – ארכיון הקיבוץ, אתר הקיבוץ, מאמרים, מפות, ועוד; אפשרות למשוב ולתגובות מהציבור, שמוסיפה שכבת זיכרון חיה ואמיתית".

מה קורה כאשר תושבי הקיבוץ ואורחיו עוברים ליד מבנה ישן ולא יודעים מה היה תפקידו לפני שהוסב ייעודו? תאמרו, "ובכן, לשם כך יש את ארכיון הקיבוץ". אלא שבמקרים רבים הארכיון המקומי אינו נגיש דיו. תמונות וסיפורים מפוזרים בדפי פייסבוק, בתיקיות פרטיות, במגירות, ובזיכרון הדועך של ותיקים – אבל לא נגישים לעיון מסודר ולשימור התיעוד. מה גם שבתקופה של שינויים באורחות החיים בקיבוץ, בנייה חדשה והתרחבות, או הרס ושיפוץ, קיימת סכנה שהשכבות הישנות ייעלמו לפני שהספיקו לתעד אותן. לכן נולד הצורך בגוף שיודע לאחד שני דברים יחד: לכבד את האבן ולהפעיל את הדיגיטל (את הפיתוח הטכנולוגי והעיצובי תרמה חברת "נטרייז" משער העמקים, שפיתחה גם את אתר "זמן קיבוץ").

במקרים רבים הארכיון הקיבוצי המקומי אינו נגיש דיו. תמונות וסיפורים מפוזרים בדפי פייסבוק, בתיקיות פרטיות, במגירות, ובזיכרון הדועך של ותיקים – אבל לא נגישים לעיון מסודר ולשימור התיעוד

במהלך השנתיים האחרונות נוצרו מאות קפסולות לאתרים היסטוריים בקיבוצים, על ידי מתנדבי קבוצת אבני מורשת בשיתוף תושבי קיבוצים וארכיונים מקומיים. ברוך ניב, היו"ר, מציין את שיתוף הפעולה ביצירת קפסולות לקיבוצים: "התחלנו בנען, בסיועו של חבר הקיבוץ, ד"ר שמעון גת, שהעביר לנו מצגת שיצר ושימשה כבסיס למידע על המבנים ההיסטוריים בקיבוצו. ברמת רחל, שיתף אותנו מורה הדרך המיתולוגי ג'וחה (יוסף אנגל) בבחירת האתרים ההיסטוריים בקיבוצו, שהועלו לקפסולות. בשדה נחמיה קיים אתר היסטורי, 'הצריף הירוק', שמשמש כמוזיאון מקומי. קיימנו שם מפגש לצורך צילום המוזיאון והתצוגה שבו. כל התמונות שאנו מצלמים בקיבוצים זמינות לשימוש חופשי כשנדרש רק לרשום את שם הצלם. לאחרונה יצרנו גלריית תמונות חופשיות בכל קפסולה".

גבעת ברנר במקום הראשון

קפסולה הופכת את הסיפור לנגיש גם לחברים חדשים, לתושבי ההרחבה ולדור הצעיר. חינוך וקהילה דרך מקום מאפשר לילד או נער חשיפה למידע שלא היה מודע לו כגון "כאן שכן בית הילדים", עם תמונה משנות ה-1950 וסיפור קצר – כך הוא מתחבר יותר בקלות לעבר של הקיבוץ ולזה של בני משפחתו. תכונה אחרת היא הפיכת מורשת למקום פעיל. כך מבנה משומר או מתועד יכול להפוך למוקד פעילות. למשל תערוכה מתחלפת או קבועה, סיור מודרך, מרכז מבקרים פעיל, אירוע קהילתי המתחבר לעבר גם אם שוּנה ייעודו. ובאשר לתיירות איכותית – קפסולות מורשת מאפשרות סיפור מקומי מדויק לידיעת המגיעים לקיבוץ לטיול חווייתי או לסיור לימודי. גם אדריכלות מקומית בונה זיכרון באמצעות מבני משק, בתי מלאכה, חדרי אוכל, מחסנים ומגדלי מים. אלה אינם “סתם מבנים”. זו עדות של תקופה שתיעוד נכון שומר על הידע עליה.

שיאן הקפסולות הוא קיבוץ גבעת ברנר, עם 13 קפסולות. עם פרסומן, תושבי הקיבוץ הפגינו אקטיביות, השלימו ועדכנו את המידע. מעבר לכך, "בשנה החולפת, הסטודנטים בקורס לימודי ארץ ישראל במכללת עמק הירדן התבקשו כפרויקט גמר לבחור מקומות לפתיחת קפסולות. בעקבות יוזמה זאת פרסמנו קפסולות חדשות בקיבוצי מפרץ חיפה".

