תנועה

כמדריכת הורים, מטפלת LI CBT ומנהלת היחידה לקידום שוויון מגדרי בתנועה הקיבוצית ומרכז שלטון אזורי, אני מבקשת להציע שינוי מהותי בטרמינולוגיה שלנו, כי למילים יש כוח מעצב על הנפש.

המושג "שגרת חירום" הוא אוקסימורון מסוכן. הוא מנסה לנרמל מצב שאסור לנו בשום פנים ואופן לנרמל. שגרה אמורה לייצג ביטחון, המשכיות ורוגע, בעוד שחירום הוא מצב של דריכות, סכנה ושינוי קיצוני. החיבור ביניהם יוצר עיוות רגשי שעלול להוביל לשחיקה עמוקה ולניתוק מהתחושות האותנטיות שלנו.

במקום זאת, עלינו לדבר על "התנהלות בחירום". הבחירה במילה "התנהלות" מדגישה שמדובר בסט כלים זמני, אקטיבי וממוקד מטרה, ולא במצב חיים קבוע או נורמטיבי. הכרה זו חיונית כדי לשמור על מרחב לפגיעות ולעיבוד רגשי. הכאב והפחד אינם נעלמים רק כי סיגלנו לעצמנו "רוטינה" תפעולית. עלינו לשאוף ליעילות מקסימלית בניהול המצב, אך מבלי להשקיט את הזעקה של הלב שזוכר שהמציאות הזו אינה תקינה.

התנהלות בחירום שלא מתיימרת להיות שגרה

מנקודת המבט המשפחתית והקהילתית, הדיסוננס הזה חריף במיוחד. מצד אחד, התנהלות מעוררת אמון היא קריטית: נהלים ברורים, חלוקת תפקידים וקווים חמים מקטינים בלבול ומצילים חיים. כשיש פרוטוקולים ברורים להתנהלות בחירום, הילדים והילדות מרגישים מוגנים יותר והמענה הקהילתי מהיר ומדויק. זוהי שפה פרקטית שמונעת פאניקה ומאפשרת תפקוד תחת לחץ. מנגד, השימוש במונח "שגרה" עלול לטשטש את עומק האירוע ולחנוק את ההכרה בסבל האנושי.

ילדים קטנים זקוקים להבנה שהמצב הוא חריג וזמני. הם צריכים הסברים פשוטים, חיבוק וגבולות רגשיים שמאפשרים להם לבטא פחד. מתבגרים, החווים לחץ להפגין חוסן, זקוקים למרחב שבו מותר להם להגיד שהמצב בלתי נסבל.

כיועצת לקידום שוויון מגדרי, אני ערה לכך שחוסן אינו אומר "עסקים כרגיל". אבות ובני משפחה נדרשים לעיתים לדכא רגשות בשם ה"שגרה" (ומתוך הבנייה חברתית), אך התוצאה היא פגיעה נפשית ואלימות שעלולים להתפרץ מאוחר יותר.

יש ליצור שילוב מאוזן: תשתית של התנהלות בחירום שהיא פרקטית, לוגיסטית ובטיחותית, אך כזו שאינה מתיימרת להיות שגרה. היא חייבת להיות מלווה באופן מידי בתמיכה רגשית ובזמינות אנושית.

עלינו לספק להורים הנחיות מפורשות: איך להסביר את החריגות של המצב, איך להציב גבולות מכילים ומתי לפנות לעזרה מקצועית.

אל תקראו לזה "שגרה"

עלינו לזכור: אנו זקוקים למערכות ונהלים שיאפשרו התנהלות בחירום לשם הצלת חיים, אך זהו אינו מצב שגרתי מבחינת הלב. שמרו על היעילות התפקודית, אך פתחו מרחב כן לכאב ולפגיעות. הנהלים שומרים על הגוף, אך הסירוב לנרמל את החירום הוא זה ששומר על הנפש ועל הערכים שלנו.

המילים שאנו בוחרים מעצבות את החוסן שלנו: לכן, אל תקראו לזה "שגרה". ילדים וילדות ומבוגרים, דעו שמותר לכם לפחד ולשאול, כי המצב הזה אינו רגיל והלב שלכם מרגיש זאת בצדק.

מתבגרים, אל תנסו לעטות מסכה של חוסן מלאכותי, הכוח האמיתי שלכם טמון ביכולת להכיר בכך שהמציאות הזו מעוררת כעס ובלבול.

הורים, סבים וסבתות, אל תישארו לבד עם החששות, הנוכחות שלכם היא גשר של ניסיון בתוך ים של חוסר ודאות. כולנו יחד זקוקים למערכות שמתפקדות ביעילות, אך עלינו להשאיר את הדלת פתוחה לכאב, לעיבוד לפגיעות ולעזרה. הנהלים יצילו את חיינו, אך הסירוב לקרוא לחירום "שגרה" הוא זה שיציל את האנושיות שבנו.

יש ליצור שילוב מאוזן: תשתית של התנהלות בחירום שהיא פרקטית, לוגיסטית ובטיחותית, אך כזו שאינה מתיימרת להיות שגרה. היא חייבת להיות מלווה באופן מידי בתמיכה רגשית ובזמינות אנושית.

אבל בבקשה בואו לא ננרמל את הלא נורמלי!