תנועה

בעידן שבו חיי הקהילה משתנים ומבנים כלכליים חדשים מערערים את היסודות הישנים, השאלה מהו "קיבוץ", ומה מבדיל אותו מיישובים אחרים, צפה לא אחת.

מבחינתה של עדי רמות, מקיבוץ יטבתה, מהוותיקות והמובילות בין פעילי התנועה הקיבוצית, התשובה לכך ברורה – המהות של הקיבוץ היא הערבות ההדדית. וזה בדיוק הערך שהיא מקדישה את חייה כדי לשמר.

‫"קיבוץ זו קהילה ‫שבוחרת שאחד הערכים המרכזיים ‫באורחות חייה יהיה ערבות הדדית", היא אומרת, ומדגישה שזו לא רק סיסמא. "ערבות הדדית משמעה שדואגים לכל האנשים, שאף אחד לא נשאר מאחור, שאין פה 'זו בעיה שלך'".

רמות היא אחות במקצועה ובעלת ניסיון של עשרות שנים במערכת הבריאות הישראלית. היא מחזיקה בתארים אקדמיים בתחומי ניהול מערכות בריאות ובריאות הציבור עם התמחות בניהול מצבי חירום. בין השאר ריכזה את תחום הבריאות במועצה האזורית חבל אילות, ניהלה את תחום הסיעוד בביה"ח יוספטל באילת, הקימה מודל חדשני לאספקת שירותי בריאות בפריפריה במסגרתו הקימה את המרפאה הכפרית המשותפת הראשונה בישראל.

רמות גם התמחתה בטיפול באוכלוסיות במצבי אסון ברמה הבין לאומית ויצאה למשלחות בין לאומיות שסייעו במדינות שנקלעו לצרה – לאחר הצונאמי בסרי לנקה, לאחר רעידת האדמה בהאיטי, לאחר רעידת האדמה בנפאל ועוד, ואף הקימה את "עדן – עמותה לקידום צדק חברתי לקהילות חלשות בארץ ובעולם". ב-12 השנים האחרונות, כאמור, היא רכזת תחום הבריאות, הרווחה, הצרכים המיוחדים והפרט בתנועה הקיבוצית. בין זה לזה, היא מוצאת זמן גם לעשות פאזלים משוגעים ולעבוד בגינה.

"בכל מה שלא עשיתי, אף פעם לא הייתי ולא פעלתי לבד", היא מדגישה. "לכל העשיה המרשימה היו שותפים נוספים שלהם תודתי והערכתי".

"התפקיד של רכז בריאות ורווחה בתנועה לעזור לקיבוצים לבסס מערכת בריאות ורווחה, שתהווה מערכת תמיכה בחברים. אני עושה את זה באמצעות מנהלות ומנהלי בריאות ורווחה – מערך מקצועי איכותי שמטרתו לשמר את העיקרון הבסיסי של הקיבוץ – הערבות ההדדית. מבחינתי, הדאגה לרווחת החברים היא היכולת להפוך את המושג הזה מסלוגן למשהו עם תוכן, עם אחריות ועם משמעות".

כשהקהילה מחבקת את הפרט

רמות מאמינה שהעוצמה האמיתית של הקיבוץ לא נמדדת רק ברגעי משבר לאומי, אלא גם במשברים האנושיים של החיים, של השגרה – בסיטואציות בהן, לאורך מעגל החיים של אדם, הוא חווה משבר אישי. "כולנו מתישהו נחווה אירוע בריאות, אירוע רווחה או משבר. בין אם זה אבדן של קרוב משפחה, בן זוג או חלילה ילד, בין אם זה משבר בריאותי שלי, משבר בריאותי של בן הזוג או של ילד, בין אם זה משבר נפשי שלי או של מי מבני המשפחה".

"הדברים האלה יכולים לקרות גם במצבי ה'שגרה' הכי רגילים. הייתה לי סיטואציה בה מישהי גייסה לקרבי ילד אחרי ילד, ויצא שהיא לא ישנה 10 שנים. עכשיו, אם אני גרה בקומה 13 בעיר – זו בעיה שלי. יש לי מערכת תמיכה של משפחה או חברים, או שאין לי. בכל מקרה, אין פה איזה עניין ציבורי. בקיבוץ יש לנו 'פריווילגיה' כזו – כולנו אומרים את המושג ערבות הדדית כערך מאוד מאוד מרכזי. אבל הפירוש של הערך הזה זה שאנחנו שם בשביל החברים כולם. ואם אני אגיד 'תקשיבו, בעלי חלה בסרטן', בקיבוץ יש מערכת שלמה שתעמוד לצידי".

