אחרי שסיימה את התואר הראשון שלה בקולנוע, שיר כהן טסה להודו בפעם השנייה. זה היה ב-2019 והיא הגיעה לשם כדי לכתוב את ספרה הראשון. "לא טסתי לטייל. באתי לכתוב ספר. חשבתי שאתחיל בדרמסלה בצפון ואכתוב ואז ארד דרומה, וזה לא התכתב עם המציאות. לא עפתי על הודו, היה לי מורכב, היו לי שאלות שלא הצלחתי לשים בצד. התחלתי לנוע והחיים הראו לי את עצמם". כהן, 34, חברת קיבוץ שדות ים, נותרה בעיקר עם "החוויה של לטבוע בתחושה כאוטית או לקפוא מול הדף הלבן. ואז אינטואיטיבית התחלתי לכתוב לפסיכולוג שלי. הצורך לכתוב היה יותר חזק מהשיתוק והפחד לכתוב את הספר שבשמו טסתי להודו".

היא התיישבה לראשונה על ספתו של אותו הפסיכולוג כשהיתה בת 16, סביב נושא המשקל ודימוי גוף. "הייתי שנים בטיפול וחשבתי שזה משהו שפתרנו. היה שלב שרזיתי, הצלחתי לשמור על אורח חיים סביר, אבל זה כל הזמן חזר. אוכל הביא אותי לטיפול והוא מה שהוציא אותי מטיפול. לא קיבלתי מענה. קשה לי מאוד להיפרד והמשכתי בטיפול למרות שידעתי שזה לא יעיל בשבילי. ההנחה היתה שאני לא מנסה מספיק או לא מבינה עד הסוף", סיפרה בריאיון שנערך איתה ב"הארץ" בתחילת החודש, לרגל יציאת "מכתבים לפסיכולוג שלי", ספרה החדש, ועסק רבות במעגל אליו נקלעה, כפי שהוגדר שם, של אכילה כפייתית, חרדות ואובססיה.

הקורונה עשתה לי טובה

את המכתב הראשון כהן אכן שלחה לפסיכולוג שלה מהודו, ואז המשיכה לכתוב לו ושמרה את המכתבים. הקורונה, ששיבשה למטיילים אחרים את התוכניות, דווקא הגיעה לעזרתה ("הקורונה עשתה לי טובה מאוד גדולה") ושלפה אותה מהדד-אנד בחזרה לישראל. "בעצם הקורונה החזירה אותי לארץ ולא היה שום מקום להיות בו וחזרתי לקיבוץ. ובאמת מצאתי שם המון המון דברים שחיפשתי, מקום לשבת ולכתוב ספר אחר לגמרי. בהודו היו לי התחלה-אמצע וסוף ולא הצלחתי לכתוב, וכשחזרתי הבנתי, הודות ליועצת העריכה המדהימה מעין רוגל, שאני צריכה לשים בצד את כל המכתבים הביוגרפיים וליצור עלילה ולשמר את רומן המכתבים שממוען לפסיכולוג".

וכך נולד "מכתבים לפסיכולוג שלי". סהר, גיבורת ספרה, לקחה את הבלבול, החרדות, ההלקאה העצמית והאובססיות לאקסטרים. בהתחלה נראה שהיא בעיקר מקטרת ומרחמת על עצמה כשהיא נעה בין נקודה פסטורלית אחת לשנייה, אך עם הקריאה מתברר שהיא נמצאת במצוקה ומלקה את עצמה בעיקר סביב יחסים מזדמנים מאוד עם גברים, חלקם ישראלים שצעירים ממנה בהרבה, מהסוג שנמצא בהודו איפה שלא תזרקו צ'פאטי. שאנטי זה בטח לא.

