במרחב הציבורי הישראלי, רווי בפצעים פתוחים, טראומות לא מעובדות ועמדות נחרצות, נדמה לעיתים כי הקשבה – אמיתית, עמוקה, לא שיפוטית – הפכה למשאב נדיר.

ד"ר ג'וליה צ'ייטין, פסיכולוגית חברתית, מנסה כבר עשורים להחזיר את ההקשבה למרכז. לא כהסכמה, לא כפשרה, אלא כהכרה אנושית בסיסית בסיפורו של האחר – ובזכותו להישמע.

מתוך תובנה עמוקה שהמציאות הישראלית, על שבריה הפוליטיים, העדתיים, המגדריים והלאומיים, זקוקה לתיקון לא רק ברמה האידיאולוגית אלא ברמה הרגשית והחברתית, פיתחה צ'ייטין את מודל "לחיות את השלום".

זו מתודה דיאלוגית שמבוססת על שיתוף אישי בנרטיבים הקשורים לשסעים החברתיים בישראל, הקשבה עמוקה, בניית אמון, ושיח שמחפש להבין – לא לשכנע.

איך אדם אחר מרגיש בתוך עולמו 

צ'ייטין, חברת קיבוץ אורים מאז 1973, פסיכולוגית חברתית עם התמחות בבניית שלום ואמירטה מהמכללה האקדמית ספיר. היא חברה בוועד המנהל של ארגון "אתגר" בו פועלים לקידום צדק חברתי ושלום בין קבוצות שונות בחברה הישראלית.

את המודל שלה היא מיישמת בקבוצות של נשים וגברים מכל קצוות הקשת: יהודים וערבים, דתיים וחילוניים, ימין ושמאל. כל קבוצה נבנית סביב עקרונות של בטיחות רגשית, כבוד הדדי ואפשרות להיפגש כאדם – לפני שמגיעים לעמדה.  

"החברה שלנו מלאה בניסיונות לשכנע את האחר שהוא טועה, או לחפש מיד את ה-common ground אבל כשעושים את זה מהר מדי, מתעלמים מהכאב, מהמורכבות, מההיסטוריה", היא אומרת. "הקשבה אמיתית מתחילה ממקום שלא מבטל – אלא סקרן. אנחנו לא מנסים לשנות דעה, אלא להבין איך אדם אחר מרגיש בתוך עולמו".

השיטה של צ'ייטין מתרחשת בקבוצות קטנות לרוב שישה עד שמונה משתתפים – לאורך מספר מפגשים. תחילה, בקבוצות חד-זהות (למשל, רק נשים ערביות, או רק דתיות) כדי לאפשר פתיחה עמוקה ובטוחה, ובהמשך, במפגשים רב-זהותיים.

לצד השיח המילולי משולבים לעיתים גם כלים אמנותיים כמו שירה, ציור, כתיבה ודרמה, שמאפשרים גישה לרבדים רגשיים עמוקים יותר מהמילים. "במפגשים, אנחנו משתפים חוויות אישיות שקשורות למלחמות, לשסעים, לאובדנים.

זה יכול להיות זיכרון, תחושה, טראומה. לפעמים זה קורה במילים, ולפעמים דווקא דרך ציור או כתיבה. עם הזמן, נבנה אמון. הקבוצה לומדת לשאול שאלות פתוחות, מקשיבה, מרפה מהצורך להגיב מיד". 

הסיפור שמאחורי העמדות 

רגע אחד חרוט בזיכרונה. "בשנת 2012 קיימנו מעגל שיח ליד הסינמטק בשדרות, והזמנו את העוברים והשבים לשתף. אישה אחת התקרבה, אבל סירבה לשבת. היא הייתה טעונה וכעוסה – האשימה אותנו, השמאלנים, בכך שאנו שונאים את אנשי שדרות.

פניתי אליה, וביקשתי שתספר לי מה עברה. היא התחילה לשתף, הראתה לי בגוף שלה איפה יש לה רסיסים מרקטות. כשהיא סיימה, הנחתי בעדינות יד על כתפה ואמרתי לה 'אני שומעת שעברת דברים מאוד קשים. עצוב לי לשמוע את זה'. היא הסתכלה עלי ואמרה: 'את שמאלנית – אבל שמאלנית טובה'. שינוי קורה כשאנשים מרגישים שרואים אותם. לא כשמנסים לשנות אותם", אומרת צ'ייטין. 

לדברי צ'ייטין, השיטה לא שואפת להביא להסכמות – אלא להבנה. "המטרה היא לא לפתור את הסכסוך, אלא לבנות יחסים בריאים בין קבוצות – מתוך כבוד הדדי. אני מזכירה למשתתפות והמשתתפים שוב ושוב – באנו להקשיב, לא להתווכח. כשמישהו אומר משהו שקשה לשמוע – לנשום, להישאר, לשאול: מה הוא מנסה להגיד לי?" ובין אם מדובר בגברים או נשים, יהודים או ערבים, דתיים או חילוניים – היא רואה את הדמיון האנושי שמאחורי העמדות. "אולי נשים נפתחות מהר יותר, אבל לכל אדם יש סיפור, והסיפור הזה ראוי להישמע". 

בתוך עידן שבו השיח הציבורי מתלהט, מערכות החינוך קורסות תחת עומס פוליטי וחברתי, והפוליטיקה עצמה כמעט ונואשה מהידברות, צ'ייטין רואה דווקא בהעמקת המפגש בין אנשים את התקווה. "העקרונות של השיטה מתאימים גם לחינוך, גם לפוליטיקה, גם לטיפול. כל מסגרת שבה פועלים אנשים. החברה שלנו חייבת לזכור – כשיש אלימות, זה סימן שנכשלנו. אלימות לעולם לא תרפא אותנו". 

האדם היחידי שאני יכולה לשנות – זה אני 

מה את לומדת על עצמך בכל מפגש?  
"שאני חלק מהתהליך. שהאדם היחידי שאני יכולה לשנות – זה אני. ושאני מוכנה ורוצה להיות בקשר עם כל אדם שמוכן ללכת איתי למסע הזה. גם, ואולי במיוחד, אלו שחושבים לגמרי אחרת ממני. זה לא קל. אבל זה משמעותי". 

במילים אחרות: "לחיות את השלום" – לא כחלום אוטופי, אלא כפרקטיקה יומיומית של הקשבה, אמפתיה וכבוד אנושי.  

מוזמנות ומוזמנים להצטרף ליוזמה במייל: info@challenge.org.il