זה מתחיל, לדבריה, מהרמה הבסיסית ביותר. "יש אנשים שלא יודעים מאיפה להתחיל, מה הזכויות שלהם או איך לגשת לרשויות. אז לא צריך לעבור את כל השלבים לבד. יש כאן מערכת שלמה שצריכה לעזור לך."

רמות מאמינה שהכוח האמיתי של הקיבוץ טמון במעשים הקטנים שמגלמים אכפתיות יומיומית. "כשמישהו חוזר מבית החולים אחרי ניתוח, אפילו ניתוח פשוט, הוא מרגיש הרבה יותר טוב כשמישהו בקהילה שם לו פרח בבית ואומר לו 'שמחים שחזרת אלינו'. כשקהילה מוחזקת, יותר טוב לאנשים. כשיותר טוב לאנשים, אז יותר טוב בקהילה"

מקצוע שלא קיים מחוץ לקיבוץ

נושא הטיפול בגיל השלישי בקיבוצים גם משתנה, עם ריבוי האוכלוסייה המבוגרת ועם השיטות הכלכליות והחברתיות השונות בקיבוצים. אך רמות רואה בכך גם הזדמנות. "כשנכנסתי לתפקיד, כל נושא הטיפול בקשישים הסתכם בטיפול בסיעודיים. פחות התעסקנו עם הזקנה הצעירה. איך אנחנו מתעלים את האנרגיה של הזקנים הפעילים לטובת הקהילה, ואיך לא ייווצר שום מצב שמישהו נשאר מאחור"

וגם נושא בריאות הנפש עולה לאחרונה על סדר היום הקיבוצי. לכן, רמות יזמה הכשרות כדי להכשיר אנשי מקצוע בקיבוצים לטיפול ראוי. "עשיתי קורס שנקרא 'המסע אל בריאות הנפש' בשביל לתת לאנשים שעוסקים בזה כלים להתמודד עם מתמודדי נפש. חוץ מזה, יש אין ספור הכשרות בתחומי הנגישות, צרכים מיוחדים, התמודדות עם קשיים ועוד".

אבל לא רק מי שמוגדר כך זקוק לפעמים לעזרה. "אחד הנושאים שמאוד עולים לאחרונה זה הטיפול בהורים לחיילים", היא מספרת. "במיוחד במצבים כמו עכשיו, אלה אנשים שנמצאים בחרדה נוראית במשך שנים. החיים של הורים לחיילים היו גם לפני המלחמה לא חיים. חשות לתת להם תשומת לב."

"אבל, בשביל שכל הדבר הזה יקרה, צריך שכל קיבוץ יבין שזו פונקציה מאוד חשובה", היא מסתייגת. "בהרבה קיבוצים יש רכזי בריאות שעושים את התפקיד בחלקיות משרה מינורית או אפילו בהתנדבות, ללא הזדמנות להתמקצע".

רמות מדגישה גם כמה חשוב ולא מובן מאליו הקשר עם קופת חולים ושימור המרפאה הקיבוצית. "איפה עוד בעולם יש מרפאה מסודרת בישוב של 50 או 100 איש?", היא שואלת, רטורית. "תארו לכם שלכל שניים – שלושה מגדלי דירות בתל אביב הייתה בלובי מרפאה"

"זה מקצוע שלא רשום בספר המקצועות, חוץ מבקיבוץ", מסבירה רמות. לסיכום השיחה, וכנראה גם לסיכום 12 שנים של הובלת התחום בתנועה. "בשביל להבין איך פועלת המרפאה בקיבוץ, מה עושים, למי פונים באילו מקרים ואיך נותנים מענה, צרך לדעת. צריך הכשרה, צריך שהקיבוץ יראה את אחראי הרווחה והבריאות כמישהו שיש לו תפקיד, וצריך כמובן לשים על זה גם משאבים. אחרת אי אפשר לפעול ביעילות ובאמת לסייע למי שצריך, וכשאין את זה, הערבות ההדדית נזנחת".