ידעתי שאחזור לקיבוץ ובאמת גם בשדות ים יש את 'שעון החול' של הכניסה למועמדות, שגם את זה לקחתי בדרמה ובהקצנה בספר, אבל אצלי במציאות זה הסתדר

כל האקשן הזה והשטף הפנימי והחיצוני של רגשות סוערים ופעולות אימפולסיביות שמוסיפות לה בעיקר כאב וג'ננה תודעתית, מתכנסים לנקודת מפנה מפתיעה, שאותה כהן מעדיפה להשאיר לקורא, כדי להימנע מספויילרים. הספר אינו אוטוביוגרפי, כהן שיחקה שם עם מרכיבים דומים (גם סהר סיימה לימודי קולנוע וגם היא קיבוצניקית) ועם נקודת פתיחה דומה. "המקום הזה מורגש, אני חושבת, אצל הרבה אנשים שמסיימים תואר פחות קונבנציונלי ולא מוסלל. זה גיל שאתה מעצב בו את החיים שלך ויש הרבה שאלות וספקות. ולא ידעתי אז איפה להיות ומה לעשות, רק ידעתי שאני רוצה לכתוב, וזה מה שיצר חוויה כזאת שאת הגרעין שלה שמתי בספר וקיבלתי השראה מהחיים".

"יש לי אהבה או נטייה לערבב בין דמיון למציאות. יכולה להיות סיטואציה ביומיום שפתאום אומר ש'רגע, יש בה משהו ואפשר להקצין אותה ולהוסיף פלפל ולעשות ממנה אומנות', ככה הראש שלי עובד ובסופו של דבר זה ספר ראשון שלי. אני מקווה שיהיו אחריו טובים ובאים, אבל אני רואה שביצירת ביכורים הרבה יוצרים לוקחים מהעולם האישי שלהם. כי זה משהו שאני יודעת לספר טוב".

קראתי וחשבתי על זה שסהר נמצאת באחד המקומות הכי יפים ומעניינים בעולם, מקום שמזמן גם הרבה יכולת לריפוי ולחוויות חיוביות, ומאפשר לנווט את הטיול שלך בצורה גמישה וקלה יחסית, כי זול ויש כל כך הרבה אופציות לסוגי מסע שונים, וכל מה שסהר עושה זה בעיקר להתמרמר, לפגוע בעצמה ולסבך את העניינים. לקח קצת זמן עד שהבנתי שזה לא באמת בשליטתה.

"כשטיילתי בהודו בטיול השני מישהי אמרה שהודו זה תפאורה ונורא הזדהיתי, כי הודו הראשונה שלי מאוד שונה מהשנייה ואני חושבת שהמקום של סהר סבוך עם עצמו מבפנים וזה מה שקורה גם בחוץ. אני לא יודעת אם החוויה שלה מרירה, היא סוערת ויש חלקים יותר כואבים שעולים שם, היא הולכת לאיבוד. אתה יוצא למסע עם הנפש שלך. אם אתה מתמסר יכול להיות לך כיף ומלא ניסים ואתה עף על עצמך, בטיול הראשון שלי בהודו הייתי אחרי הצבא. הסיפור שלי הוא לא הסיפור שלה ותודה לאל, נוצרה מזה יצירה", היא צוחקת.

צריכה להחליט, ועכשיו

אם במרירות עסקינן, דווקא כלפי הקיבוץ שלה, שגם הוא על הים, סהר דווקא לא מרירה. "עוד לא הצלחתי לשמוע איזה חוף קורא לי, חוף בדרום הודו או החוף של הקיבוץ שלי שליד הים", היא כותבת ליאיר הפסיכולוג, במהלך התזוזות שלה במדינת רג'סטאן. "לאיזה חוף אתה הולך? למעין צבי או מעגן מיכאל? בטח תגיד משהו צפוני יותר. בטח אתה משקיע בילדים שלך ובך והולך לחוף דור", היא תוהה לגבי שאלות שעליהן לא תקבל בכל מקרה מענה.