בשנה החולפת, הסטודנטים בקורס לימודי ארץ ישראל במכללת עמק הירדן התבקשו כפרויקט גמר לבחור מקומות לפתיחת קפסולות. בעקבות יוזמה זאת פרסמנו קפסולות חדשות בקיבוצי מפרץ חיפה

למורשת המוחשית כמה תפקידים מרכזיים, בהם מתרכזת העמותה – שמירת זהות והמשכיות מחזיקה את "החוט המקשר" בין הדורות ומעניקה לקהילה תחושת שורשיות מאוחדת; חיזוק קהילתי ושייכות מיוחסים למבנים ולאתרים משותפים ההופכים לנקודות מפגש ולמקורות גאווה לא רק בעבר, גם בהווה; חינוך והעברת ידע – קל יותר ללמד צעירים ולחבר אותם לעבר כאשר אפשר לראות בעיניים את המקום שבו זה קרה; כך גם פיתוח בר-קיימא, לפיו שימור וחידוש שימושים נעשה ללא הריסה ובנייה מחדש; לערך כלכלי ותיירותי משמעות המבוטאת במורשת בנויה המהווה מנוף לתיירות תרבות, לסיורים ביישובים הכפריים, לביקור במרכזי מבקרים השוכנים בקיבוצים ולחשיפת תוכן קהילתי הנושא אופי מקומי; וכמובן שערך אדריכלי ייחודי מוערך ביותר שכן חלק גדול ממבני הקיבוץ הם במהותם אדריכלות מקומית שנולדה מתוך צורך, יצירתיות וחיי יום יום, ולעיתים גם מתכנון של אדריכלים חברי קיבוצים.

העמותה משוועת למתנדבים מהקיבוצים ומאמינה במעורבות ציבורית ככלי מרכזי לשימור – לא רק "מומחים” מתעדים, אלא קהילה רחבה שעושה זאת בשיתוף פעולה עם התושבים, הארכיונים, מערכת החינוך הבלתי פורמלי, הוועד המקומי והנהלת הקיבוץ. "נשמח," אומרים נציגי העמותה," שעימם נמנית המנכ"לית ענת פרנק-גורלי, "שיהיו לנו נציגים נוספים שיבטאו את עניינם במורשת המוחשית באמצעות כישוריהם. תוצאות פעילותם החשובה תפורסם ב'מגזין מורשת ארץ', שם גם ניתן להירשם בלשונית 'צור קשר'": hamoreshet.org.il.

מהגליל לגן שמואל

על הולדת החיבור שלו למורשת הקיבוצית, אומר ישראל פרֶֶקֶֶר, חבר העמותה: "הקשר שלי למורשת הקיבוצית נובע מסיפור חיים משפחתי, רציף וברור, שמתחיל בדור החלוצים ונמשך, בגלגולים שונים, עד אליי. זהו סיפור של אנשים, של עבודה, של אחריות – ושל ערכים שלא נעלמו גם כאשר המציאות בארץ השתנתה. סבתי, עדה סירקין־ישראלי, עלתה לארץ ישראל מאודסה בתחילת שנות העשרים של המאה ה-20, לאחר תקופת הכשרה ומתוך תפיסה ציונית מעשית. היא בחרה במקצוע הסיעוד בו התמחתה בחו"ל ופעלה בתל חי, בכפר גלעדי ובמסגרות הרפואיות של 'הדסה' בצפת. בפעילותה בצפון פגשה עדה את יונה ישראלי, שהיה חברהּ בתקופת הנערות באוקראינה והשניים התחתנו והקימו את ביתם במסגרת הקיבוצית. בהמשך עזבה המשפחה את הגליל ועברה לחדרה, ואמי למדה והתחנכה בקיבוץ גן שמואל. המעבר סימן שינוי מקום ומסגרת, אך לא שינוי ערכים במשפחה".

שנים רבות אחר כך, בגיל מאוחר, הוא חזר אל הסיפור הזה ממקום אחר. לא כבן משפחה בלבד, אלא כחוקר, כמתעד וככותב. "דרך עיסוק במורשת, בצילום, בקשר עם ארכיונים ובסיפורים שנשכחים, הבנתי עד כמה המורשת הקיבוצית היא אבן יסוד בזהות הישראלית שנשחקת ונעלמת אם אינה מתועדת. החיבור שלי למורשת הקיבוצית אינו ניסיון להאדיר את העבר, אלא רצון לשמר אמת היסטורית ואנושית: אנשים שחיו חיי עבודה, אחריות ושותפות, ובנו כאן תשתית חברתית וערכית למדינה שקמה אחר כך. עבורי, זהו חיבור ישיר בין הביוגרפיה האישית, כיליד 1948, לבין המחויבות שלי לתיעוד, לשימור ולהנכחת המורשת הקיבוצית גם לדור זה ולדורות הבאים".

קישורים לפרויקט:

https://makom.hamoreshet.org.il/

hamoreshet.org.il