אחת הדילמות הארציות של סהר, מעבר לשאלה מה להזמין לארוחת בוקר בבונדי או האם לנסות לתחזק את הסטוץ שמרגיש פאתטי עם "קלאסי יזראלי" בפושקר, היא מה לעשות עם המועמדות שלה לחברות בקיבוץ. מתקשרים אליה מהבית ואומרים שהתאריך זז ושהיא צריכה להחליט, ועכשיו. "אפשר לראות בספר שגם אם יש מורכבות של סהר מול הקיבוץ – זה הבית שלה והלב שלה שם. אחרת זה לא היה מעסיק אותה כל כך אם לחזור או לא, ואפשר לראות את הזכות או היופי ותחושת הבית שהקיבוץ מהווה עבורה, ואני חושבת שהוא מוצג באור סבבה", כהן מסכימה.

לא היו שם התחשבנויות עם הקיבוץ, באופן יחסי.

"כי באמת אין לי. אולי גם כי אני מרגישה בטוחה בביתי. סרט הגמר שלי הצטלם בשדות ים והקיבוץ היה דמות בסרט. הוא הבית שלי וחלק מהזהות שלי ובגלל זה הוא ביצירות שלי והוא גם מקום סופר מעניין".

זאת בכל זאת יצירה אישית וחשופה ואת חיה בקיבוץ. היה לך קושי סביב זה?

"זאת מהות היצירה. זה תמיד יהיה מתוך מקומות אמיתיים, עניין אותי איך אפשר לעשות יצירה שהיא לא חשופה. אבל לא התעסקתי במה יחשבו למרות שאני קיבוצניקית. בקיבוץ גם ככה יודעים עליך הכול ולא הרגשתי איזושהי אי נוחות. כל אחד מתעסק בעצמו בקיבוץ, זה משהו שאני מרגישה שקצת השתנה מאיך שתפסתי את הקיבוץ כילדה. כבוגרת אני חיה את חיי, אני לא מרגישה שנכנסים לי לחיים".

אני מקיפה את הדשא

החזרה לשדות ים בתקופת הקורונה, אם כן, עזרה לה להוציא את הספר, שתקופת ההבשלה שלו התחילה עוד קודם, ב-2018, טרם הטיסה להודו. "בתל אביב היה לי רעיון לספר, ואז היה את סרט הגמר, טסתי להודו וחשבתי שהמכתבים הביוגרפיים הם הספר, מחקתי וזאת הייתה כמו מסה של חומר ביוגרפי שאת מנסה לערוך מהררים של חומר, והייתי אז בזוגיות ועבדתי. וב-2023 הייתה ההבנה הזאת שצריך לשים את החומרים בצד ולכתוב ספר עלילתי ואז הכול קרה מאוד מהר. אבל זה היה תודות לתהליך ההתבשלות שהיה ממש מסע".

בתור סטודנטית לקולנוע, תל אביב ישבה לי בראש בתור ה-מקום שבו קורים החלומות והחיים הראו לי שדווקא כשחזרתי לקיבוץ, דברים קרו לי. הרעיון שאי אפשר להגשים חלומות אם אתה לא גר בתל אביב, הוא לא נכון

בניגוד לסהר, שהייתה כאמור אמביוולנטית לגבי החזרה לקיבוץ והכניסה למסלול החברות, כהן אומרת ש"ידעתי שאחזור לקיבוץ ובאמת גם בשדות ים יש את 'שעון החול' של הכניסה למועמדות, שגם את זה לקחתי בדרמה ובהקצנה בספר, אבל אצלי במציאות זה הסתדר. המקום הזה, כמו בספר 'האלכימאי', שאני טסתי רחוק לכתוב אוצר שהוא ספר ובסוף כשחזרתי הביתה משהו התבשל וזה קרה, ואני מאמינה שהקרקע במובן המטאפורי אפשרה את היצירה. חזרתי לקיבוץ והכול זרם חלק. חזרתי בגיל הרלוונטי למועמדות וזהו".

היא עובדת בתחקיר וליהוק לתוכניות שונות בטלוויזיה. הרזומה שלה כולל למשל את "סליחה על השאלה" ו"טאבו". עכשיו היא עובדת עם שאול אמסטרדמסקי על עונתה השנייה של "מתחת לבלטות". ככה היא נעה מפרויקט לפרויקט. "אני עובדת היברידי – חלק מהבית, המשרדים בתל אביב, אני מגיעה לצילומים כשצריך. אני ורקוהוליקית", היא מעידה על עצמה. "כשאני בהפקות בתל אביב צוחקים עלי שאם אני לא יוצאת מהמשרד כמה שעות, אני צריכה את ה'זמן חוץ', וזה נכון. כאן כשאני עושה שיחות טלפוניות (של עבודה, ע"ט) אני מקיפה את הדשא, או הולכת לקחת צוהריים מהחד"א. אני צריכה את הקרקע הפיזית".

היום אני מוצאת את התשובה במקומות אחרים. אי אפשר שלאדם אחד יהיה את הפתרון לכל המכאובים והקשיים. אין בן אדם אחד שהוא אדון כל התשובות

על פניו, למישהי במסלול המקצועי שלה דווקא היה מתאים להישאר בתל אביב. אבל כהן אומרת ש"בתור סטודנטית לקולנוע, תל אביב ישבה לי בראש בתור ה-מקום שבו קורים החלומות והחיים הראו לי שדווקא כשחזרתי לקיבוץ, דברים קרו לי. הרעיון הזה שאי אפשר להגשים חלומות אם אתה לא גר בתל אביב, הוא לא נכון. את הספר כתבתי בקיבוץ, אני עובדת בטלוויזיה וחיה בקיבוץ ורוצה לכתוב סדרה ודווקא יש משהו בקיבוץ שאתה לא במרדף אינסופי ואפשר להתרכז בדברים שחשובים לך באמת, ואני מאוד שמחה".

בספר שלך יש ביקורת על הטיפול הפסיכולוגי. סהר זקוקה לפסיכולוג שלה ובו זמנית מאשימה אותו שהוא לא באמת מסייע לה. בריאיון ב"הארץ" אמרת ש"את החוויה הזאת רציתי להביא לספר, את חוסר המסוגלות של טיפול לעזור במצבים מסוימים", והוספת שאת ב"חשבון נפש" מול הטיפול הפסיכולוגי. אמרת ש"עם הפסיכולוג שלי הגעתי לשיפוט. הוא שפט אותי. שנינו לא הצלחנו לשחרר ולשנינו היה תסכול עמוק שזה לא עובד".

"לא הייתי אומרת שהוא לא היה אפקטיבי. אתחיל בלומר שגם יציאת הספר יוצרת שיחות מאוד מעניינות, זה יוצר הד ואנשים – מטפלים ומטופלים – מדברים על טיפול ומעלים שאלות וזה פתח לי את הראש. אני הרגשתי שברגע האמת הגענו למיצוי וזה לא היה פשוט לעזוב. אני מודה לפסיכולוג שלי, אבל לימים אני יודעת להגיד שהיה חסר לי המקום הרוחני. היום אני מוצאת את התשובה במקומות אחרים. אי אפשר שלאדם אחד יהיה את הפתרון לכל המכאובים והקשיים. אין בן אדם אחד שהוא אדון כל התשובות. לי הנבירה בעבר לא עוזרת להתמודד עם ההווה. אני יכולה להבין ככה דברים, אבל זה לא משחרר אותי מהסבל".

לגור על הים נראה לי כמו התחלה טובה. אם לא שחרור מסבל, אז לפחות הקלה משמעותית.

"נכון! הים הוא אחת התרופות החזקות ביותר שיש ואני כל הזמן צוחקת על זה שהתניתי את בואי לגלגול הזה בכך שאגור ליד הים. ויותר קשה לי בחורף. הבית של ההורים שלי הוא על הים ובצבא זאת היתה הפעם הראשונה שלא ראיתי אותו בכל יום וזה גרם לי להעריך את הקרבה שלי אליו. למרות שזאת השגרה שלי זה לא מובן לי מאליו, זה פלא פלאים. אגב, גם הים הוא דמות ביצירות שלי, הוא כוח מאוד גדול בחיים שלי. אני חושבת שאחת ההבנות שהיו לי, כשהייתי חודשיים בגואה, היא שאני חייבת לגור ליד הים. אני בן אדם שצריך את הדבר הזה. ואני אוהבת את הקיבוץ שלי!".